כדי לחיות חיים טובים יותר, עלינו להיפרד מדפוסי חשיבה שנחשבו חדשניים בשנות ה-50, לחשוב מחדש מהי ״צמיחה״ ומה אנחנו באמת מעוניינים להשיג.
רון כלף
בתחילת חודש אפריל פרסם כתב העת הבריטי לאנסט מחקר ראשון מסוגו, שבחן את ניצול המשאבים העולמי והנזק האקולוגי שנלווה לו, לפי רמת הכנסה. או במילים אחרות, אילו מדינות הן הכי ״נצלניות״ גם באופן כמותי וגם באופן יחסי. התוצאות לא היו מפתיעות: בתחשיב הכמותי, ארה״ב מובילה עם ניצול עודף של 27% מהמשאבים בעולם, אחריה מדינות האיחוד האירופי ובריטניה (25%) ומדינות עשירות אחרות כמו אוסטרליה, קנדה, יפן וסעודיה (22% יחדיו). לעומתן, מדינות ״הדרום הגלובלי״ היו אחראיות ל-8% ניצול עודף בלבד.
בשקלול היחסי, המדינה שהיא ״נצלנית המשאבים״ הגדולה ביותר פר תושב היא אוסטרליה – ואחריה קנדה, ארה״ב, יפן, סעודיה והולנד. פרופ׳ ג׳ייסון היקל, עורך המחקר וחבר המכון לסביבה, מדע וטכנולוגיה בברצלונה (ICTA-UAB), הדגיש כי החידוש במחקר הוא האופן שבו הוא ממחיש את חלקן העצום של מדינות בעלות הכנסה גבוהה לשימוש עודף במשאבים, ביחסים ובשיעורים שהפתיעו גם את עורכי המחקר (אגב, על הרעיונות של פרופ׳ היקל להתמודדות עם העיוות הזה, תוכלו לקרוא בספרו "פחות זה יותר״, שיצא לאור הקיץ בהוצאת רדיקל).
העובדה שרובן המוחלט של המדינות אשר נחשבות ל״מודל לחיקוי״ עבור שאר העולם הן גם המזיקות העיקריות לכדור הארץ מוכיחה כי הדרך היחידה של האנושות לממש צמיחה כלכלית מתמדת נותרה עדיין אותה הדרך – פשוט לקחת עוד ממקום אחר. כשצריך לספק עוד מקום לגידולים חקלאיים – כורתים עוד עצים ומחסלים עוד שטחי פרא, על כל מערכות החיים המתקיימות בהם. כשאין עוד מקום להשליך אליו בקבוקי פלסטיק חד פעמיים — פשוט משליכים אותם לעוד חלק מהאוקיינוס. כשיש צורך בהקמה של עוד שכונה למגורים, מייצרים עוד מלט בתהליך שפולט עוד ועוד גזי חממה לאטמוספירה, וכך הלאה.
אבל בעולם סופי, אין דבר כזה צמיחה מתמדת — שום דבר אינו יכול לצמוח לנצח. כל מרכיבי עולם החי — יחידים, אוכלוסיות, אפילו בתי גידול-כולם, גדלים זמן-מה ואז מתבגרים. לאחר תקופה של צמיחה מעריכית, הם עוברים את השיא ואז מגיעים למישור. וכתוצאה מיחסי הגומלין ביניהם ובין עולם החי שמחוצה להם, תקופת מישור יציבה זו יכולה להימשך לעד. לאין סוף.
אבל נראה שהמין האנושי עדיין לא הפנים את הלקח הפשוט שהטבע מלמד אותנו. לאורך שבעים השנים האחרונות, אימצו כל המוסדות החברתיים, הכלכליים והפוליטיים שלנו מטרת-על אחת ויחידה — צמיחה מתמדת בכל מדינה ומדינה, שהערכתה נעשית בזיקה למדד הגס של תוצר מקומי גולמי (תמ"ג). ארגונן של חברות אנושיות, תקוותיהם של עסקים, הבטחותיהם של פוליטיקאים, כולם דורשים שהתמ"ג ימשיך ויטפס. כפי שרב המכר החדש של סר דיוויד אטנבורו, "על פני האדמה", מראה לנו – הדעיכה הגדולה של עולם החי היא התוצאה של הקיבעון הזה, משום שעל כוכב לכת שמשאביו מוגבלים הדרך היחידה לממש צמיחה מתמדת היא לקחת עוד ממקום אחר.
לכן, מה שנראה כמו נס של העידן המודרני אינו אלא תרמית. כל מה שיש לנו נלקח על ידינו ישירות מהעולם שסובב אותנו — מהעולם החי. ואנחנו עושים זאת אגב התעלמות מהנזק שאנחנו מחוללים. תחום חדש בכלכלה מבקש לפתור בעיה זו, ולשנות את המערכת באופן שיאפשר לשווקים ברחבי העולם לשרת לא רק את שורת הרווח, אלא גם את בני האדם ואת כדור הארץ — או בקיצור — כלכלה מקיימת, המשלבת בין שלושת ה״P״ — Profit, People, Planet.
"על כוכב לכת שמשאביו מוגבלים הדרך היחידה לממש צמיחה מתמדת היא לקחת עוד ממקום אחר."
