מדינה חופשית מטיסות: המקום ה-4 בתחרות הרעיונות

התעופה האזרחית היא גזלנית קיצונית של אנרגיה. צילום: מוטי מילרוד

קל היום לשכוח, אבל תהליך השלום עם הפלסטינים היה תמיד חלק מחשיבה על מסגרת אזורית. נלוו לו למשל דיבידנדים בדמות שלום עם כלל שכנותינו ולהפך, השלום שכן התממש עם מצרים וירדן. הוא גם שימש כשוט נגד הפלסטינים לבל יאחרו את הרכבת. לא זוכרים, אבל היה בישראל גם מיעוט קטן שעבורו ימי אוסלו היו פתח לתקוה לחזור ולבקר במולדת – בעיראק, בסוריה ובמקומות אחרים. פעיל שמאל ותיק סיפר לי שבתקופת אוסלו ניגש אליו שכן עיראקי בשכונת נחלאות בירושלים ושאל אותו בעיניים בורקות: האם יש סיכוי שעכשיו, כשיהיה שלום, אוכל לבקר בבגדאד?

נמל התעופה בן גוריון. ככל שאירופה התקרבה, העולם הערבי הפך למיותר. צילום: אייל טואג

הבעיה עם הטיסות היא שהן גזלניות קיצוניות של אנרגיה, וברמה התרבותית הן גם מסמלות משהו הרבה יותר נחשק מעוד בגד חדש: תזוזה חזקה, מיידית, מהירה, אקסטרווגנטית ממקום למקום. עד לפני כמה חודשים, התנועה הזו גם היתה יותר ויותר זולה. בישראל, מי שלא התמזל מזלו לטוס הרבה לחו"ל במסגרת עבודתו, הרי שהוא חייב לצאת עם עצמו או עם משפחתו לפחות לכמה ימים בשנה מ"המקום הזה". ומהו המקום הזה, אם לא מקום צפוף וחנוק כמו ישראל, שהיחס אליו עובד לפי ההגיון הצבאי לפיו "הפרס הכי גדול הוא לצאת ממנו לאפטר והעונש הכי גדול הוא להישאר שבת". לתנועה הסביבתית קל יחסית להטיף להימנעות מצרכנות מוגזמת או מאכילת מאכלים מסוימים, אבל מה עם התשוקה לא להיות במקומך? בכל פעיל סביבתי מסתתר חזיר טיסות קטן שרק מחכה לטרוף מכל הבא ליד.

מסוף טאבה. לא מתייחסים לאזהרות המסע. צילום: אוליבייה פיטוסי

רעיון הפן-ערביות, לפיו כל ארצות ערב צריכות להתאחד למסגרת פוליטית אחת, נולד בסביבות מלחמת העולם הראשונה. תור הזהב שלו היה משנות השלושים של המאה העשרים ועד שנות השבעים, כשאינטלקטואלים ופוליטיקאים ערבים ניסו לקדם אותו ובדרך כלל ניגפו בפני המציאות המחולקת של מדינות הלאום. על אף שהרעיון נראה טבעי, הוא לא עמד בכללי המשחק של הקולונאליזם. חשוב להדגיש, כדי להתחסן מפני נוסטלגיה מוגזמת, כי הרעיון הפן-ערבי לא היה רעיון "צמחוני". הוא לא היה בהכרח רעיון "ליברלי", אבל הוא היה אינקלוסיבי – כלומר עמדה ביסודו התפישה שכל אחד יכול להפוך לערבי אם יידע ערבית.

חופי סיני. בהתחלה פלסטינים אזרחי ישראל ואז גם יהודים רבים. צילום: מוטי מילרוד

ההצעה שלי היא לבטל תיכף ומיד את כל הטיסות היוצאות מישראל ונכנסות אליה ולהפוך את המדינה לאזור חופשי מתעופה. מי שחייב לטוס יעשה זאת דרך ירדן, או שייקח סירה. במקום טיסה, יש לתת לאזרחי ישראל לפעפע עוד ועוד אל עמאן, ואל סיני, ואל מה שאחרי-אחרי סיני, ואז אל לבנון ואל סוריה. ברכב פרטי, ברכבות, באופניים וברגל, וכך להצליח לאזן בין תשוקת התזוזה של האדם המודרני ורצונו לצאת מעורו, למצוא מפלט מהיום-יום, אבל עם פחות פגיעה בכדור הארץ. אני מציע שהעידן החדש של איסור טיסות יהפוך לגשר אל המרחב: לבקר משפחה בעמאן, ללכת להצגה בבירות, לקנות ולמכור בדמשק, להשתזף בסיני. אם נתניהו ותומכיו טוענים שציר ההתנגדות לישראל במזרח התיכון נשבר, יתכבדו ויעודדו נסיעות לארצות שמסביבנו.