איך נשבור את קללת הריכוזיות

שוק המזון בישראל ריכוזי מדי. כולם מסכימים על זה, אבל שום דבר לא משתנה. אז איך נשבור את "קללת הריכוזיות"? 

טור מיוחד של ד"ר אורי מאיר צ'יזיק

נדמה שכל פעם זה קורה לנו מחדש. פגם כלשהו מתגלה במוצריהן של חברות מסוימות, כאלו שהשליטה שלהן בשוק המזון בלתי-מעורערת, והמחול המוכר חוזר על עצמו: מכריזים על "ריקול" ובבת אחת, המדפים במכולת מתרוקנים. אגפים שלמים בסופרים – אלו שרק אתמול היו פופולריים – לפתע עומדים ריקים ונטושים.

ראינו זאת כשגילו סלמונלה בשוקולד של שטראוס, ומיד כל השוקולדים נעלמו מהחנויות (לא שזה נורא כל כך, לפחות מבחינה בריאותית); ורק לאחרונה, הריקול של תנובה פער בור ענק באגף מוצרי החלב. כך נראה שוק ריכוזי, ריכוזי מידי.

מדפים ריקים בסופר (צילום: Richard Burlton / Unsplash)

כבר חמש עשרה שנה (בערך) שבכל כמה זמן עולה זעקה ציבורית (מוצדקת) על יוקר המחיה ומחירי המזון המאמירים – וכולם (אבל באמת כולם) מסכימים שהסיבה לכך היא הריכוזיות. 

בכל פעם אחרי שאותו קול זעקה ציבורית נשמע, מקהלה של פוליטיקאים ופקידים מהר עונים ואומרים שהריכוזיות היא אמנם בעיה, והפתרון שלה הוא לפתוח מיד את שוק; ואז, בכל פעם מחדש, מוקמת ועדה לנושא, ובכל פעם היא ממליצה להקל על היבוא. אבל גם שעושים זאת, איכשהו המחירים רק עולים ועולים.

מחאת האוהלים (צילום: ד"ר אבישי טייכר)
כדי שהסיפור הזה יפסיק לחזור על עצמו, אנחנו צריכים "להפוך דיסקט" ולשנות את צורת המחשבה הנוכחית שלנו (ועוד על כך בספרי החדש, "הפוליטיקה של האוכל", שיצא לאור בהוצאת רדיקל). במילים אחרות, מעגל הקסמים הזה יישבר רק כאשר נשבור את הריכוזיות בשוק המזון הישראלי.

במוצרי החלב, תנובה מחזיקה היום במונופול על חמאה, קוטג' ומוצרים רבים אחרים; בשוק הלחם שולטות שלוש מאפיות; בבשר, דואופול – תנובה ודבאח – וארבעת הרשתות הגדולות שולטות במעל לשישים אחוז משוק הפירות והירקות.

הריכוזיות בשוק המזון הישראלי, נכון לשנת 2019 (דימוי: כלכליסט)

ואולי הכול מתחיל מהפסיביות של הממשלה, שיכולה לבחור פשוט לפרק את המונופולים האלו, אבל לא עושה זאת. מימיי לא שמעתי פוליטיקאי ישראלי שתומך בפירוק תאגידים שצברו כוח רב מדי, למרות שכולם מסכימים שהריכוזיות פוגעת בנו ועל אף שזה הפתרון הפשוט ביותר לבעיה. 

אמנם, פרוק תאגידים הוא תהליך מורכב מבחינות רבות – אבל יש תשתית משפטית לכך: בתחילת המאה, לדוגמה, חברת Standard Oil האמריקאית אולצה להתפרק ל-34 חברות נפרדות, וחברת התקשורת AT&T פורקה ל-7 חברות שונות בשנות השמונים.

רמי לוי בדיון בוועדת הכלכלה (צילום: דוברות הכנסת, נועם מושקוביץ)

להכפיל את כוחה של הקהילה 

ומה אנחנו יכולים לעשות בינתיים? כדי לפרק את המונופולים מלמטה, אנחנו צריכים פשוט לבחור לא לשתף איתם פעולה. זוכרים את מחאת הקוטג' ב-2011? באותה השנה, חרם צרכנים של 100 אלף איש הצליח להוביל להורדת מחירי המוצר. 

אבל חרם צרכנים הוא לא הסוף, זאת רק ההתחלה; את הכסף שנהגנו לתת למונופולים אנחנו צריכים להשקיע בבעלי מלאכה ובכלכלה המקומית, בשכנים שלנו. כל פעם שאנחנו קונים מהם, לא רק שאנחנו מסייעים למיתון הריכוזיות – אנחנו הופכים למכפילי כוח קהילתיים.

העיקרון כאן די פשוט: ככל שכסף שהושקע בכלכלה המקומית עושה יותר "סיבובים" בתוכה, כך הוא מגביר את הפעילות במערכת ואת ערכו שלו – וככל שהוא יוצא ממנה במהירות גדולה יותר, כך גם פעולתה נחלשת וערכו יורד.

איך זה עובד במציאות? כשאנחנו קונים בסופרמרקט מוצר מיובא, או שיוצר ע"י תאגידים, הרווח עוזב את המערכת המקומית במהירות. אבל אם רכשתי ישירות מהחקלאי הקרוב אלי או מהירקן השכונתי שלי, ובמיוחד אם הם ישקיעו את הכסף הזה חזרה בכלכלה הקהילתית שלנו – אצל הקצב, הנגר או כל בעל מלאכה מקומי אחר – פעילותה של המערכת הכלכלית המקומית תגבר, וערכו של כספנו יעלה.

פרויקט Double Up Food Bucks בפעולה

קחו לדוגמה את תושבי מישיגן שבארצות הברית, אשר בשנת 2009 הקימו את הפרויקט Double Up Food Bucks. משפחות אמריקאיות הנמצאות במצוקה כלכלית זוכות לתמיכה ממשלתית בדמות כרטיס לרכישת מוצרי מזון. במישיגן הבינו שרוב המשפחות מנצלות את מעט התמיכה הזו כדי לקנות ברשתות (שאינן בבעלות מקומית) את המזון הזול ביותר (והבריא פחות).

כדי לפתור זאת, אנשי הפרויקט החליטו שעל כל דולר שאותן משפחות נזקקות במישיגן יוציאו בדוכני שוקי האיכרים המקומיים, הם יוסיפו דולר נוסף מצדם, ולמעשה בכך יכפילו את כספם (ואת כוחם). במצב הזה כולם מרוויחים – האנשים מקבלים סל מוצרים גדול ובריא יותר, החקלאים זוכים בתמיכה והקהילה מרוויחה כלכלה עשירה ותוססת. מאז, ובשל ההצלחה האדירה לה זכה הפרויקט, הוא מורחב בכל שנה; עכשיו, משתתפים בו יותר מ-250 שווקים וחנויות ברחבי מישיגן, בהם נמכרו למעלה מ-8000 טון ירקות ופירות מקומיים בדרך זו.

הירקות שלך משנים את העולם

בקיצור ובמילים פשוטות, המסקנה היא כזאת: ככל שנשקיע יותר בבעלי המלאכה מסביבנו, כך גם נעשיר את עצמנו – ואת הקהילות שלנו. אנחנו צריכים לחזור לקצב ולירקן השכונתיים שלנו, ואפילו לקנות את שמן הזית בבית הבד הקרוב אלינו – כך נזכה במוצרים זולים ואיכותיים יותר, ובקהילה חזקה ועשירה, במלוא מובן המילה.

אבל לא צריך לעשות זאת בבת אחת. מתחילים בהדרגה. בשלב הראשון תפסיקו לקנות את הירקות והפירות בסופר. יש לכם כמה אפשרויות אחרות, שכולן עדיפות:

1. הירקן השכונתי שלך: הם אמנם פחות בולטים מהרשתות, אבל הם שם – ויש מלא מהם. כל ירקן שכונתי יודע מאיפה מגיעה הסחורה שלו, ושיחה קצרה איתו תאפשר לכם לרכוש תוצרת מקומית איכותית.

2. השוק העירוני הקרוב אליך: אני ממליץ ללכת לשוק לפחות פעם בשבוע, ולא רק כדי לקנות מזון אלא גם כדי להשתתף בחיים הקהילתיים שנוצרים בו. תשאלו את המוכר שאלות על הפירות והירקות שמעניינים אתכם, ומהר מאוד תמצאו את עצמכם חוזרים לקנות בדוכן שגורם לכם להרגיש בבית.

3. משלוח אורגני עד הבית: יש בישראל מלא מגדלים קטנים העוסקים בחקלאות שהיא גם בריאה יותר עבורנו וגם ידידותית יותר לסביבה, והם מביאים לכם את הסחורה עד דלת הבית.

