הקורונה הביאה עמה קשיים פיזיים, כלכליים, חברתיים ופסיכולוגיים שמתווספים ליוקר המחייה הכבד. קבוצת "חמולה" מציעה תוכנית מגורים שוויונית, חברתית ונגישה לצעירים ולזקנים אחד
חברות קבוצת ״חמולה״ – רבקה סום, רותי קנטור, רונית מריאן קדישאי, טלילה קוש ועדינה אבירם
החזון שלנו הוא חזון למגורים במסגרת קהילה רב-דורית, שבה אנשים בני גילים שונים מרקע כלכלי, חברתי ותרבותי רב-גוני יהיו שותפים במרחב חיים. זהו מודל המבוסס על העיקרון המסורתי של משפחה מורחבת הכוללת דורות אחדים ("חמולה"). קהילה כזו מבקשת מחד לענות על דילמות כלכליות ותפקודיות, ומאידך לשחזר את הדיאלוג הטבעי שאמור להתקיים בין בני גילים שונים בחברה האנושית.
חברי קבוצת LILAC (Low Impact Living Affordable Community) במערב לידס, בריטניה קרדיט: LILAC, באדיבות קבוצת "חמולה"
איך זה עובד בחו"ל?
המיזם קיבל משנה תוקף בתקופה זו – בה הקשיים הפיזיים, הכלכליים, החברתיים והפסיכולוגיים באים לביטוי בצורה חסרת תקדים. בעת הזו מתחזקת ההבנה ביחס לצורך במסגרת של שותפות וסולידריות רב-דורית ובת-קיימא לטווח הארוך. מבוגרות ומבוגרים, צעירות וצעירים צריכים לחיות בקהילה יחד. איננו מבינים עדיין את היקף ההשלכות הכלכליות והפסיכו-סוציאליות של משבר הקורונה, ואת האופן שבו יעצבו את חיינו בעתיד, אך משברים הם גם פתח להזדמנות, להמצאה ולהבנה כי מה שהיה עד כה מובן מאליו, ניתן לשינוי.
שישה ספרים
ב- ₪690 ₪399
רק למנויי רדיקל.
החמולה רלוונטית ואקטואלית בין היתר משום שקהילה רב-דורית היא איננה מעבירה את קשישיה ל״גטאות״ ומבודדת אותם כדי להגן עליהם. במקום זאת, היא מתפקדת בעת צרה/בידוד להגנה על חבריה. ביסוס ועידוד אנו שואבות מדבריו של פרופ' ישראל דורון, ראש המרכז לחקר ולימוד הזיקנה באוניברסיטת חיפה, שהתפרסמו לאחרונה ב"דבר העובדים בארץ ישראל": "צריך לפעול ככל הניתן כדי לאפשר הישארות של זקנים בקהילה. הפתרונות המוסדיים התבררו כבעיה גדולה מאוד. הם בעצם סגרגציה על בסיס גיל, מחלות ותלות. מבוגרים צריכים לחיות בקהילה יחד עם צעירים. המשבר משמש מאיץ".
"החמולה" ומוסדות המדינה
המדינה, כיחידה שלטונית, הפריטה את מוסדותיה, התפרקה מחובותיה כלפי האזרח והסירה בהדרגה את האחריות ממערכות החינוך, הבריאות, הרווחה וממערכות אספקת השירותים. האחריות וההתארגנות עברו ליחידות ניהול קטנות יותר, כגון: רשויות מקומיות וועדי שכונות. הקהילתיות הפכה מקור לסולידריות חברתית.
"החיים שאחרי" המגפה מצביעים על שינוי כיוון דרמטי בארגון החברתי והפוליטי. היבט זה ממקם את "החמולה" בזרם חשיבה המתאים לימי ה"פוסט קורונה". מאמרים רבים שדנים ביום שאחרי המגפה מצביעים על כך שהארגון החברתי/ כלכלי/ פוליטי המוכר – היררכיית מוסדות השלטון, המפלגות הגדולות, תאגידי ההון – יהפוך למערכת של שיתופי פעולה "מלמטה". באופן זה, יאתגרו קואליציות קטנות את המוסדות הממשלתיים.
