החקירות הפולשניות, הדרישה לעימות עם התוקף, הבקשות ל"הדגמת הפגיעה", סגירת התיקים, העונשים המקלים והמציאות שחשפה תנועת MeToo#, חושפים כולם כי יסודות היכלי הצדק שלנו בנויים מבטון פטריארכלי. ג'סיקה נבו מציעה הליך אחר שבבסיסו "צדק מאחה"
ג׳סיקה נבו
שעת אחר צהריים מאוחרת. מבניין פרקליטות תל-אביב יוצאת קבוצת עורכי דין כדי לחתום על עסקת טיעון בבית המשפט המחוזי הסמוך. מרחק לא רב משם, בשדרות שאול המלך, מתקיים הליך שיפוטי מסוג אחר. בתוך אוהל לבן רחב ידיים מתכנס לראשונה "בית הדין העממי לפשעים נגד נשים". פה, אין עסקות טיעון, אין חקירות נגדיות ואין "התיישנות" על אף עבירה.
המיזם המשפטי החתרני הזה לא קם סתם כך. הוא נשען על ניסיונות כושלים של אינספור נשים להשיג צדק בהליכים המשפטיים המקובלים. מיליוני הנשים שהעידו על תקיפתן ללא תיווך ממסדי בחסות תנועת MeToo#, הן בבחינת אקדח מעשן. לכך ניתן לצרף את החקירות הפולשניות, הדרישה לעימות עם התוקף, הבקשות ל"הדגמת הפגיעה" באולם בית המשפט, התיקים שנגנזו מ"חוסר עניין לציבור" והעונשים המקלים. כל אלה חושפים כי יסודות היכלי הצדק שלנו בנויים מבטון פטריארכלי. התקווה שאלימות פיזית, מינית, רגשית או כלכלית נגד נשים, תישפט בצורה שתספק מזור לכאב הנשים, משולה לאמונה שהקפיטליזם יסיים את העוני או שגנרל יציל את השמאל.
הפגנת #MeToo בצרפת נגד מינוי פוליטיקאי שהואשם באונס לשר הפנים, החודש. צילום: Francois Mori / אי־פי
לחלל הזה ייכנס בית הדין העממי החדש שיהווה פלטפורמה קבועה להתמודדות עם פשעי מגדר שלא דרך ההליך המשפטי המסורתי. זו בית דין שיציע בהמשך גם שינוי כללי בפרדיגמת הצדק ויתרחב לישות משפטית אלטרנטיבית לפשעי שנאה מבוססי לאום, מעמד, גזע ואחרים. יהיה זה בית לכל מי שכותלי הצדק הפורמליים צרים מכדי לספק לו מענה.
השלב הראשון בשינוי שמציע בית הדין העממי לפשעי שנאה הוא החלפת גלגלי הצדק. כלומר, שינוי תפישת "הצדק הגמולי" או "הצדק המעניש" הרווחת בבתי המשפט כיום לתפישה של "צדק מאחה". תפישה זו מכירה בכך שענישת מבצע העבירה אינה בהכרח תורמת לקורבן כפי שהכרה באחריות הפוגע במעשיו או בקשת סליחה עשויות לתרום. בשל כך, בית הדין העממי יעמיד את הנפגעת ורצונותיה במרכז הדיון. לא המדינה ולא השופטים/ות יקבעו מהו העונש הראוי, איך יתקיימו הדיונים ומה יהיה תוכנם – אלא הנפגעת עצמה. בבית הדין יעבדו שופטות ועורכות דין פמיניסטיות שיציעו לנפגעת מגוון ערוצים להשגת הצדק, מהם היא תוכל לבחור. למשל: מתן עדות אנונימית מוקלטת, מתן עדות חשופה מצולמת, מתן עדות באירוע פומבי של בית הדין או דיאלוג עם הפוגע במרחב בטוח.
גם טווח "העונשים" שיציע בית הדין יהיה מגוון: במקום כליאה או עבודות שירות, הנפגעת תוכל להזמין את הפוגע לקחת אחריות על מעשיו בפורום פומבי או לדרוש ממנו להצהיר כי הם לא יישנו בעתיד. אופציה נוספת היא "פעולה מפצה" – כמו התנדבות בארגון חברתי, קורס בפמיניזם או תשלום ל"קרן שילומים של בית הדין העממי" שתתמוך כלכלית בנשים נפגעות. כך, הנפגעת הופכת מעדה בלבד במשפט הפלילי למעין "תובעת" ו"שופטת" גם יחד בבית הדין העממי. שינוי מהותי נוסף הוא שעדויות הנשים לא יעמדו למבחן ולא יתקיימו חקירות נגדיות. תלונה של אשה לא תוכל עוד להיסגר בשל "חוסר עניין לציבור" או "חוסר ראיות". גם לא תחול התיישנות על עבירה, לא משנה מתי התרחשה.