אנחנו לא צריכים לשבת בחיבוק ידיים. המעשים שלנו, כמו המזון שאנחנו בוחרים לרכוש ולאכול, משפיעים לא רק על עצמנו – על הבריאות והתזונה שלנו, למשל – אלא גם על הקהילה שסביבנו: המשפחה, החברים והשכנים שלנו. בכל פעם שאנחנו בוחרים לאכול באופן מקומי – אנחנו מכפילים את כוחה של הקהילה שלנו.

ד"ר אורי מאיר צ'יזיק

ד"ר אורי מאיר צ'יזיק הוא חוקר של ההיסטוריה של התזונה והרפואה, ומייסד המרכז להנהגת הבריאות בנווה איתן.

בואו נשנה את האקלים בחזרה

"אם תקשיבו מבעד לרעשי המלחמה, המגיפה והמשבר האקולוגי, תשמעו רחש חדש. מי שמאזין כבר יודע: בימים אלו מתרחשת לה מהפכת אקלים" – ד"ר אבנר גרוס בטור מיוחד

מלחמה מתחוללת על אדמת אירופה, וכמעט שלא שמנו לב לאירועים לא פחות דרמטיים בעולם: באמצע מארס האחרון, בסוף שבוע אחד בודד, טיפסו הטמפרטורות בו בזמן בקוטב הצפוני והדרומי בכ–30 ו–40 מעלות צלזיוס מעל הממוצע, בהתאמה.

במקביל, במזרח אנטארקטיקה גרם החום הקיצוני להמסה של מדף קרח בן אלפי שנים, בגודלה של לוס אנג'לס. באמצע אפריל החל לאפות את הודו ופקיסטאן גל חום ממושך בקנה מידה היסטורי, הטמפרטורות טיפסו עד ל–50 מעלות צלזיוס באזורים מסוימים, וגרמו פגיעה קשה ביבול החקלאי. כתוצאה מכך הודיעה ממשלת הודו שתפסיק לייצא חיטה עד להודעה חדשה, והזניקה את מחירי החיטה העולמיים לגבהים חדשים.

גבר הודי מנסה לצנן את עצמו באמצע גל חום (צילום: Pacific Press Agency / Alamy Stock Photo)

האירועים בקטבים ובתת היבשת ההודית מצטרפים לשורת אירועי אקלים חריגים שהכו בעולם בשנה האחרונה והיו נשמעים דמיוניים רק לפני שנים ספורות, כמו גל חום של 50 מעלות בקנדה שהחריב עיירות בשריפות והביא למותם של בני אדם, וגשמים עזים שגרמו לשטפונות שגבו את חייהם של מאות בגרמניה, בדרום אפריקה ובסין.

לדעת מומחים, הפלישה הדרמטית לאוקראינה מסמלת את סיומו של עידן השלום הגלובלי. אולם אירועי האקלים הקיצוניים של השנה האחרונה מסמלים רגע דרמטי הרבה יותר, כנראה הדרמטי בתולדות האנושות: סיומו הכפוי של עידן ההולוקן, עידן הזהב האקלימי שעל כתפיו צמחה האנושות באלפי השנים האחרונות; סיומו של עידן שהחל כאשר הטמפרטורה הגלובלית והרכב האטמוספירה התייצבו על ערכים אופטימליים שאפשרו את המהפכה החקלאית והיוו את התשתית לשגשוג האנושי חסר התקדים שהגיע לשיאו בעשורים האחרונים. 

ברוכים הבאים לעידן האקלים

ימים אלו הם ימי המעבר לעידן חדש. עידן האקלים. ימים שבהם מתעצבים מחדש היערות, הקרקעות, הקרחונים והימים בחיפושם אחר שיווי משקל אקלימי חדש שאף אדם לא חי בו מעולם. תקופת המעבר תאופיין בהתגברות העוצמה, המֶשֶׁךְ והתדירות של אירועי אקלים קיצוניים, שיכו בכל מקום בעולם וישפיעו על החיים של כולנו. 

כחלק מכך, ועוד במהלך העשורים הקרובים, התדירות של גלי חום שוברי שיאים היסטוריים צפויה לעלות פי 2 עד פי 7, ועלולה להתעצם עד לפי 20 בתוך כ–50 שנה, כאשר בישראל גלי חום ממושכים של טמפרטורה של מעל 40 מעלות עלולים להיות דבר שבשגרה. התדירות של גשמי זעף ובצורות חקלאיות צפויה לעלות פי 1.5 עד פי 4, התפשטות מדבר סהרה צפונה צפויה להביא לירידה של 25% בכמות הגשם הממוצעת באזורנו לקראת סוף המאה. החום, הסופות, הבצורות והשריפות יפגעו בתפוקה החקלאית וידלדלו את מקורות המים, תוך פגיעה בביטחון התזונתי. 

וזה עוד לא הכל. האקלים המשתנה גם יגביר את הקפיצה של נגיפים חדשים מבעלי חיים לבני אדם, ויניע מגפות, יאיץ קריסת יערות ויביא מינים רבים לסף הכחדה. עליית פני הים והחום הגובר תקשה על חייהם של מיליארדי אנשים ברחבי העולם, ועלולה להוביל לנדידת עמים נרחבת שתזעזע את היציבות הכלכלית, החברתית והגיאו־פוליטית שהורגלנו בה.

מהפכת האקלים השקטה

אולם, אם תטו אוזן מעבר למלחמה המשתוללת, למגפות ולהידרדרות האקלימית, תוכלו לשמוע רחש חדש. מי שמאזין לו כבר יודע: בימים אלו מתרחשת מהפכת אקלים. בתוך עשור ירדו מחירי האנרגיה שמופקת מרוח ושמש ב–55 ו–85 אחוז, בהתאמה, מה שהופך אותן למקורות האנרגיה הזולים ביותר שיש לנו, אף יותר מהנפט, הגז והפחם. בתוך עשור עלה פי 20 היקף המימון שניתן לפיתוחן של טכנולוגיות אקלים חדשות, כמו אגירת אנרגיה ושאיבת פחמן מהאטמוספירה.

אך זו רק ההתחלה. מהפכת האקלים תואץ ברגע שנפסיק לשלם מכיסנו כשישה טריליון דולר בכל שנה לסבסוד ישיר ועקיף של דלקי מאובנים (לפי קרן המטבע העולמית), שהם כטריליון דולר יותר מהעלות של החלפתם באנרגיה מתחדשת (לפי סוכנות האנרגיה העולמית). מהפכת האקלים תושלם ברגע שכולנו נדרוש ממקבלי ההחלטות להתחיל להתייחס למשבר האקלים כמו מה שהוא עלול להיות: סוף עידן השגשוג האנושי.

ז*ן על משבר האקלים, סטיקר מהפגנת נוער בהולנד (צילום: Markus Spiske)
העשורים הקרובים הם המכריעים בתולדותינו. עשורים שיכתיבו את הסיפור האנושי למאות השנים הבאות. ללא פעולות מנע אקלימיות אנו נתקרב לחצייתן של שורת נקודות מפנה בלתי הפיכות כמו המסת הקרחונים, קריסת יערות האמזונס והפשרת הקרקעות הקפואות בקנדה ובסיביר, תהליכים שעלולים להתחיל אפקט דומינו שיאיץ את התחממות כדור הארץ ויקרב אותנו למצב אקלימי חסר תקדים בהיסטוריה האנושית. 

בשביל להפוך את האקלים בחזרה עלינו להפנים את העובדה שאנחנו הדור הראשון שמרגיש את ההשפעות של שינוי האקלים, והדור האחרון שיכול לעצור אותו. ואנחנו נעצור אותו.

ד"ר אבנר גרוס

ד"ר אבנר גרוס הוא חבר סגל בבית הספר לקיימות ושינויי אקלים באוניברסיטת בן־גוריון, חוקר ומרצה על שינויי אקלים, והעורך המדעי של "על פני האדמה".

מודפס
דיגיטלי

על פני האדמה העדות שלי וחזון לעתיד

89 99
מודפס (₪89)
דיגיטלי (₪49)
נקה

הדונאט שיציל את העולם

בימים של משברים וחוסר וודאות, האנושות צריכה מצפן חדש. למזלנו, המצפן הזה כבר קיים, ועכשיו נשאר רק ללכת בעקבותיו. הכירו את מודל "כלכלת הדונאט"

כמה כדור הלכת שלנו יכול לשאת עוד? זאת השאלה שמעסיקה חוקרים רבים בימינו, בצל משבר האקלים. כדי לגלות את התשובה לכך, צוות מדענים חקר לאחרונה את חוסנן של מערכות אקולוגיות ברחבי העולם — הם בחנו אותן בזהירות ובדקו באיזו נקודה עלולה כל אחת מהן להתחיל לקרטע. לבסוף, הם גילו תשע נקודות שכאלו, תשעה גבולות פלנטריים שטבועים בכוכב שלנו. 

