חמישה זוכים אלטרנטיביים בפרס נובל לכלכלה

עם כל הכבוד לפול מילגרום ורוברט וילסון, הזוכים בפרס לשנת 2020, המודל שפיתחו הוא בגדר ניסיון לתקן חישורי גלגל כרכרה בעת שכלי רכב אוטונומיים כבר כמעט כאן. הנה כמה בחירות רלוונטיות יותר

איתמר ויצמן

פרס נובל לכלכלה לשנת 2020 הוענק בחודש שעבר השבוע לצמד החוקרים ד"ר סטיוארט בל ופרופסור פטר פיליפס. השניים פיתחו מודל לתנועת כרכרות בדרכים החדשות שנסללות באירופה, ואם ייושם – הוא יוכל למקסם את כמות האנשים והסחורות המשונעות בכל רגע נתון. ההשלכות הכלכליות של המודל עשויות לשנות את תחזית הצמיחה של היבשת כולה ולהביא לחיסכון בזמן ובמשאבים רבים.

זו כמובן בדיה. המודל לתנועת כרכרות כמובן לא זכה בפרס נובל, אך במידה רבה הוא היה יכול. צמד החוקרים שכן זכו השנה בפרס, פול מילגרום ורוברט וילסון, קיבלו אותו בגין מחקר שתרם "לשיפורים בתיאוריית מכרזים ומכירות פומביות ולהמצאת פורמטים חדשים". מבלי לזלזל יתר על המידה במודל שפיתחו השניים, הרי שהוא במידה רבה ארכאי – ניסיון לתקן את חישורי גלגל הכרכרה בעת שכלי רכב אוטונומיים כבר כמעט ברי השגה.
 
 בשנים האחרונות החלו חומות המערכת הכלכלית להיסדק. אם עד 2008 הייתה שמורה ביקורת הקפיטליזם לשוליים, הרי שמאז, ההבנה שכלכלת השוק החופשי מיצתה את יתרונה היחסי מחלחלת לשכבות הבכירות ביותר שמנהלות אותה. כשליה של המערכת נחשפים ביתר עוז על רקע מגפת הקורונה (שאת השפעותיה עוד מוקדם לאמוד) ומשבר האקלים שצפוי להכות בעוצמה בעשורים הקרובים.

 רבים מדי עדיין חיים בהכחשה, ממתינים לפתרון דאוס אקס מכינה, או למודל חדש ומתוחכם שיבהיר כיצד ניתן לשמר צמיחה אינסופית בעולם מוגבל. כיצד ניתן להמשיך ולצרוך את העולם ועדיין להשאיר מספיק אוויר, אדמה ומים לכולם. כיצד ניתן לגשר על פערים גדלים והולכים באי-השוויון, בין פרטים ובין מדינות. אפשר להמשיך לחכות, או לחילופין, אפשר לכוון את השעון המעורר לעוד כמה דקות. ועדת פרס נובל הייתה יכולה לנצל את מעמדה כדי להעניק ביטוי למודלים ולרעיונות כלכליים חדשים, פוסט-קפיטליסטים, שאינם מנסים לפתור בעיות שבעוד שנים אחדות ככל הנראה יהיו לא רלוונטיות. מכיוון שלא עשתה זאת, לא נותר אלא להציע חמישה מועמדים אלטרנטיביים:

1. מריאנה מצוקאטו – כלכלנית ממוצא איטלקי שזכתה בשנה שעברה בפרס ה״לא-נובל״ לכלכלה, שמטרתו לקדם מחשבה כלכלית חדשה ורעננה. במחקריה, מבקשת מצוקאטו להמציא מחדש את האופן שבו אנו מבנים ערך פיננסי ומציבה שאלות מסקרנות כמו ״מהיכן צומחת חדשנות״ או ״כיצד יכולים המגזר הציבורי והמגזר הפרטי לשתף פעולה כדי ליצור את הכלכלה הדינמית והגמישה לה אנו זקוקים?״. בספריה The Entrepreneurial State ו–The Value of Everything, מותחת מצוקאטו ביקורת על התפיסה הניאו-ליברלית הרואה במגזר הפרטי כמנוע היחיד של צמיחה וחדשנות, בעוד המדינה תמיד מפגרת מאחור לכאורה.
 