הפרויקט שלנו מביא בחשבון את הסרת האחריות של המדינה גם מצרכי ״הדור הצעיר״ (דור ה-Y וממשיכיו) וגם של האוכלוסייה המבוגרת, ומציע מבנה חברתי חדש, מעין קואליציה של צעירים וזקנים שתפעל לרווחת שתי הקבוצות ותחליף פרקטי למדינה שפשטה את הרגל. "החמולה" תקבל אחריות על איכות חייהם של חבריה וחברי הקהילה שסביבה, תדאג לרווחה, לחיוניות, לפעילויות ולדיור שלהם ותהיה פתוחה לשיתופי פעולה נוספים.
ארבעה זוגות שחיו באותה שכונה והכירו שנים שנים באוסטין, טקסס, חברו למיזם שיתופי בשם "Bestie Row" צילום: Bestie Row, באדיבות קבוצת "חמולה"
בישראל ובעולם המערבי קיימות שיטות מיון והפרדה על בסיס סוציו-אקונומי, לאומי, גילאי ועוד. יש מעט שיטות שמערבות אוכלוסיות שונות ובוודאי לא כאלה שמערבות אותן במגורים משותפים. "השיטות" הקיימות כיום לחיים בגיל הזיקנה, נוטות לכיוון של הרחקת האוכלוסייה ממרקם החיים השוטף ונוגדות את תיאוריית ההמשך (continuity theory). מדובר בדיור מוגן פרטי (שרק כ-7% חיים בו), בבתי אבות ציבוריים/ ממשלתיים (מעטים ביותר), זקנים הנשארים בביתם, עם או בלי עזרה ועוד. המשותף לכולן הוא הרחקה פיזית, היבדלות מהסביבה, פסיביות, איבוד כמעט מוחלט של אוטונומיה ויכולת לקבל החלטות עצמאיות בנוגע לחיים, איבוד החוויה הביתית ועוד. אלה שיטות שמקיימות ומייצרות גטאות.
בכל הקשור לצעירים – מוכר וידוע כי השיטות הקיימות מתבססות על מונחים כמו קביעות בעבודה, חסכון, פנסיה, דיור וכיו"ב. אלא שאלה אינם בתחום השאיפות של הדור הצעיר. תפישתם של הצעירים שונה מתפישת הוריהם ומתפישת הסבים והסבתות שלהם – הם אינם מאמינים שיוכלו לספק לעצמם פתרונות דיור (פרט לשכבה הדקיקה של בני מעמד סוציו-אקונומי מתאים) ורבים מהם מתמודדים עם קשיי גידול ילדים.
יתרונה וכוחה של "החמולה" הוא בהיותתה חזון שונה מהיסוד לחיים בגיל הזיקנה. זהו פרויקט שדוחף את שותפיו ושותפותיו לעשייה, ללקיחת אחריות באופן שמשאיר את אותם במעגל העשייה. הוא מאפשר לצעירים ולצעירות דיור בר-השגה ותמיכה בחיי היום-יום, כשהחשיבה הכלכלית אינה "עשיית רווחים" אלא שותפות. בנוסף, "החמולה" משמרת עקרונות קהילתיים מסורתיים כמו שימוש ב"חכמת השבט״ – הקהילה כגוף ידע רלוונטי – ומעודדת אקטיביזם מתוך סולידריות.
המודל היישומי
אנו מציעות חזון שניתן להציעו למשרדי ממשלה, לרשויות מקומיות ולארגוני חברה אזרחית. המודל יכול להתאים לכל קהילה: בשכונה, בבניין מגורים מאוכלס, בפרויקט של התחדשות עירונית ובקהילות כפריות. התוכנית מציעה קהילת מגורים רב-דורית שתהייה בנויה על רשת של קשרים אישיים וחברתיים בין חברי הקהילה, במינונים שונים, וביניהם לבין הקהילה הרחבה. התוכנית מבוססת על כמה היבטים: חברתי – מיזם מגורים / מסגרת קהילתית סולידרית / רב-דוריות; כלכלי – דיור בר-השגה; שיתופי – מסגרת קואופרטיבית / הקמה וניהול עצמי / הסכמות על שיתופיות חברתית וכלכלית. המטרה היא לשלב בין שלושתם.