אם ההשפעה שלנו תישמר בתוך תחומים אלה, קבע צוות החוקרים, נישאר במרחב הבטוח — טווח פעולה המאפשר קיום מקיים של המין האנושי. אבל אם דרישותינו מכדור הארץ יביאו לחצייתו של אחד מגבולות אלה, נסתכן בערעורה של המערכת כולה ובחיסול יכולתה להמשיך לתמוך בקיום החיים. אז לפני שנמשיך, מהם הגבולות של הכוכב שעליו כולנו חיים?

כפי שגילה מחקר חדש שממצאיו התפרסמו בחודש אפריל האחרון, למעשה כבר פרצנו שישה מבין תשעת הגבולות הפלנטריים — ואנחנו מתקרבים באופן מסוכן ל"נקודות מפנה" שונות. נקודות שכאלה מצויות בשפע במערכות המורכבות שבטבע. גבול כלשהו נחצה, לרוב בלי אזהרה כמעט, וחצייתו מתניעה שינויים פתאומיים, קיצוניים, שמתייצבים לבסוף במצב חדש, שונה. החזרה לאחור עשויה להיות בלתי אפשרית — והדרך היחידה להימנע מאסון כזה היא לחפש סימני אזהרה, להבין את משמעותם ולפעול מייד.

אז למרות שכותרות החדשות נוהגות לעסוק, ובצדק, בשינויי האקלים. עכשיו כבר ברור לגמרי שאנחנו חיים מעבר למרחב ההתנהלות הבטוח של כדור הארץ — וכי ההתחממות הגלובלית, מעשה ידי-אדם, היא משבר אחד מבין רבים שמכים בנו באותו הזמן. בדיוק מכך מזהיר גם חוקר הטבע המפורסם בעולם, סר דיוויד אטנבורו. בספרו החדש, "על פני האדמה", אטנבורו כותב: 

"הפעילות האנושית מוליכה את כדור הארץ כיום במסלול בטוח לקריסה: אנחנו מזהמים את כדור הארץ בדשנים רבים מדי; אנחנו מותירים כמות מים מעטה מדי עבור הצמחים על פני האדמה; אנחנו ממירים בתי גידול קרקעיים טבעיים בקרקע חקלאית בקצב גבוה מדי; אנחנו מזהמים את הסביבה בכימיקליים רבים מדי; אנחנו מחממים את כדור הארץ הרבה יותר מדי מהר, מוסיפים פחמן לאטמוספירה מהר יותר מבכל זמן אחר בהיסטוריה; לבסוף, אנחנו פוגעים במגוון הביולוגי בשיעור כה גבוה, שהפעם היחידה שקצב דומה לו התרחש היה בעת אירוע של הכחדה המונית."

סר דיוויד אטנבורו: "הפעילות האנושית כיום מוליכה את כדור הארץ במסלול בטוח לקריסה" (צילום: Conor McDonnell)

אז מה אנחנו יכולים לעשות? למשברים של זמננו אין פתרון אחד בודד; אף חקיקה ופעולה אישית או קולקטיבית אחת לא תוכל לפתור אותם בעצמה. אנחנו צריכים למצוא מצפן חדש, שילווה אותנו במסענו לעבר חיים מקיימים יותר — עתיד בו נוכל לשגשג מבלי לחרוג מגבולותיו הפלנטריים של כדור הארץ, מעבר ליכולת הנתינה של כוכב הלכת היחיד בו מתקיימים חיים בכל היקום המוכר לנו. 

מודל הגבולות הפלנטריים הוא נקודת התחלה טובה. הוא מראה שעלינו לעצור את שינויי האקלים, לקצץ ואז לאפס את פליטות גזי החממה העולמיות. עלינו להיגמל מהתלות בדשנים, ולעצור את הפיכתם של שטחי בר לשטחים חקלאיים, מטעים ומיזמי פיתוח. הוא גם מזהיר מפני המשך הפגיעה בשכבת האוזון, השאיבה העודפת של מים מתוקים, זיהום האוויר והזיהום הכימי, והחמצת מי האוקיינוס. 

האם זה הקינוח שיציל את העולם? (דימוי: The Optimist View)

אבל במודל הגבולות הפלנטריים חסר מרכיב חשוב, כי אנחנו לא רוצים רק לשרוד — אנחנו רוצים לשגשג. אז איך נשפר את חיינו בזמן שאנחנו מצילים את העולם? זאת בדיוק המשימה שקייט רייוורת' ביקשה לפתור בעזרת "כלכלת הדונאט". 

המודל של הכלכלנית האוקספורדית מוסיף לטבעת החיצונית של הגבולות הפלנטריים טבעת נוספת, אחת פנימית, אשר כוללת בתוכה את תנאי המינימום של הרווחה האנושית: דיור ראוי, שירותי בריאות, מים נקיים, ביטחון תזונתי, מקורות אנרגיה נגישים, חינוך טוב, הכנסה, קול פוליטי והוגנות חברתית. וכך, המצפן החדש שלנו מכיל שתי טבעות — שני מערכים של גבולות: הטבעת החיצונית מייצגת תקרה אקולוגית, שאנחנו חייבים להישאר תחתיה כדי להצליח לשמור על כוכב לכת בטוח ויציב, ואילו הטבעת הפנימית מייצגת בסיס חברתי, שאנחנו חייבים להישאר מעליו כדי להצליח לספק קיום הוגן וצודק לאוכלוסיית העולם כולו.

 

מאז פרסומו ב-2014, ספרה של רייוורת' בנושא תורגם כבר ליותר מ-20 שפות והפך לרב מכר בינלאומי (ובקרוב יראה אור גם בעברית, כאן אצלנו בהוצאת רדיקל). בשנים האחרונות, רייוורת' עצמה עובדת במרץ על יישום מודל הדונאט בעזרת הקהילה הבינלאומית שהקימה, הדונאט אקונומי אקשן לאב (The Doughnut Economy Action Lab), או DEAL. עד כה, ערים שונות מסביב לעולם – כאמסטרדם ובריסל – כבר אימצו את מודל הדונאט, ורבות אחרות מבקשות להצטרף אליהן. 

כיצד עובד המודל ברמה העירונית? כל עיר צריכה לשאול את עצמה כיצד נראים חיים טובים, בהתאם למדדים של הטבעת הפנימית של מודל הדונאט – קהילה, דיור, בריאות, חינוך, תחבורה, קול פוליטי ושוויון חברתי – ועד כמה היא רחוקה מהחזון הזה של תושביה כיום. לאחר מכן, כל עיר צריכה לתרום בחזרה לסביבתה דרך שימוש מעגלי במשאבים, הפחתת פליטות הפחמן ועידוד המגוון הביולוגי המקומי, באופן שמבטיח שגשוג עירוני מקיים. באמסטרדם, לדוגמה, רגולציה עירונית חדשה תוודא שחברות בנייה משתמשות בחומרים שניתן למחזר, כמו עץ.  

ומה איתנו, כאן בישראל? בזמן שאנחנו מחכים ביחד למהדורה העברית של הספר, אתר "קהילת כלכלת הדונאט בישראל" מציע סרטונים קצרים המסבירים את הנקודות החשובות ביותר בספר (עם כתוביות לעברית), סדרת הרצאות אונליין וארגז כלים עבור "הדונאט המתחיל", שעוזר להבין איך ניישם את המודל החשוב הזה. ומי לא רוצה עוד קצת דונאט בחיינו?

מודפס
דיגיטלי

כלכלת הדונאט שבע דרכים לחשוב כמו כלכלן מהמאה ה-21

99
מודפס (₪99)
דיגיטלי (₪49)
נקה

תנו לטבע לעלות

בספרו החדש, "על פני האדמה", סר דיוויד אטנבורו משתמש בסיפורים שונים מסביב לעולם כדי להדגים בפנינו אמת מדעית פשוטה: לעולם הטבע יש יכולת מופלאה להתאושש ולהתחדש – אם רק ניתן לו לעשות זאת 

אנחנו מדברים לעיתים קרובות על הצלת כוכב הלכת שלנו, אבל האמת היא שעלינו להציל את עצמנו. הטבע הרי יתאושש וישוב, איתנו או בלעדינו. את העדויות הדרמטיות ביותר לכך אפשר לראות כיום בין הריסותיה של פריפיאט, העיר שננטשה כשהתפוצץ הכור הגרעיני בצ'רנוביל. 