מצוקאטו מזכירה לנו בין היתר כיצד טכנולוגיות כמו מיחשוב, אינטרנט ואנרגיות מתחדשות ממומנות בכספי הציבור – ואינה מפחדת להתעמת עם הטענה הניאו-ליברלית המניחה כי כוחות של היצע וביקוש מובילים לאיזון וכי תפקיד המדינה הוא לתקן כשלי שוק בלבד, במקרי קיצון. מנגד, מצוקאטו טוענת כי המדינה דווקא צריכה להיות המשקיעה הראשונה באספקת טכנולוגיות בנות-קיימא לעולם, כאלה שכוחות השוק הקפיטליסטי מתרחקים מהן לעתים קרובות. מבחינתה, המדינה היא כוח יוזם, יוצר ומפתח, ולא רק כוח בזבזני ולא אפקטיבי. "אם נמשיך לתאר את המדינה רק כמממשת ומנהלת, ונאמר לה להפסיק לחלום, בסוף, זה מה שנקבל", היא מזהירה.
 
הסנאטורית אליזבת וורן, שהתמודדה בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית, אימצה לאחרונה את התיאוריות של מצוקאטו בנוגע ליצירת משרות מקומיות והשקעות בנות-קיימא וכן את ההצעה להעניק לממשל אישור לקבל תשואה על השקעותיו בתעשיית התרופות. חשוב לומר כי לצד התמיכה בכלכלה פרוגרסיבית, מצוקאטו אינה חוסכת ביקורת מהשמאל, שלדבריה ״מפסיד מסביב לעולם משום שהוא מתמקד יותר מדי בחלוקת ההון מחדש ולא מספיק ביצירה של ההון".

2. גרייס בלייקלי – כלכלנית בריטית שפרסמה ב-2019 את רב-המכר Stolen: How to Save the World from Financialisation. בספר היא מתארת כיצד המשבר של 2008 הוביל להתעשרות מבהילה שהיטיבה עם ה-1% העליון. הספר הוא למעשה מדריך נגיש ואינפורמטיבי לחשיבה מתקדמת על המשבר הפיננסי, המציע לא רק ניתוח נוקב וביקורתי של שגיאות הממסד הפיננסי אלא גם נימוקים משכנעים למדיניות חברתית ודמוקרטית אלטרנטיבית שיכולה להוביל לשגשוג. 

בשנה האחרונה מקדמת בלייקלי בבריטניה את הגרסה המקומית למדיניות ה"גרין ניו דיל" האמריקאית, המציעה להשקיע מיליארדי ליש"ט בתחבורה ירוקה, מעבר לאנרגיה מתחדשת, הגדלת ההשקעה הלאומית במחקר ופיתוח ופתרונות חדשניים ומעודכנים לדיור בר השגה. באחרונה הוציאה ספר נוסף, How the Pandemic Will Change Capitalism, ובו היא חושפת את היקף המשבר הכלכלי של מגפת הקורונה, הנראה כעת כגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. היא מביעה בספר את חששה כי משבר הקורונה יוביל להתחזקות תאגידים ומונופולים גלובליים שזוכים למענקים מופקרים מכספי ציבור, ומציגה את עקרונות הגרין ניו דיל וכיצד הוא יכול להתמודד עם האתגרים הרבים שמציב משבר האקלים.

3. דיוויד גרייבר – פרופסור אמריקאי לאנתרופולוגיה שמת לפני כחודשיים. מעטים יגדירו אותו ככלכלן, אך הוא השיא תרומה אדירה למאבק הדמוקרטי בקפיטליזם, למחאת Occupy Wall Street שהביאה לעולם את מושג 99% ולהכרת המושג ״עבודות בולשיט״ ולמחקר סביבו.