האם יצליח המין האנושי לנוע אל מעבר לשלב הצמיחה שלו, להתבגר ולבסס קיום מישורי ויציב שאינו ממשיך לגדול? יש מי שמקווים לעתיד שבו המין האנושי בכל רחבי העולם ינתק את עצמו מהתמכרותו לצמיחה, יתרחק מהתמ"ג כחזות הכול וכתכלית הכול, ויתמקד באימוץ מודלים כלכליים חדשים, כמו ״כלכלת הדונאט״ שהגתה פרופ' קייט רייוורת' (אשר גם הוא יתפרסם במהלך השנה בהוצאת רדיקל). מודל זה מבקש לאזן בין הסף התחתון, המייצג תנאי רווחה חברתית בסיסיים, לבין הסף העליון – מודל הגבולות הפלנטריים. מודל הגבולות הפלנטריים קובע גבולות כמותיים של הפרעה למערכות טבעיות (אדמה, מים, אוויר, מגוון ביולוגי וכו׳), שחריגה מהם מציבה איום משמעותי על האנושות.
אבל איך נוכל למדוד הצלחה שלא על דרך אחוזי צמיחה? לשם כך דרוש מדד הצלחה חדש, בר- קיימא, המשלב, למשל, את שלושת ה-P. "מדד כוכב הלכת המאושר" (The Happy Planet Index), שנוצר על ידי "קרן הכלכלה החדשה" ב-2006 מבקש לעשות זאת בדיוק, באמצעות השילוב של טביעת הרגל האקולוגית הלאומית עם מרכיבים של רווחה אנושית כמו תוחלת חיים, רמת האושר ומידת השוויון. כשמדרגים מדינות בהתאם למדד זה, מקבלים טבלת ליגה שונה לחלוטין מזו שמתקבלת בזיקה לתמ"ג בלבד. ב-2016 למשל, הגיעו קוסטה ריקה ומקסיקו לראש הטבלה, עם ממוצעים טובים יותר מאלה של ארצות הברית ובריטניה בתחום הרווחה, אף שטביעת הרגל האקולוגית שלהן קטנה בהרבה. מדד כוכב הלכת המאושר ודאי אינו חסין מפגמים. מכיוון שמדובר בציון משולב, מדינות יכולות לקבל ציון גבוה במדד, גם אם דירוגן בחלק ממרכיביו נמוך. כך, נורבגיה ממוקמת גבוה במדד למרות טביעת הרגל האקולוגית הגדולה שלה, בזכות מדדי הרווחה במדינה. בנגלדש, מנגד, ממוקמת גבוה במדד בזכות טביעת הרגל האקולוגית הקטנה שלה, על אף שמדדי הרווחה במדינה נמוכים מאוד.
ב-2019 נקטה ניו זילנד בצעד אמיץ, והודיעה רשמית שזנחה את התמ"ג כמדד הכלכלי העיקרי. אבל במקום לאמץ את אחת מהחלופות הקיימות, היא הלכה צעד נוסף הלאה מכך ויצרה מדד עצמאי משלה שמבוסס על הגדרת הבעיות הלאומיות הדחופות ביותר. כל שלושת ה-P — רווח, בני אדם, כדור הארץ — מיוצגים במדד זה. סקרים במדינות אחרות מלמדים שאנשים בכל רחבי העולם היו שמחים לראות את ממשלותיהם הולכות בדרכה של ניו זילנד, מקדמות עכשיו את צורכיהם של בני האדם ושל כדור הארץ על חשבונם של הרווחים. יש בכך כדי ללמדנו שייתכן שמצביעים וצרכנים ברחבי העולם כבר מוכנים לעולם מקיים.
על המדינות העשירות, שכבר הספיקו להתעשר כהוגן מצמיחה לא מקיימת, מוטלת המשימה של שימור רמת החיים הגבוהה של אזרחיהן, ובה בעת צמצום רדיקלי של טביעת רגלן. מדינות עניות יותר עומדות בפני אתגר שונה מאוד — עליהן להעלות את רמת החיים בהן בדרך שמעולם קודם לא נוסתה אפילו, תוך שמירה על טביעת רגל מקיימת. כשבוחנים את הדברים מנקודת מבט זו, מבינים שלמעשה כל המדינות הן עכשיו מדינות מתפתחות, שנדרשות לעשות עבודה רבה כדי לעבור לצמיחה ירוקה ולהצטרף למהפכת הקיימות.
המין האנושי צריך להתבגר עוד. כמו עץ צעיר באמזונס שנאחז בהתלהבות בהזדמנות להשתלט על פיסת אדמה פנויה, כך ריכזנו גם אנו את כל מאמצינו עד היום בצמיחה. אבל, אנחנו חייבים לרסן עכשיו את תשוקתנו לצמיחה, להקצות משאבים שוויוניים יותר ולהתחיל להתכונן לחיים כעץ בוגר. רק כך, נוכל ליהנות מאור השמש שהתפתחותנו המהירה אפשרה לנו, וליהנות מחיים ממושכים ובעלי משמעות.
2 thoughts on “לנוע אל מעבר לצמיחה”
Where there is a will, there is a way.
צמיחה (ייצור) תלויה בראש ובראשונה בשכל האנושי, לא בכמות משאבי הטבע. וכושר ההמצאה האנושי הוא אכן אינסופי