ב-34 השנים שחלפו, השתלט היער על העיר הנטושה: שיחים פילסו דרכם דרך הבטון והשרך חדר בין הלבנים. הגגות כורעים תחת משקלו של הירק המצטבר, ושתילים של עצי צפצפה צעירים פורצים את אבני המרצפות. הגנים, הפארקים והשדרות מוצלים עכשיו על ידי חופותיהם של עצי אלון, אורן ואדר שמתנשאים עד לגובה של שישה מטרים. מתחתם, צומחת תת-קומה משונה של שיחי ורדים פרועים ועצי פרי. מגרש הכדורגל, ששימש כמשטח הנחיתה למסוקים הצבאיים שפינו את תושבי העיר, מכוסה עכשיו בסבך של עצים צעירים. אין ספק — הטבע שב וביסס את אחיזתו במקום. 

הקרקע, ובכלל זה העיר והכור ההרוס, היו עכשיו לשמורה לבעלי חיים שנדיר למוצאם במקומות אחרים. ביולוגים תיעדו אוכלוסיות משגשגות של שועלים, צבאים, חזירי בר, ביזונים, דובים חומים ודביבונים. לפני כמה שנים, שוחררו שם מספר פרטים של זן הסוסים הנכחד כמעט, הפז'בלסקי, ומספריהם עולים כעת. אפילו זאבים התיישבו באזור, מוגנים מפני הציידים. נראה כאילו, לא משנה כמה חמורות טעויותינו, הטבע ישכיל להתגבר עליהן אם רק ניתן לו ההזדמנות.

הנה 4 דוגמאות מספרו החדש של סר דיוויד אטנבורו, "על פני האדמה", לאופן שבו הטבע יכול להתאושש ולהתחדש אם רק נאפשר לו לעשות זאת – וכיצד הוא יכול להיות בעל הברית הגדול ביותר שלנו במאבק כנגד משבר האקלים:

העיר פריפיאט, אוקראינה (צילום: Kieran O’Donovan)

האזור הימי המוגן של קאבו פולמו

האזור הימי המוגן של קאבו פולמו שוכן בקצה של באחה קליפורניה שבמקסיקו. בשנות התשעים של המאה שעברה סבל האזור מדיג-יתר נרחב, שהוביל את קהילת הדייגים המקומית לקבל החלטה קשה – תחימת שטח של שבעים קילומטרים רבועים לאורך קו-החוף כאזור אסור בדיג.

עשור עבר עד שלפתע, יום אחד, שוב נצפו כרישים בקאבו פולמו – ושובם, כך ידעו הדייגים הוותיקים, היא סימן להתאוששות הקהילה הימית. בחלוף חמש שנים נוספות, כבר גדלו ממדי החיים הימיים באזור האסור בדיג ביותר מ-400 אחוזים והגיעו לרמה דומה לזו של שוניות שבהן לא התבצע כל דיג מעולם. הדייגים החלו ללכוד יותר דגים משלכדו עשרות שנים — והקהילה המקומית הרוויחה מוקד משיכה תיירותי חדש, על סף דלתה ממש, אשר סיפק מקורות הכנסה חדשים כחנויות לציוד צלילה, אכסניות ומסעדות.

שבט המסאי

כבר מאות שנים שבני שבט המסאי שבקניה רועים את עדרי הבקר והעזים שלהם במישורי הסרנגטי. הם לא אוכלים את חיות הבר שסביבם, ומגלים סובלנות אפילו כלפי הטורפים שפוגעים בעדריהם. ככל שקניה התפתחה, גדלה גם אוכלוסיית המסאי, ורעיית-היתר של עדרים מקומיים התגלתה כבעיה הגורמת להיעלמותם של שכניהם, חיות הבר. 

בתגובה, חברו יחד כמה משפחות מסאי, והקימו "רשות" לשמירה ולהגנה על משאבי הטבע: רשת של התארגנויות קהילתיות כדי לשקם את חיי הבר. הם הסכימו לרעות את עדריהם באופן שיקדם את גדילת הצמחייה המקומית, שבתורה תמשוך אוכלי ירק מסוגים רבים יותר ובמספרים גדולים יותר, ולכן — גם טורפים. 

מערכות אקולוגיות הן סבוכות מטבען וכוללות מארג שלם של אינטרקציות בין מינים שונים של חיות וצמחים, המייצרים ביניהם מה שמדענים מכנים כ"מפל תזונתי". בשל כך, וכפי שמסביר הסרטון הבא על שמורת ילוסטון שבארצות הברית, טורפים שאנחנו רגילים לסלק משטחנו הם למעשה בעלי חשיבות אקולוגית עליונה.  

ועכשיו, בחזרה למישורי הסרנגטי, שם חיי הבר התאוששו ברשות של בני המסאי, יותר אנשים רוצים לבקר בספארי המקומי ורווחיה של הקהילה גדלים. עתה, קהילות המסאי שמתגוררות על אדמות סמוכות נוכחות בהצלחת שכניהם ומאמצות את אותו מודל השימור. בתוך עשרות שנים בודדות ייתכן שיהיה אפשר, באמצעות רשת של אזורים מוגנים — "מסדרונות אקולוגיים" — לחבר בין ערבות בר עשירות בחיים, שיימתחו מחופי אגם ויקטוריה ועד לאוקיינוס ההודי.

אחוזת נפ

בשנת 2000, צ'רלי בארל ואיזבלה טרי הימרו על שטחי חוותם בת 14 הקילומטרים הרבועים, אחוזת נפ. העלויות העולות של המכונות החקלאיות והכימיקלים הובילו את החווה אל סף פשיטת הרגל, והצמד החליט לנטוש את החקלאות המסחרית ולהשיב את אדמותיהם למצבן הטבעי. הם פרצו את גבולות החלקות, בחרו מיני חיות שהיו הקרובים ביותר לתערובת המינים שהתקיימה על אותה האדמה אלפי שנים מוקדם יותר, ואפשרו לכל אלו לשוטט בחופשיות, כל השנה, באופן המאפשר ליחסי הגומלין שבטבע לשחזר את עצמם.

החיות, שפעלו יחד כמו עדרי הפרא של אנגליה הפרהיסטורית, החלו לשנות את החלקות החקלאיות האחידות לביצות, סבכים, משטחי אחו ויערות חדשים. והתוצאה? המגוון הביולוגי בחווה מתפוצץ. בתוך חמש-עשרה שנים בלבד, היא הייתה לאחד המקומות שבהם יש לך הסיכויים הטובים ביותר למצוא מגוון עצום של צמחים, חרקים, עטלפים וציפורים שהיו אופייניים לאנגליה, ושכיום נדירים במחוזותיה. בנוסף למגוון הביולוגי שובר-השיאים שלה, החווה קולטת עכשיו טונות של פחמן באדמותיה הדשנות, ותנועתם החופשית של נתיבי המים שבה ממתנת את ההצפות באזור. כיום, המון אנשים להוטים לבקר במקום – מסעות ספארי-אקולוגיים ואתר קמפינג בטבע הוסיפו להכנסתה של החווה, שהפכה לרווחית.

אחוזת נפ במחוז סאסקס בבריטניה. צילום: Anya Campbell

אנשי הפלאו

את השאיפה לקחת מהטבע רק את מה שאתה צריך, ולא את כל מה שאתה יכול להשיג, אפשר לראות היטב במסורת של אנשי פָּלָאו, מדינת איים באוקיינוס השקט. כמי שחיו על הארכיפלג שלהם ארבעת-אלפים שנה, מופרדים משאר העולם על ידי מאות קילומטרים של מים עמוקים, השמירה על אוכלוסיות הדגים המקומית עמדה תמיד בראש מעייניהם. לאורך דורות, זקני העדה פיקחו על הדיג בשוניות ופעלו בזריזות אם מלאי דגים מסוים החל להתדרדר. הם משתמשים בחוק העתיק של "בוּל", או איסור, כדי להפוך שונית לאזור אסור בדיג, ומסרבים לבטלו עד שהמים שבים ונמלאים בדגי השונית.

מסורת זו עומדת עכשיו בלב-ליבה של מדיניות הדיג של המדינה. כשהלחץ על האוקיינוס הפך לגדול מדי, נשיא המדינה עשה את מה שהיה עושה כל אחד מזקני העדה — הוא הטיל איסור על הדיג, ואף הכריז שפלאו לא תרגיש עוד מחויבת להמשיך בייצוא דגים. במקום זאת, היא תיקח מהים אך ורק את מה שנחוץ לתזונתם של תושביה ומבקריה — במילים אחרות, היא תשוב לדיג לצורכי מחיה בלבד. 80 אחוזים ממימיה הטריטוריאליים של פלאו — שטח בגודלה של צרפת — הוכרזו אזור אסור בדיג, ומספר קטן של סירות ממשיך לפעול בחמישית השטח המותר בלבד, בכמות שמספקת את צורכיהם בלבד.