הרצאת TED של ד"ר אריקה אליוט על מיזם דומה בניו-מקסיקו, ארה"ב
לאחר למידה מעמיקה, סקירה של פרויקטים דומים בעולם, והתאמת החזון למציאות בישראל, הגענו למסקנה שהמודל הכרחי וישים. אנו נמצאות בשלב בדיקת ההיתכנות, בניית התוכנית העסקית, בדיקת ההיבטים המשפטיים ועוד. פתרונות הדיור המעשיים שמציע המיזם, ניזונים מחשיבה חברתית לפיה הזיקנה היא פרק חיים אקטיבי, מגישה של תורם ונתרם (לא מבוגרים כלקוחות נזקקים) ושימוש שוויוני במשאבים.
תוכנית המגורים המוצעת תהייה על כן שינוי בתפישת המגורים הקיימת לאוכלוסייה מבוגרת וזקנה, דוגמת "בנייני דיור מוגן" או "כפרי גמלאים" מחד, או מגורים בדירה מבודדת מקשר עם דירות/דיירים אחרים מאידך. מסגרות אלה מייצרות, כל אחת בדרכה, "ספירות מגורים" מבודדות של זקנים מבודדים מכלל האוכלוסייה.
המסגרת קואופרטיבית נותנת מענה לבעיית מחירי הדיור הן לצעירים והן לזקנים. את הפתרונות הקיימים כיום מציעות חברות מסחריות שמטרתן העיקרית היא רווח כלכלי. חברות אלה "מוכרות" מגורים לאוכלוסייה בוגרת, ובה בעת גם מעצבות את החשיבה על נורמות מגורים של אוכלוסייה זו. סביר להניח שהן מעניקות תמורה למחיר שהן גובות, אך אי אפשר להתעלם מעומק היחס המסחרי שלהן לצרכנים/ לקוחות. לא פחות קשה להתעלם מאי-השוויון שפרויקטים יוקרתיים כאלה מקדמים.
"החמולה", שהינה גוף שאינו מטרות רווח, מבקשת לאפשר נגישות כלכלית למגורים לאוכלוסייה רב-דורית. מעבר לכך, הוא מעניק רווח הדדי, מכניס עניין ומגוון, ומעצים את התרומה ההדדית של כל קבוצה. שותפות ושיתופיות יהיו מובנים בהיבטים השונים של הפרויקט החל מהקמתו הפיזית, והמשכו בניהול החיים היום-יומיים בו ובתחזוקתם. השיתופיות תתבטא גם בקיום של פעילויות שונות, במינון שיאפשר שמירה על פרטיות, ובאפשרות של מתן מגוון שירותים בהישג יד.
השיתופיות תבוא לידי ביטוי גם בהקמה של מיזם משותף שיאפשר תעסוקה לחברי וחברות הקהילה שיהיו מעונייני וגם לספק רווח כלכלי. לדוגמה: קייטרינג, מועדונית, סטארט-אפ, חללי עבודה לקהילה ועוד. עקרונות נוספים הם:
1. קיימות – קהילה/ בית לטווח ארוך. החזון הוא להקים "בית קבע" לצעירים ולמבוגרים, שתי אוכלוסיות שכל אחת מהן רואה בו דרך חיים ולא מקום ארעי.
2. גמישות ונזילות בתפישת יחסי פרטיות מחד ושותפות מאידך.
3. גודל הקהילה יאפשר מצד אחד גיוון ומצד שני שמירה על אינטימיות.
4. שיתוף ידע וניסיון יצטברו עם קבוצות שירצו להקים קהילות מגורים דומות.
חבר השופטים בתחרות "רדיקל" בשיתוף "הארץ": איתמר ויצמן, יאיר אסולין, להב הלוי, לי ירון, ליהיא סקולר, עפרי אילני, נטע אחיטוב ועמית נויפלד.
