10 אוג
תחרות

דעתם אמנותם: המקום ה-10 בתחרות הרעיונות

מיומנויות הרוח חיוניות לפענוח ״רשתות המשמעות" של האדם, אך הוקרבו על מזבח שורת הרווח. מולי גולדברג מציע תמיכה לאנשי רוח בדומה לאברכים

מולי גולדברג
 
בעשורים האחרונים חלה נסיגה של ממש במעמדם של השדות ההומניסטיים בארץ ובעולם מבחינה ערכית, תרבותית וכלכלית. מדעי הרוח, שהיוו בעבר את עמוד השדרה ואת האורים והתומים בנושאים חברתיים, פוליטיים, חינוכיים ותרבותיים, מודרים זה מכבר מזירות אלו.
 
מדעי הרוח (Humanities) נזנחו לטובת שורת הרווח. המדיניות הכלכלית הלאומית מכוונת להשקעה בטיפוח מיומנויות המיועדות למיצוי רווחים בשוק הגלובלי והתחרותי. עקב כך נזנחו מיומנויות חשובות אחרות, הנחשבות "רכות" יותר, מעולמם של מדעי הרוח. רטוריקה, חשיבה ביקורתית, יצירתיות, הפעלת הדימיון, סקרנות, קריאה וכתיבה, מיומנויות השפה ועוד, ננטשו לאורך השנים ואת מקומן תפסו גישות תועלתניות או תועלתניות לכאורה, שעניינן הגשמה כלכלית, כפי שמראה הפילוסופית מרתה נוסבאום בספרה "לא למטרות רווח".
 
מיומנויות הרוח, שלתפיסת קובעי המדיניות אין בהן כדי להביא למיצוי רווחי, הן חיוניות ביותר לשם פענוח ״רשתות המשמעות שטווה האדם לעצמו״, כפי שתיאר הסוציולוג, הכלכלן הפוליטי והפילוסוף הגרמני, מקס ובר, שפעל בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. הן באות לידי ביטוי בשפה, בתרבות, בדת, בפילוסופיה, במיתוס, בספרות, בפולקלור, באמנות, בהיסטוריה, במוזיקה וכן הלאה.

"הזנחת מדעי הרוח הובילה בעקיפין גם לבחירת מנהיגים עשירים אך כסילים". צילום: 2011 Dorann Weber / Getty Images

 כפי שהראתה רחל אליאור במאמרה "המאבק על הרוח", לתהליך הפענוח היסודי המבקש לעמוד על מהותו של האדם ויצירתו ישנן גם "תופעות לוואי", כלומר ערכים הנובעים ממנו, שמדעי הרוח עומדים מבחירה על שמירתם, כגון: צדק, אמת, חירות, שיוויון, חופש ביטוי וביקורת. ערכים אלו הכרחיים להמשך קיומן של הדמוקרטיה והנאורות, בארץ ובעולם, ומעמדם מתערער בימים אלו ממש, בהתאם למעמדם של מדעי הרוח בכלל.
 
הזנחת מדעי הרוח והערכים הנלווים להם, ובמקביל החתירה הפרוטסטנטית הבלתי נלאית להשגיות ולהצלחה חומרית, הובילו בעקיפין גם לבחירת מנהיגים עשירים אך כסילים, שבעיתות משבר עולמי, כמו זה המתרחש כעת, כושלים בהחלטותיהם ומעדיפים להכחיש את המשבר על-מנת להמשיך ולהניע את הכלכלה, ובכך גוזרים דין מוות על רבים. דוגמאות לכך הן בוריס ג׳ונסון ודונלד טראמפ. נשיא ארה"ב, שבעיני בוחריו נחשב "ווינר" בשל הצלחתו בעסקים (עובדה המוטלת בספק), אך נכשל פעם אחר פעם להפגין ולו שמץ של שכל ישר והיגיון בריא בהחלטותיו ובהצהרותיו הפומביות. כל אלו רק מחמירים עוד יותר מצב שהוא גם כך כמו-אפוקליפטי.
 
על מנת לעודד ולהשיב את הרוח למפרשי האנושות, ולאזן בכך מעט את סדר העדיפויות ואת סולם הערכים הכלל אנושי, אני מציע, במעט אירוניה ובהיפוך, להעלות את ערכה של הרוח למעמדו של מטבע. כלומר, להפוך את אהבת הדעת, את האינטלקט ואת היצירתיות לערכים מדידים בעלי משקל פיזי וכלכלי בעולם. כפי שבפולין (בעיר ורוצלאב בפרסומים מ-2015) נוסעים שיקראו ספר תוך כדי נסיעתם בתחבורה הציבורית יהיו פטורים מתשלום, כך סטודנטים למדעי הרוח, אומנים, אינטלקטואלים בעלי תארים מתקדמים או אנשים יצירתיים באופן מיוחד, ייחשבו, בכל הקשור לציבוריות ולמנגנונים העירוניים, ”עשירים" ויהיו פטורים מהחובות של "האדם הרגיל" (כמו מסים או מילואים לדוגמה).

על הדשא, ליד בניין מדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב. למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה. צילום: דודו בכר

 אנשים אלו, על פי דרגתם, יצירתם וניסיונם, יוכלו לחיות כמו אברכים משודרגים (דעתם אָמָּנוּתָם) או כמו כוהני דת מודרניים, הזוכים לתמיכה מהמדינה ומהציבור במידה כזו שתאפשר להם לפעול בעולם ללא דאגה כלכלית. במערכת החדשה, הרעיון הזה יאפשר לאדם לחיות במשך חודשים ללא הכנסה נוספת. הפיכת אנשי רוח לבעלי מעמד כלכלי גבוה תעלה אותם גם לדרגת בעלי השפעה לה זקוק כל-כך עולמנו ותיתן להם את החירות להפיץ את רעיונותיהם ואת הערכים הנלווים להם.
 