עכשיו, ניצבת בפנינו הזדמנות אדירה: להחיל תבונה כזו על שני-שליש מהאוקיינוס — אזור שמכסה מחצית משטח הפנים של כדור הארץ. אם היו כל המים הבינלאומיים מוכרזים אזור אסור בדיג, היינו יכולים לחולל שינוי של ממש באוקיינוס הפתוח — ממקום שכבר רוקן בגלל המרדף שלנו אחר פירות הים לסוגיהם, לטבע פראי ומשגשג שהיה מביא למי החופים שלנו עוד דגים. אכן, בזכות המגוון הייחודי שלו, ים כזה היה יכול לסייע לנו גם במאמצים לקדם את לכידת הפחמן — לב הים יוכל אז להפוך לשמורת הטבע הגדולה בעולם וממקום שלא שייך לאיש, למקום ששייך לכולם ושלכן כולם דואגים לו.

מתוך סדרתו של אטנבורו, "עולם קפוא". צילום: Kathryn Jeffs / naturepl.com

במקום לחכות לניסים או לקוות שפלאי הטכנולוגיה יצילו אותנו ממשבר האקלים, ברגע שניתן לטבע הזדמנות להתאושש גם נזכר שהוא בעל הברית הגדול ביותר שלנו. חמשת הדוגמאות שהוזכרו כאן, לצד שלל סיפורים נוספים מכל רחבי העולם, מוכיחים דבר אחד למעלה מכל ספק: אם ניתן לעולם הטבע הזדמנות להתאושש – זה בדיוק מה שהוא יעשה. 

"כדי לשקם את יציבותו של כדור הארץ עלינו לשקם את המגוון הביולוגי, אותו דבר עצמו שבו פגענו אנושות. זו הדרך היחידה שבה נוכל לצאת מהמשבר הזה, שאותו יצרנו במו ידינו", כותב אטנבורו בספרו החדש. כפי שחוקר הטבע המפורסם בעולם מראה, הפתרונות למשבר האקלים כבר קיימים – כל מה שנותר לנו לעשות הוא לאמץ אותם.

מודפס
דיגיטלי

על פני האדמה העדות שלי וחזון לעתיד

89 99
מודפס (₪89)
דיגיטלי (₪49)
נקה

מחשמל: איך נזרז את המעבר לאנרגיה נקייה?

למרות כל הדיבורים על מעבר ל״אנרגיה נקייה״, המציאות בשטח רחוקה מהמילים היפות. למה זה קורה ואיזה רעיון, אפקטיבי במיוחד, יכול להביא לשינוי? 

רון כלף

היום, לכל מקום שלא תלכו – ואפילו אם תישארו על הספה – סביר להניח שתיתקלו בפרסומת שתספר לכם בנימה חגיגית וגאה על המעבר של חברה או מדינה כלשהי לאנרגיה נקייה. ולמרות זאת, דלקי המאובנים (פחם, נפט וגז טבעי) עדיין מספקים בימינו לא פחות מ- 85% מהאנרגיה העולמית. לעומתם, המקורות המתחדשים והאינסופיים שעומדים לרשותנו – השמש, הרוח, הגלים, הגאות והחום הטמון במעמקי קליפת כדור הארץ – מספקים 4% בלבד מהאנרגיה שאנו צורכים. 

בשורה התחתונה, ועל אף כל הדיבורים שאנחנו שומעים על המהפכה האנרגטית הירוקה, ההתמכרות שלנו לדלקי מאובנים לא השתנתה – והאתגר שניצב בפנינו גדול ודחוף מאי-פעם.   למעשה, כבר מצאנו פתרונות טכנולוגיים לאתגר הזה, שהרי כבר שנים לא מעטות שאנו יודעים כיצד לייצר חשמל ממקורות מתחדשים. עם זאת, כשהאדם עצמו אינו משתנה – המציאות אינה משתנה. הבעיה היא שעדיין עומד בפנינו המחסום הקשה ביותר – וגם הצפוי מכולם – כוחם של האינטרסים. 

המעבר מאנרגיה מזהמת לאנרגיה נקייה מאיים על כל מי שמושקע בסטטוס קוו הקיים, וכוחם של אלו אינו מבוטל: כיום, שש מעשר החברות הגדולות בעולם הן חברות דלקים וגז — שלוש מהן בבעלותן של מדינות. אבל חברות אלה רחוקות מלהיות היחידות שתלויות בדלקי מאובנים. כמעט כל חברה גדולה וכל ממשלה משתמשת בהם, בעיקר לצורכי אנרגיה ושינוע. מרבית התעשיות הכבדות משתמשות בהם לחימום או לקירור מוצרים בקווי הייצור שלהן. מרבית הבנקים הגדולים וקרנות הפנסיה מושקעים בכבדות בדלקי מאובנים — אותם הדברים עצמם שמעמידים את העתיד שלקראתו אנחנו חוסכים בסיכון ממשי. 

כשהאדם עצמו אינו משתנה - המציאות אינה משתנה. צילום: Marek Piwnicki

בסופו של דבר, מבטיחים לנו, הכל יפתר מעצמו: אנליסטים, לדוגמה, מנבאים שבנקים, קרנות פנסיה וממשלות יצמצמו עוד ועוד את רמת ההשקעה שלהם בשווקי הפחם והדלק, במאמץ להימנע מהפסדי ענק של התעשייה הגוברת, ומאות-מיליארדי הדולרים שכיום מסבסדים את ענף דלקי המאובנים יוסטו להשקעה במקורות מתחדשים. הבעיה היא שאת הסיפור הזה אנחנו שומעים במשך עשורים ארוכים, וחלון הזמן שלנו לערוך את המעבר האנרגטי הנדרש הולך ונסגר. 

עם זאת, עדיין לא מאוחר מדי – וישנו פתרון אחד שיכול להיות הזרז העוצמתי מכולם להאצת המעבר לאנרגיה נקייה – ״מס פחמן״. כלומר, השתת מחיר עולמי גבוה על פליטות פחמן — מס שיעניש את כל הפולטים כולם. הדרך לנצח את קבוצות האינטרסים ההרסניות שפועלות נגדנו, ולהבטיח לנו עתיד של אנרגייה ואוויר נקיים היא באמצעות רגולציה יעילה ושיתוף פעולה בינלאומי. השילוב הזה איננו רק מילים יפות, אלא תכנית פעולה שכבר הוכיחה את עצמה בעבר: פרוטוקול מונטריאול שנחתם לפני 30 שנה על ידי מרבית מדינות העולם כבר הוביל לצמצום החור באוזון ולצמצום הפליטה של שורת חומרים מסוכנים. עשינו זאת בעבר, אין סיבה שלא נעשה זאת שוב – ונצליח.

למעשה, ״מס הפחמן״ זוכה כיום לפופולריות גוברת, והרעיון המהפכני הזה כבר מיושם בהצלחה במקומות מסוימים בעולם. בשוודיה למשל, הממשלה השיתה מס כזה כבר בשנות התשעים – מהלך שהוביל לצמצום משמעותי של השימוש בדלקי מאובנים בענפים רבים במדינה. "מרכז החוסן של שטוקהולם" טוען שמס מדורג, שמתחיל בחמישים דולר לטון של פחמן דו-חמצני שנפלט, יספיק כדי לעודד מעבר מהיר מטכנולוגיות מזהמות לנקיות, לייעל תחומים שעדיין תלויים בדלקי המאובנים ולהוביל את מיטב המוחות לחפש אחר טכנולוגיות ופרקטיקות חדשות לצמצום הפליטות. 

להבדיל ממסים מוכרים, ואולי בראשם ״מס הכנסה״, מס הפחמן יפגע בכיסם של המזהמים העיקריים בלבד – בעוד שאנחנו נהנה ממנו דרך האוויר שננשום, בשקט שיווצר ללא רעש המכוניות ובמים הנקיים יותר שנשתה והמזון הבריא יותר שנאכל. נתחיל לתהות איך הסכמנו לקבל זמן רב כל כך מיליוני מיתות מוקדמות, לא הכרחיות, שנה אחר שנה, בגלל איכות אוויר ירודה ואינטרסים. 