גרייבר הציג כיצד ההגיון הקפיטליסטי, שלכאורה אמור למנוע יצירה ומימון של משרות מיותרות, הוביל לעלייה חסרת תקדים במשרות שאין בהן כל צורך. הוא קידם את הרעיון של הכנסה בסיסית לכל, המחלחל כעת יותר יותר לשיח הכלכלי המרכזי, והראה כיצד חקיקה כזאת תיצור זמן פנוי למחשבה עבור אנשים רבים ולמה הדבר מאיים על הסטטוס-קוו ממנו נהנים בעלי הכוח. בספרו המפורסם "חוב: 5,000 השנים הראשונות״, מאתגר גרייבר את התפיסה המערבית המודרנית של החזר חובות וקורא למחיקת חובות בלתי שוויוניים, כמו הלוואות למדינות העולם השלישי או לאוכלוסיות מוחלשות.
 
4. יאניס וארופאקיס – פרופסור לכלכלה מיוון שכיהן כשר האוצר בממשלת השמאל של אלכסיס ציפראס בתקופה קריטית שבה עמדה יוון בפני חדלות פרעון. בספרו הפופולארי ״שיחות עם בתי על כלכלה" (תורגם לעברית), מצא וארופאקיס דרך לספר את סיפורה של הכלכלה ודן בדרך מקורית ורעננה בסוגיות גדולות ומורכבות. כחלק מחזונו לשקיפות ונגישות, הוא מאפשר לקורא להביט בעיניים אחרות בסיבות שבעטיין מסרבים האוחזים בהגה השלטון לקבל החלטות שיש בכוחן לחלץ את החברה האנושית ממצוקותיה.
 
וארופאקיס הפך את דמות הכלכלן האפור ומשעמם לכוכב רוק כריזמטי ומסקרן. בניגוד לכלכלנים רבים, שפועלים אך ורק בין כותלי האקדמיה, הוא פונה לקהל הרחב והוביל את ההתנגדות לצעדי הצנע חסרי התקדים שכפה האיחוד האירופי על יוון. בשנים האחרונות השיק תנועה פוליטית חדשה בשם "דמוקרטיה באירופה 2025" (DiEM25), שמטרתה לחזק את האיחוד האירופי אל מול היורו-סקפטיות, ולהפוך אותו לשקוף, שוויוני ודמוקרטי. מאז הקמתה של התנועה, גייס אליה וארופאקיס אקטיביסטים ואנשי רוח רבים מרחבי 
אירופה.
 
5. קייט רייוורת' – כלכלנית אקולוגית בריטית שהתפרסמה בזכות עבודתה פורצת הדרך על "כלכלת הדונאט", מודל המציג את האיזון הראוי בין צרכי האדם לבין היקף המשאבים שיש לכדור הארץ להציע לאנושות. רייוורת' מראה כיצד צריכת המשאבים מוכרחה להיות מאוזנת, כך שמצד אחד לא תגרום למחסור, כמו רעב, ומצד שני לא תגרום לצריכה עודפת הגורמת לשינויי אקלים והידלדלות משאבים הפוגעת באקולוגיה וביכולת של הדורות הבאים לקיים את עצמם.
 
ספרה של רייוורת' הוא כלי עבודה לאקטיביסטים אקולוגיים ולפוליטיקאים ברחבי העולם, לא רק בכדי לבחון מחדש את היסודות הקיימים ואת המטרות הכלכליות והחברתיות שלנו, אלא גם כדי לבנות מודל ראוי למאה ה-21. רייוורת' טוענת כי במקום להתמקד בצמיחה כלכלית, כלכלנים צריכים להתמקד בשאלות כיצד ניתן להבטיח כי לכל תושבי כדור הארץ תהיה גישה לצרכים הבסיסיים הנחוצים לקיום (מזון, חינוך, מחסה, השכלה, טיפול רפואי בסיסי וחופש פוליטי) מבלי להגביל את האפשרויות של דורות העתיד ותוך שמירה על המגוון הביולוגי של הפלנטה וצמצום היקף פליטות גזי החממה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שישה ספרים
ב- ₪690 ₪399
רק למנויי רדיקל.

רוצה להצטרף לרדיקל? דברו איתנו

אנחנו כאן דברו איתנו!

מה הרעיון הרדיקלי שלך?

סל הקניות

סגור