בשורה נוספת היא שילוב הקהילה בהליך המשפטי. בית הדין העממי יכיר בכך שמעשים פוגעניים כלפי אשה אחת יוצרים צלקות בחייהם של הרבה אנשים. הם פוצעים מגוון מערכות יחסים בחיי הנפגעות, כמו גם בקרב המעגל המשפחתי והחברתי של הפוגע. באותה נשימה, הקהילה לא פעם נושאת גם היא באשמה כלפי הקורבן, למשל במקרים בהם האלימות היתה ידועה אך נקשר סביבה קשר שתיקה. כך, לעומת הגישה האדוורסרית שמתעלמת מפגיעה זו, המודל של "צדק מאחה" דורש גם החלמה קבוצתית כחלק מההליך.
מפת עולם התלויה במוזיאון לזכויות האדם בצ'ילה ובה מוצגות כל ועדות האמת והפיוס שהיו בהיסטוריה. צילום: Warko / ויקיפדיה
כחלק מאותה תפישה רחבה של צדק, בית הדין אינו מתייחס לכל תיק לגופו של עניין בלבד, אלא גם כבעיה ציבורית ופוליטית. במסגרת בית הדין, נשים יוכלו להגיש תלונה משותפות לאו"ם על הכשלים משותפים שחוו ממערכת המשפט הממסדית, ולערוך שימועים פומביים למדינה עצמה באשמת אי-צדק קולקטיבי מבני.
"הטרדה מינית", "תקיפה", "אונס"? גם "סעיפי אישום" אינם נחוצים בבית הדין הזה, שכן הם מביאים לראייה קצרת טווח שמונעת פתרונות הוליסטיים. בעשורים האחרונים מתרחש תהליך של הפרדה והתמקצעות נקודתית על מגוון הפגיעות בנשים. השכם וערב מוכשרים מומחים חדשים לגילוי עריות, פרופסורים להטרדות מיניות ודוקטורים לאלימות בתוך המשפחה. תיחום זה של הביטויים השונים של אלימות גברית יוצר אשליה לפיה ישנן בעיות שונות שיש לטפל בכל אחת בנפרד – במקום להתייחס לביטויים השונים של אלימות מגדרית כבעלת שורש משותף.
דרום אפריקה כבר שם
ברחבי העולם הוקמו בעשורים האחרונים עשרות "ועדות אמת" שהיוו אלטרנטיבה למשפט הממסדי כחלק מפרקטיקה של "צדק מעברי". מדובר בגופים שקמו במטרה לחקור הפרות של זכויות אדם, כמו למשל אחרי נפילת שלטון רודני או בעקבות מלחמת אזרחים. ארגנטינה שתיעדה אלפי בני אדם ש"נעלמו" (1983) ודרום אפריקה שגבתה עדויות על עוולות האפטהייד (1995) הן שתי דוגמאות מפורסמות. הטריבונל הבינלאומי בנושא פשעים נגד נשים שהתקיים ב-1976 בבריסל הוא דוגמה נוספת. בישראל, התקיימו אירועים נקודתיים של בית דין עממי לנפגעי הדיור הציבורי (2012), ועדת האמת על הימשכות אירועי הנכבה בנגב (2015) ואף פיילוט ל"טריבונל עדויות – נשים מדברות תקיפה מינית" (2013), במסגרתו נשים נענו להזמנה להעיד על האלימות נגדן במרחב בטוח. בכל המקרים מדובר בגופים אלטרנטיבים אך זמניים. קיומם מסתיים ברגע בו סיימו את הדיון או הגישו את דו"ח ההמלצות הסופי.
בישראל טרם קמה מסגרת חלופית קבועה לצדק אלטרנטיבי, כפי שמבקש לעשות בית הדין העממי, אך במספר מדינות בעולם כבר נרשמה הצלחה בתחום זה עם הקמת בתי משפט מיוחדים לעבירות מין דווקא על ידי הממסד. אלה פועלים כחלק ממגוון השירותים המשפטיים הממסדיים בדומה לבתי דין ייעודיים לעבודה ולמשפחה בישראל. כיום ישנם בתי משפט מיוחדים לדיון בעבירות מין בדרום אפריקה, ניו-יורק, הודו וניו-זילנד. המטרות שלשמן הוקמו בתי המשפט דומות – הפחתת הטראומה המשנית הנגרמת לקורבנות במהלך ניהול המשפט, שיפור אפקטיביות הטיפול, קיצור זמן המשפט והעלאת שיעורי הדיווח וההרשעה. בדרום אפריקה, החלוצה בנושא, נמצא כי פעילותם של בתי המשפט המיוחדים הביאה להגדלת מספר התיקים שטופלו, לשיפור היחס לקורבנות, לשיתוף פעולה בין גורמים שונים, לקיצור משך זמן הטיפול בכל תיק ולהעלאת שיעורי ההרשעה. כך, במהלך תקופה של שנה, נרשם שם שיעור הרשעות של 80%.