אבל מה נעשה ללא דלקי מאובנים? כפי שסר דיוויד אטנבורו מזכיר בספרו החדש, "על פני האדמה", כבר היום מדינות שונות כאיסלנד, אלבניה ופרגוואי מייצרות את כל החשמל שלהן ללא כל שימוש בדלקי מאובנים. בינתיים, שמונה מדינות נוספות הורידו את חלקם של הפחם, הנפט והגז בייצור החשמל שלהן לפחות מ-10 עשרה אחוזים. בין מדינות אלה, שלוש נמצאות בדרום אמריקה וחמש ביבשת אפריקה – מה שמוכיח שאין צורך במשאבים יוצאי דופן כדי להוציא לפועל את המעבר האנרגטי הנדרש לנו ומאיתנו. אחת מהן, מרוקו, הציבה את הרף גבוה במיוחד: לא פחות מ-40 אחוזים מצרכיה של המדינה הצפון אפריקאית מופקים כיום ממקורות אנרגיה מתחדשים, בין היתר בזכות החווה הסולארית הגדולה בעולם. 

המקרה של מרוקו מוכיח במציאות את מה שמומחים רבים טוענים כבר זמן רב: המעבר האנרגטי ומהפכת הקיימות הם הזדמנות עבור מדינות מתפתחות לעקוף את המערב במהירות עצומה, בזמן שהן שומרות על הסביבה ומבטיחות את עתידן.  כפי שאטנבורו מסביר, מס פחמן אינו פתרון קסמים – אבל כל הפתרונות שאנחנו זקוקים להם כבר נמצאים כאן.  

מודפס
דיגיטלי

על פני האדמה העדות שלי וחזון לעתיד

89 99
מודפס (₪89)
דיגיטלי (₪49)
נקה

לנוע אל מעבר לצמיחה

כדי לחיות חיים טובים יותר, עלינו להיפרד מדפוסי חשיבה שנחשבו חדשניים בשנות ה-50, לחשוב מחדש מהי ״צמיחה״ ומה אנחנו באמת מעוניינים להשיג.

רון כלף

בתחילת חודש אפריל פרסם כתב העת הבריטי לאנסט מחקר ראשון מסוגו, שבחן את ניצול המשאבים העולמי והנזק האקולוגי שנלווה לו, לפי רמת הכנסה. או במילים אחרות, אילו מדינות הן הכי ״נצלניות״ גם באופן כמותי וגם באופן יחסי. התוצאות לא היו מפתיעות: בתחשיב הכמותי, ארה״ב מובילה עם ניצול עודף של 27% מהמשאבים בעולם, אחריה מדינות האיחוד האירופי ובריטניה (25%) ומדינות עשירות אחרות כמו אוסטרליה, קנדה, יפן וסעודיה (22% יחדיו). לעומתן, מדינות ״הדרום הגלובלי״ היו אחראיות ל-8% ניצול עודף בלבד.

 בשקלול היחסי, המדינה שהיא ״נצלנית המשאבים״ הגדולה ביותר פר תושב היא אוסטרליה – ואחריה קנדה, ארה״ב, יפן, סעודיה והולנד. פרופ׳ ג׳ייסון היקל, עורך המחקר וחבר המכון לסביבה, מדע וטכנולוגיה בברצלונה (ICTA-UAB), הדגיש כי החידוש במחקר הוא האופן שבו הוא ממחיש את חלקן העצום של מדינות בעלות הכנסה גבוהה לשימוש עודף במשאבים, ביחסים ובשיעורים שהפתיעו גם את עורכי המחקר (אגב, על הרעיונות של פרופ׳ היקל להתמודדות עם העיוות הזה, תוכלו לקרוא בספרו "פחות זה יותר״, שיצא לאור הקיץ בהוצאת רדיקל).

העובדה שרובן המוחלט של המדינות אשר נחשבות ל״מודל לחיקוי״ עבור שאר העולם הן גם המזיקות העיקריות לכדור הארץ מוכיחה כי הדרך היחידה של האנושות לממש צמיחה כלכלית מתמדת נותרה עדיין אותה הדרך – פשוט לקחת עוד ממקום אחר. כשצריך לספק עוד מקום לגידולים חקלאיים – כורתים עוד עצים ומחסלים עוד שטחי פרא, על כל מערכות החיים המתקיימות בהם. כשאין עוד מקום להשליך אליו בקבוקי פלסטיק חד פעמיים — פשוט משליכים אותם לעוד חלק מהאוקיינוס. כשיש צורך בהקמה של עוד שכונה למגורים, מייצרים עוד מלט בתהליך שפולט עוד ועוד גזי חממה לאטמוספירה, וכך הלאה. 

אבל בעולם סופי, אין דבר כזה צמיחה מתמדת — שום דבר אינו יכול לצמוח לנצח. כל מרכיבי עולם החי — יחידים, אוכלוסיות, אפילו בתי גידול-כולם, גדלים זמן-מה ואז מתבגרים. לאחר תקופה של צמיחה מעריכית, הם עוברים את השיא ואז מגיעים למישור. וכתוצאה מיחסי הגומלין ביניהם ובין עולם החי שמחוצה להם, תקופת מישור יציבה זו יכולה להימשך לעד. לאין סוף.

פועל סיני בורר בקבוקי פלסטיק למיחזור בכפר דונג שייאו קו, בפאתי בייג'ינג. (Fred Dufour/AFP/Getty ©)

אבל נראה שהמין האנושי עדיין לא הפנים את הלקח הפשוט שהטבע מלמד אותנו. לאורך שבעים השנים האחרונות, אימצו כל המוסדות החברתיים, הכלכליים והפוליטיים שלנו מטרת-על אחת ויחידה — צמיחה מתמדת בכל מדינה ומדינה, שהערכתה נעשית בזיקה למדד הגס של תוצר מקומי גולמי (תמ"ג). ארגונן של חברות אנושיות, תקוותיהם של עסקים, הבטחותיהם של פוליטיקאים, כולם דורשים שהתמ"ג ימשיך ויטפס. כפי שרב המכר החדש של סר דיוויד אטנבורו, "על פני האדמה", מראה לנו – הדעיכה הגדולה של עולם החי היא התוצאה של הקיבעון הזה, משום שעל כוכב לכת שמשאביו מוגבלים הדרך היחידה לממש צמיחה מתמדת היא לקחת עוד ממקום אחר.

לכן, מה שנראה כמו נס של העידן המודרני אינו אלא תרמית. כל מה שיש לנו נלקח על ידינו ישירות מהעולם שסובב אותנו — מהעולם החי. ואנחנו עושים זאת אגב התעלמות מהנזק שאנחנו מחוללים. תחום חדש בכלכלה מבקש לפתור בעיה זו, ולשנות את המערכת באופן שיאפשר לשווקים ברחבי העולם לשרת לא רק את שורת הרווח, אלא גם את בני האדם ואת כדור הארץ — או בקיצור — כלכלה מקיימת, המשלבת בין שלושת ה״P״ — Profit, People, Planet.

"על כוכב לכת שמשאביו מוגבלים הדרך היחידה לממש צמיחה מתמדת היא לקחת עוד ממקום אחר."

סר דיוויד אטנבורו

האם יצליח המין האנושי לנוע אל מעבר לשלב הצמיחה שלו, להתבגר ולבסס קיום מישורי ויציב שאינו ממשיך לגדול? יש מי שמקווים לעתיד שבו המין האנושי בכל רחבי העולם ינתק את עצמו מהתמכרותו לצמיחה, יתרחק מהתמ"ג כחזות הכול וכתכלית הכול, ויתמקד באימוץ מודלים כלכליים חדשים, כמו ״כלכלת הדונאט״ שהגתה פרופ' קייט רייוורת' (אשר גם הוא יתפרסם במהלך השנה בהוצאת רדיקל). מודל זה מבקש לאזן בין הסף התחתון, המייצג תנאי רווחה חברתית בסיסיים, לבין הסף העליון – מודל הגבולות הפלנטריים. מודל הגבולות הפלנטריים קובע גבולות כמותיים של הפרעה למערכות טבעיות (אדמה, מים, אוויר, מגוון ביולוגי וכו׳), שחריגה מהם מציבה איום משמעותי על האנושות. 

