למרות כל הדיבורים על מעבר ל״אנרגיה נקייה״, המציאות בשטח רחוקה מהמילים היפות. למה זה קורה ואיזה רעיון, אפקטיבי במיוחד, יכול להביא לשינוי?
רון כלף
היום, לכל מקום שלא תלכו – ואפילו אם תישארו על הספה – סביר להניח שתיתקלו בפרסומת שתספר לכם בנימה חגיגית וגאה על המעבר של חברה או מדינה כלשהי לאנרגיה נקייה. ולמרות זאת, דלקי המאובנים (פחם, נפט וגז טבעי) עדיין מספקים בימינו לא פחות מ- 85% מהאנרגיה העולמית. לעומתם, המקורות המתחדשים והאינסופיים שעומדים לרשותנו – השמש, הרוח, הגלים, הגאות והחום הטמון במעמקי קליפת כדור הארץ – מספקים 4% בלבד מהאנרגיה שאנו צורכים.
בשורה התחתונה, ועל אף כל הדיבורים שאנחנו שומעים על המהפכה האנרגטית הירוקה, ההתמכרות שלנו לדלקי מאובנים לא השתנתה – והאתגר שניצב בפנינו גדול ודחוף מאי-פעם. למעשה, כבר מצאנו פתרונות טכנולוגיים לאתגר הזה, שהרי כבר שנים לא מעטות שאנו יודעים כיצד לייצר חשמל ממקורות מתחדשים. עם זאת, כשהאדם עצמו אינו משתנה – המציאות אינה משתנה. הבעיה היא שעדיין עומד בפנינו המחסום הקשה ביותר – וגם הצפוי מכולם – כוחם של האינטרסים.
המעבר מאנרגיה מזהמת לאנרגיה נקייה מאיים על כל מי שמושקע בסטטוס קוו הקיים, וכוחם של אלו אינו מבוטל: כיום, שש מעשר החברות הגדולות בעולם הן חברות דלקים וגז — שלוש מהן בבעלותן של מדינות. אבל חברות אלה רחוקות מלהיות היחידות שתלויות בדלקי מאובנים. כמעט כל חברה גדולה וכל ממשלה משתמשת בהם, בעיקר לצורכי אנרגיה ושינוע. מרבית התעשיות הכבדות משתמשות בהם לחימום או לקירור מוצרים בקווי הייצור שלהן. מרבית הבנקים הגדולים וקרנות הפנסיה מושקעים בכבדות בדלקי מאובנים — אותם הדברים עצמם שמעמידים את העתיד שלקראתו אנחנו חוסכים בסיכון ממשי.
בסופו של דבר, מבטיחים לנו, הכל יפתר מעצמו: אנליסטים, לדוגמה, מנבאים שבנקים, קרנות פנסיה וממשלות יצמצמו עוד ועוד את רמת ההשקעה שלהם בשווקי הפחם והדלק, במאמץ להימנע מהפסדי ענק של התעשייה הגוברת, ומאות-מיליארדי הדולרים שכיום מסבסדים את ענף דלקי המאובנים יוסטו להשקעה במקורות מתחדשים. הבעיה היא שאת הסיפור הזה אנחנו שומעים במשך עשורים ארוכים, וחלון הזמן שלנו לערוך את המעבר האנרגטי הנדרש הולך ונסגר.
עם זאת, עדיין לא מאוחר מדי – וישנו פתרון אחד שיכול להיות הזרז העוצמתי מכולם להאצת המעבר לאנרגיה נקייה – ״מס פחמן״. כלומר, השתת מחיר עולמי גבוה על פליטות פחמן — מס שיעניש את כל הפולטים כולם. הדרך לנצח את קבוצות האינטרסים ההרסניות שפועלות נגדנו, ולהבטיח לנו עתיד של אנרגייה ואוויר נקיים היא באמצעות רגולציה יעילה ושיתוף פעולה בינלאומי. השילוב הזה איננו רק מילים יפות, אלא תכנית פעולה שכבר הוכיחה את עצמה בעבר: פרוטוקול מונטריאול שנחתם לפני 30 שנה על ידי מרבית מדינות העולם כבר הוביל לצמצום החור באוזון ולצמצום הפליטה של שורת חומרים מסוכנים. עשינו זאת בעבר, אין סיבה שלא נעשה זאת שוב – ונצליח.
למעשה, ״מס הפחמן״ זוכה כיום לפופולריות גוברת, והרעיון המהפכני הזה כבר מיושם בהצלחה במקומות מסוימים בעולם. בשוודיה למשל, הממשלה השיתה מס כזה כבר בשנות התשעים – מהלך שהוביל לצמצום משמעותי של השימוש בדלקי מאובנים בענפים רבים במדינה. "מרכז החוסן של שטוקהולם" טוען שמס מדורג, שמתחיל בחמישים דולר לטון של פחמן דו-חמצני שנפלט, יספיק כדי לעודד מעבר מהיר מטכנולוגיות מזהמות לנקיות, לייעל תחומים שעדיין תלויים בדלקי המאובנים ולהוביל את מיטב המוחות לחפש אחר טכנולוגיות ופרקטיקות חדשות לצמצום הפליטות.
להבדיל ממסים מוכרים, ואולי בראשם ״מס הכנסה״, מס הפחמן יפגע בכיסם של המזהמים העיקריים בלבד – בעוד שאנחנו נהנה ממנו דרך האוויר שננשום, בשקט שיווצר ללא רעש המכוניות ובמים הנקיים יותר שנשתה והמזון הבריא יותר שנאכל. נתחיל לתהות איך הסכמנו לקבל זמן רב כל כך מיליוני מיתות מוקדמות, לא הכרחיות, שנה אחר שנה, בגלל איכות אוויר ירודה ואינטרסים.
אבל מה נעשה ללא דלקי מאובנים? כפי שסר דיוויד אטנבורו מזכיר בספרו החדש, "על פני האדמה", כבר היום מדינות שונות כאיסלנד, אלבניה ופרגוואי מייצרות את כל החשמל שלהן ללא כל שימוש בדלקי מאובנים. בינתיים, שמונה מדינות נוספות הורידו את חלקם של הפחם, הנפט והגז בייצור החשמל שלהן לפחות מ-10 עשרה אחוזים. בין מדינות אלה, שלוש נמצאות בדרום אמריקה וחמש ביבשת אפריקה – מה שמוכיח שאין צורך במשאבים יוצאי דופן כדי להוציא לפועל את המעבר האנרגטי הנדרש לנו ומאיתנו. אחת מהן, מרוקו, הציבה את הרף גבוה במיוחד: לא פחות מ-40 אחוזים מצרכיה של המדינה הצפון אפריקאית מופקים כיום ממקורות אנרגיה מתחדשים, בין היתר בזכות החווה הסולארית הגדולה בעולם.
המקרה של מרוקו מוכיח במציאות את מה שמומחים רבים טוענים כבר זמן רב: המעבר האנרגטי ומהפכת הקיימות הם הזדמנות עבור מדינות מתפתחות לעקוף את המערב במהירות עצומה, בזמן שהן שומרות על הסביבה ומבטיחות את עתידן. כפי שאטנבורו מסביר, מס פחמן אינו פתרון קסמים – אבל כל הפתרונות שאנחנו זקוקים להם כבר נמצאים כאן.