"השמעת העדויות של הנשים ללא התערבות 'משפטית', ללא צורך להתאים אותן למערכת המשפטית, אלא להביא אותן כפי שהן – זו היתה חוויה מתקנת. חוויה שמחזירה המון כוח לנשים, לסיפור כפי שהוא בלי התערבויות. יש בזה היפוך ביחסי הכוח, היפוך שמאפשר מערכת הוגנת. הצגת העדויות החזירה את הנשים למרכז הדיון מבלי שהביורוקרטיה והמערכת תהרוג את התוכן", סיפרה עו"ד מייסא ארשד, ששימשה כ"שופטת" בסימולציה ניסיונית לבית הדין שנערכה בשנה שעברה בישראל. בשנה הבאה, היא מקווה כבר להיות שופטת מן המניין.
סרטון דוקומנטרי על ועדות האמת והפיוס שפעלו בדרום אפריקה אחרי סיום האפרטהייד
מרעיון למציאות?
במשרד המשפטים יערכו פיילוט להקמת מערך משפטי נרחב המתמחה בעבירות מין. גם אם במשרד המשפטים לא ששים לתמוך בהקמת בתי דין עממיים, גם שם מבינים כי ישנה בעיה מערכתית בטיפול בנפגעות עבירות מין ובעקבות כך החליטו לקדם את הפיילוט.
בתגובה לשאלת "הארץ" אם משרד המשפטים תומך ברעיון של הקמת בית דין אלטרנטיבי לעבירות נגד נשים ופשעי שנאה בכלל, ואם יהיה מוכן לבחון מיזם מסוג זה, השיבו במשרד: "הצעת החוק בנוגע להקמת בתי משפט ייעודים לעבירות מין (שקידמה ח"כ לשעבר מיכל רוזין) הניעה מהלך נרחב של בחינת הנושא והביאה להקמתה של הוועדה הבין-משרדית לבחינת הטיפול בנפגעי עבירות מין בהליך הפלילי, בהחלטתן המשותפת של שרת המשפטים דאז איילת שקד ונשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. ועדה זו דנה במשך כשנתיים בנושא, הגישה את המלצותיה לפני כחצי שנה לשר המשפטים הקודם וישומן נבחן בימים אלה".
עוד הוסיפו במשרד כי ההצעה לייעד בית משפט מיוחד לטיפול בעבירות מין נדונה ארוכות בוועדה והיתה שנויה במחלוקת. "בעניין זה המליצו רוב חברי הוועדה לבחון באמצעות פיילוט ניסיוני את הקמתו של מערך רוחב לטיפול בעבירות מין בכלל שרשרת האכיפה. על פי המלצה זו, במסגרת פיילוט, יוקצו יחידות או צוותים ייעודיים לטיפול בעבירות מין בגופי האכיפה, משלב החקירה, דרך התביעה ועד הדיון בבית המשפט, וזאת תוך עריכת מחקר עומק ובחינת השפעות המהלך האמור. לצד המלצות אלה, הומלץ פה אחד להקים נציבות זכויות לנפגעי עבירה, לעבות את מערך ההכשרות של כלל העוסקים בנושא ולייעד עובד סוציאלי שילווה נפגע עבירת מין ממועד הגשת התלונה ועד תום ההליך הפלילי". במשרד הדגישו כי "המלצות חשובות אלה ראויות ליישום" וכי "משרד המשפטים יפעל יחד עם הגורמים הרלוונטיים לבחון את אופן קידומן ויישומן לשיפור המענים הקיימים".
הפגנה נגד אלימות כלפי נשים מול משרד ראש הממשלה, דצמבר 2018. צילום: אורן בן חקון
לתחרות הוגשו כ-700 הצעות ומתוכם בחר חבר השופטים עשר הצעות כששלושת המקומות הראשונים יזכו בפרס כספי. ג'סיקה נבו זכתה במענק אישי בסך 5,000 שקל על רעיונו. הפרס מומן על ידי ארגון "הברית הישראלית".
חבר השופטים בתחרות "רדיקל" בשיתוף "הארץ": איתמר ויצמן, יאיר אסולין, להב הלוי, לי ירון, ליהיא סקולר, עפרי אילני, נטע אחיטוב ועמית נויפלד.