אבל איך נוכל למדוד הצלחה שלא על דרך אחוזי צמיחה? לשם כך דרוש מדד הצלחה חדש, בר- קיימא, המשלב, למשל, את שלושת ה-P. "מדד כוכב הלכת המאושר" (The Happy Planet Index), שנוצר על ידי "קרן הכלכלה החדשה" ב-2006 מבקש לעשות זאת בדיוק, באמצעות השילוב של טביעת הרגל האקולוגית הלאומית עם מרכיבים של רווחה אנושית כמו תוחלת חיים, רמת האושר ומידת השוויון. כשמדרגים מדינות בהתאם למדד זה, מקבלים טבלת ליגה שונה לחלוטין מזו שמתקבלת בזיקה לתמ"ג בלבד. ב-2016 למשל, הגיעו קוסטה ריקה ומקסיקו לראש הטבלה, עם ממוצעים טובים יותר מאלה של ארצות הברית ובריטניה בתחום הרווחה, אף שטביעת הרגל האקולוגית שלהן קטנה בהרבה. מדד כוכב הלכת המאושר ודאי אינו חסין מפגמים. מכיוון שמדובר בציון משולב, מדינות יכולות לקבל ציון גבוה במדד, גם אם דירוגן בחלק ממרכיביו נמוך. כך, נורבגיה ממוקמת גבוה במדד למרות טביעת הרגל האקולוגית הגדולה שלה, בזכות מדדי הרווחה במדינה. בנגלדש, מנגד, ממוקמת גבוה במדד בזכות טביעת הרגל האקולוגית הקטנה שלה, על אף שמדדי הרווחה במדינה נמוכים מאוד.

מודל הדונאט – © Meghan Spetch

ב-2019 נקטה ניו זילנד בצעד אמיץ, והודיעה רשמית שזנחה את התמ"ג כמדד הכלכלי העיקרי. אבל במקום לאמץ את אחת מהחלופות הקיימות, היא הלכה צעד נוסף הלאה מכך ויצרה מדד עצמאי משלה שמבוסס על הגדרת הבעיות הלאומיות הדחופות ביותר. כל שלושת ה-P — רווח, בני אדם, כדור הארץ — מיוצגים במדד זה. סקרים במדינות אחרות מלמדים שאנשים בכל רחבי העולם היו שמחים לראות את ממשלותיהם הולכות בדרכה של ניו זילנד,  מקדמות עכשיו את צורכיהם של בני האדם ושל כדור הארץ על חשבונם של הרווחים. יש בכך כדי ללמדנו שייתכן שמצביעים וצרכנים ברחבי העולם כבר מוכנים לעולם מקיים. 

על המדינות העשירות, שכבר הספיקו להתעשר כהוגן מצמיחה לא מקיימת, מוטלת המשימה של שימור רמת החיים הגבוהה של אזרחיהן, ובה בעת צמצום רדיקלי של טביעת רגלן. מדינות עניות יותר עומדות בפני אתגר שונה מאוד — עליהן להעלות את רמת החיים בהן בדרך שמעולם קודם לא נוסתה אפילו, תוך שמירה על טביעת רגל מקיימת. כשבוחנים את הדברים מנקודת מבט זו, מבינים שלמעשה כל המדינות הן עכשיו מדינות מתפתחות, שנדרשות לעשות עבודה רבה כדי לעבור לצמיחה ירוקה ולהצטרף למהפכת הקיימות.

המין האנושי צריך להתבגר עוד. כמו עץ צעיר באמזונס שנאחז בהתלהבות בהזדמנות להשתלט על פיסת אדמה פנויה, כך ריכזנו גם אנו את כל מאמצינו עד היום בצמיחה. אבל, אנחנו חייבים לרסן עכשיו את תשוקתנו לצמיחה, להקצות משאבים שוויוניים יותר ולהתחיל להתכונן לחיים כעץ בוגר. רק כך, נוכל ליהנות מאור השמש שהתפתחותנו המהירה אפשרה לנו, וליהנות מחיים ממושכים ובעלי משמעות.

עכשיו זה הזמן לפרוא את העולם מחדש

ברב המכר החדש, "על פני האדמה", סר דיוויד אטנבורו מסביר מה זה אומר ולמה זאת הדרך היחידה להציל את האנושות מעצמה.

רון כלף

בשנת 2000, צ'רלי בארל ואיזבלה טרי הבריטים מצאו עצמם חסרי אונים. בני הזוג, שזה עתה נישאו, ירשו את שטחיה העצומים של אחוזת נפ – חווה חקלאית בת 14 קילומטרים רבועים בסאסקס שבאנגליה. אבל התלהבותם הראשונית התחלפה מהר מאוד בייאוש: העלויות המאמירות של ניהול המשק החקלאי הובילו את החווה אל סף פשיטת הרגל, לא משנה כמה ניסו להתייעל.   

כמוצא אחרון, החליטו בארל וטרי בעקבות עצת אחד מחבריהם לנטוש את החקלאות המסחרית שבה עסקו כל חייהם ולהשיב את אדמותיהם למצבן הטבעי. מה זה בדיוק אומר? הם הסירו את גבולות החלקות, אפשרו למינים הקרובים ביותר לאוכלוסיית החיות המקורית באזור להתערבב אלה באלה ולשוטט בחופשיות, והמינים הללו – שפעלו יחד כמו עדרי הפרא של אנגליה הפרהיסטורית – החלו להמיר את השדות המונוטוניים בביצות, סבכים, משטחי אחו ויערות חדשים. המגוון הביולוגי בחווה הפך למפץ ביולוגי, ובתוך חמש-עשרה שנים בלבד החווה הצנועה הייתה לנווה מדבר עבור מגוון עצום של צמחים, חרקים וחיות שבעבר רווחו באנגליה, והיום כמעט בלתי אפשרי למצוא מחוץ לאדמות החווה.

תחת ידם של טרי ובארל, אחוזת נפ הפכה בתוך זמן קצר משממה המסמלת את כל כשליה של החקלאות המודרנית עמוסת הכימיקלים  – לספינת הדגל של מגמת ההתפראות; תנועה עולמית חדשה של חקלאות מקיימת המשלבת חוכמה עתיקה עם טכנולוגיה חדשה ומאפשרת לגדל מזון בריא יותר, להחיות את האדמה, ובו-בעת לאצור בה עוד-ועוד פחמן כחלק מהמאבק במשבר האקלים.

לא צריך להיות חקלאי כדי להבין שהסיפור של בני הזוג היצירתיים חותר תחת ההיגיון המודרני – זה הגורס שציוויליזציה מתקדמת היא זאת שממגרת את כל מה שפראי: הופכת את היערות לשדות פוריים, מייצרת מפירות האוקיינוס מטבחי עלית, וממירה את השטחים הפתוחים בערים ובאספלט. הצרה היא שאם המגמה הזאת תימשך והמאה הקרובה תיראה כמו המאה שחלפה, העולם שהכרנו לא יתקיים יותר, וביחד איתו תדעך הציוויליזציה שבנינו.

העתיד בו נבחר

לפי התחזיות הנוכחיות, אם לא יחול שינוי חברתי-כלכלי מסיבי, בני הדור שנולד עכשיו יאלצו לנווט את דרכם בעולם שעבורנו קשה עד בלתי אפשרי לדמיין: קטבים ללא קרח, אוקיינוסים ללא דגים, סופות ושטפונות, מחסור במזון ומגפות – וזה רק הפתיח. השינויים הבלתי הפיכים הללו יובילו, קרוב לוודאי, לאובדן הביטחון והיציבות שאפיינו את החיים בהולוקן, העידן הגיאולוגי שאליו נולדנו אנחנו, הורינו והוריהם. 

בעתיד כזה, לא יהיה אפשר עוד למנוע את קריסתו של עולם החי, אותו עולם ממש שעליו נסמכת הציוויליזציה שלנו ושבו היא תלויה. כך למשל, יותר מרבע מהאוכלוסייה האנושית עשוי לגור אז במקומות שבהם הטמפרטורה הממוצעת תהיה גבוהה מ-29 מעלות צלזיוס – רמת חום יומית שחורכת רק את הסהרה עכשיו.

סר דיוויד אטנבורו, שבמסעותיו החלוציים היה הראשון להביא את עולם הטבע למסך הטלוויזיה, מציג עבורנו של פתרונות שיכולים להציל אותו ואותנו מהעתיד העגום הזה. ברב המכר החדש שלו" על פני האדמה", אטנבורו מציג שורה של פתרונות שיכולים להציל אותנו מהעתיד העגום הזה. המשותף לכולם הוא עיקרון ה"ההתפראות": עקרון קורא לנו להחליף את השדות המלאכותיים בשטחי בר מלאי חיים, למלא מחדש את האוקיינוס שרוקנו במשך שנים, ולחיות עם הטבע – במקום על חשבונו. במילים אחרות, הדרך היחידה לרפא את העולם היא לפרוא אותו מחדש. 

כלב ים נזירי נלכד ברשתות דיג לחופי שונית הטבעת קוּרה שבאוקיינוס השקט, הוואי. צילום: Michael Pitts/naturepl.com

מאחורי התפיסה הזאת עומדת אמת אחת פשוטה: איננו חיים לבד על כדור הארץ. אנחנו חולקים אותו עם עולם החי — המערכת תומכת החיים המדהימה ביותר שאפשר לדמיין, ואין זה מקרה שיציבותו של כוכב הלכת שלנו התדרדרה במקביל להתדרדרותו של המגוון הביולוגי: אנחנו מפיקים יותר משמונים מיליון טונות של דגים ופירות ים מהאוקיינוסים מדי שנה, ובכך צמצמנו את מאגרי הדגים שבהם ב-30 אחוזים – והבאנו אותם לרמה של סיכון ממשי. כמעט כל דגי הים הגדולים הוכחדו ואיבדנו כמחצית מאלמוגי המים הרדודים בעולם. המצב אף גרוע יותר במערכות המים המתוקים, שם  צמצמנו את גודלן של אוכלוסיות בעלי החיים ביותר מ-80 אחוזים.

הטרגדיה הזו, כמובן, לא מתרחשת רק מתחת לפני המים: אנחנו כורתים יותר מ-15 מיליארד עצים מדי שנה, וכמחצית האדמה הפוריה על פני כדור הארץ כבר מעובדת כיום. אטנבורו גם הוא מבכה זאת בספרו, בתארו כיצד "אנחנו חונקים את האדמה בחומרי דישון כמו חנקות ופוספטים, מאפשרים רעיית-יתר שלה, שורפים אותה, מעמיסים עליה סוגים לא מתאימים של יבולים, ומרססים אותה במדבירים שהורגים את חסרי-החוליות שמחיים אותה. אדמות רבות מאבדות את שכבתן העליונה והופכות ממערכות סביבתיות עשירות, שופעות פטריות, תולעים, חיידקים מתמחים וערב-רב של אורגניזמים זעירים אחרים, לקרקע ריקה, עקרה וקשה. מי הגשמים ניגרים על פניה כפי שהם מחליקים על פני המדרכה, וכך תורמים לשיטפונות העודפים שעכשיו מציפים לעיתים קרובות כל כך את מרכזיהן של מדינות רבות שאימצו את החקלאות התעשייתית." (תרגום: נעמי זוסמן. עריכה לשונית: תמר נויגרטן. עריכה מדעית: אבנר גרוס).

בתווך, גם מספרי החרקים בעולם כולו צנחו ברבע בתוך שלושים שנה בלבד, והמספר גבוה עוד יותר במקומות שבהם נעשה שימוש כבד בחומרי הדברה. ומכיוון שחרקים רבים משמשים כמאביקים, אלו מהווים חוליות חיוניות בשרשראות מזון רבות, ובלעדיהם – אספקת המזון של המין האנושי, וכלל החיים על פני האדמה, יפגעו באופן אנושות. 

בצל כל זאת, מה ניתן לעשות? כפי שאטנבורו מסביר בספרו, כדי לשקם את יציבותו של כדור הארץ עלינו לשקם את המגוון הביולוגי – אותו מערך עצמו שבו פגענו אנוּשות. זו הדרך היחידה שבה נוכל לצאת מהמשבר הזה, שאותו יצרנו במו ידינו.

מודפס
דיגיטלי

על פני האדמה העדות שלי וחזון לעתיד

89 99
מודפס (₪89)
דיגיטלי (₪49)
נקה

המצפן החדש שלנו

אז איך נוכל לעודד את שובו של הטבע הפראי אל פני כדור הארץ ולהשיב לעולמנו מעט יציבות? מומחים רבים סבורים שעלינו לאמץ תפיסת עולם חדשה-ישנה, שבבסיסה החיפוש אחר חיים מקיימים.  זהו המצפן שעליו לכוון את פעולותינו ובחירותינו. 

כפי שכמה מהחוקרים החשובים של זמננו הראו, הסדר החדש הזה אמור להיות מעוצב על ידי שני מערכים של גבולות, או "טבעות": טבעת חיצונית וטבעת פנימית. הטבעת החיצונית מייצגת ״תקרה אקולוגית״, שאנחנו חייבים להישאר תחתיה כדי להצליח לשמור על כוכב לכת בטוח ויציב. הטבעת הפנימית מייצגת בסיס כלכלי-חברתי, שאנחנו חייבים להישאר מעליו כדי להצליח לספק קיום הוגן וצודק לאוכלוסיית העולם כולו. המרחב שבין ״טבעת חיצונית״ ל״טבעת פנימית״, שאותו ניסחה הכלכלנית קייט רייוורת', מכונה על-ידהּ ״מודל הדונאט״ – תוואי לכלכלה מבוססת על שגשוג מתמשך, ולא צמיחה הרסנית. 

נתחיל בטבעת החיצונית. כוכב לכת בטוח ויציב הוא עולם שבו האנושות פועלת נגד שינוי האקלים באופן חד ומיידי, על ידי טיפול בפליטות גזי החממה בכל מקום שבו הן קורות, גמילה מהתלות בדשנים, מניעת הפיכתם של שטחי בר לשטחים חקלאיים, מטעים ושאר מיזמי פיתוח, עצירת הפגיעה בשכבת האוזון, הפסקת השאיבה העודפת של מים מתוקים, זיהום האוויר והזיהום הכימי, ועצירת החמצת מי האוקיינוס. 

אם ניישם את כל הפעולות הללו, או לפחות נמתן את אותה "רשימת מכולת" של תופעות, הפגיעה במגוון הביולוגי עשויה להתחיל להאט עד כדי עצירה, ואז אפילו לשוב ולנוע בכיוון ההפוך. כלומר, אם המפתח העיקרי לשיפוט מעשינו יהיה התחדשותו של העולם הטבעי, נוכל להגיע למקום שבו נקבל את ההחלטות הנכונות, ונעשה זאת לא רק "בשביל הטבע", אלא משום שאנחנו בעצמנו חלק מהטבע והטבע הוא שמייצב את כדור הארץ. Win-win.

סר דיוויד אטנבורו נושא דברים בכינוס של הקרן העולמית לשימור חיות הבר (WWF). של צילום: Stonehouse Photographic / WWF_UK

הטבעת הפנימית מתמקדת בייצוב החברה. סגנון החיים שאליו התרגלו העשירים ביותר הוא ההפך ממקיים, וכיום מיוחסת כמחצית מההשפעה של האנושות על עולם החי, לשישית בלבד מהאוכלוסיה – ה-16% העשירים ביותר. לכן, הטבעת הפנימית מחייבת אותנו ללמוד לא רק איך לחיות במגבלות שנגזרות ממשאביו הסופיים של כדור הארץ, אלא גם איך לחלק את אותם המשאבים באופן שוויוני יותר, כך שכל האנושות תזכה לחיות ברווחה בסיסית: דיור ראוי, שירותי בריאות, מים נקיים, ביטחון תזונתי, מקורות אנרגיה נגישים, חינוך טוב, הכנסה, מעמד פוליטי וצדק. 

אבל איך כל זה ישפיע, בפועל, על החיים של כל אחת ואחד מאיתנו? בעתיד מקיים אנו צפויים לאמץ תזונה מבוססת-צמחים בעיקרה, גדושה בחלופות בריאות יותר לבשר; להשתמש באנרגיה נקייה לכל צורכינו; הבנקים וקרנות הפנסיה ישקיעו בעסקים מקיימים בלבד; נבחר את מוצרי העץ, את מצרכי המזון, ואת הדגים והבשר שנצרוך באופן מושכל, מצוידים במידע מפורט שיהיה זמין בכל קנייה; הפסולת שלנו תהיה מזערית; מעט הפחמן שפעילויותינו יפלטו, יגולם במחיר הקנייה ולכן יקוזז מיידית ויוכל לשמש למימון ״מיזמי הפראה מחדש״ בכל רחבי העולם – בדיוק כפי שקרה באחוזת נפ של טרי ובארל.

כשהמין האנושי יתחיל "לפרוא את הטבע" מחדש, כלומר, להשיב לטבע את מה שלקח, ואולי אף להוסיף על כך, ולשלם חלק מחובו, נוכל לנהל חיים מאוזנים יותר. כפי שאטנבורו כותב בספרו החדש, "יש לנו תוכנית. אנחנו יודעים מה עלינו לעשות. הנתיב שמוביל לקיימות קיים וידוע. זה נתיב שיכול להוביל לעתיד טוב יותר לכלל החיים על כדור הארץ. אנחנו חייבים להבהיר לפוליטיקאים ולמנהיגים העסקיים שלנו שהדברים ברורים לנו, ושהחזון הזה אינו רק מה שאנחנו צריכים —מעל הכול, הוא-הוא מה שאנחנו רוצים."