לתחרות הוגשו כ-700 הצעות ומתוכן בחר חבר השופטים עשר הצעות, כששלושת המקומות הראשונים זכו בפרס כספי מטעם ארגון "הברית הישראלית".
 
חבר השופטים בתחרות "רדיקל" בשיתוף "הארץ": איתמר ויצמן, יאיר אסולין, להב הלוי, לי ירון, ליהיא סקולר, עפרי אילני, נטע אחיטוב ועמית נויפלד.
06 אוג
תחרות

ויקיתזה: המקום ה-9 בתחרות הרעיונות

לאחר שחיבורים אקדמיים נבדקים, רק בודדים, ממש מתי מעט מהם, נשמרים ומוצעים לציבור בדרכים שונות. החלק הארי (מעל 99%) נזרק, נמחק ונשכח. אלי יזרעאלי מציע אתר שיהפוך לרשת חברתית

אלי יזרעאלי
 
בעולם יש ספריות וספריות דיגיטליות. אולם משאב ידע ענק, שמתחדש מדי יום, יורד לטמיון ומושלך לפח. מדובר באינסוף חיבורים אקדמיים שנכתבים מדי שנה באוניברסיטאות ומכללות בארץ ובחו"ל. מדי יום עמלים מיליונים רבים של סטודנטים על עבודות סמינריוניות, עבודות רפרט ואחרות, במסגרת לימודי התואר הראשון והתארים המתקדמים. נעשה בהן שימוש במחקרים חדשניים, מועלים בהם רעיונות והם חלק משרשרת המחקר. 
 
החיבורים הללו הם בכל תחום במדעי החברה והרוח, מדעי החיים ומדעים מדויקים, רפואה, אומנויות, תזונה ומה לא. המרצה או עוזר ההוראה הם היחידים שבאמת קוראים את העבודות האלו – וגם זה לא בכל המקרים. לאחר שחיבורים נבדקים, רק בודדים, ממש מתי מעט, בעיקר של דוקטורטים ועבודות MA נשמרים ומוצעים בדרכים שונות לציבור. החלק הארי (מעל 99%) נזרק או פשוט נשכח ונמחק מכונני המחשבים. זה משאב עצום שאינו מנוצל.
 
כמנחה סטודנטים לכל התארים, קראתי בחיי אלפי עבודות אקדמיות בתחומים מגוונים. רבות מהן היו חלשות או סתמיות, אבל חלקן היו מבריקות ממש וכללו רעיונות מהפכניים. אני מציע להקים מאגר כזה, רב-תחומי ורב-לשוני, שעשוי לשמש גם פלטפורמה לעבודה משותפת בתחומים שונים, ולשיתוף פעולה בין חוקרים ממדינות שונות שיתבסס על המשאב האמור, כשלצדו גם כלי עזר אקדמיים, דוגמת מילון מונחים אקדמיים ופלטפורמות לעיבוד סטטיסטי.

"המאגר יהיה רב-תחומי ורב-לשוני וישמש גם פלטפורמה לעבודה משותפת בתחומים שונים ולשיתוף פעולה בין חוקרים ממדינות שונות". צילום: Ronen Zvulun / REUTERS

המאגר יוכל להציג מודלים מחקריים, תתי-תחומים בנושאים שונים ולכוון למאגרים ביבליוגרפיים רלוונטיים. מאגר אינטרנטי כזה, פתוח לכל ללא עלות, עשוי לשרת מספר מטרות מרכזיות: ראשית, הוא אמור להיות מקור מרכזי לידע אקדמי מצטבר ועדכני. שנית, המאגר ישרת לא רק סטודנטים אלא גם מרצים, מסיימי אוניברסיטאות, אינטלקטואלים, אוטודידקטים, תחקירנים, תלמידי תיכון ועוד ועוד. מאגר כזה, שהטווח שלו יכול לנוע מרפרט (כולל מבחני בית) ועד פוסט-דוקטורט, עשוי לספק מידע עצום שאינו כלול במאמרים המופיעים בכתבי העת המוכרים.

יש שיטענו שמאגר כזה מעודד העתקות. אך למעשה התוצאה תהיה הפוכה: כיוון שהמאגר יהיה חינמי, הוא יאפשר לא רק לסטודנטים אלא גם למרצים לבדוק אם לא נעשה בו, כמו בכל מקור מידע אחר, שימוש לרעה. יתר על כן, קיומו של המאגר עשוי להחליש מאוד אתרים שמוכרים לסטודנטים עבודות מיד שנייה, כשהקונה אינו קורא אפילו את הנכתב. בישראל פועלים כיום אתרים כאלה והם בבחינת סדין אדום מול עיני המרצים, שלעתים נותרים חסרי אונים. המאגר המוצע עשוי להוות פתרון לבעיה זו.

אם נביט ברשימה, נלמד שלפי הסטטיסטיקה, מדובר בכוח קנייה רציני מאוד. המאגר יהיה פתוח לכולם, אך כל מי שיתרום אליו מעבודותיו (תהיה ועדת עריכה ושיפוט), יקבל כרטיס מגנטי שיקנה לו הטבות בעולם כולו. ברור שזה גם אינטרס של העסקים שמעמידים למכירה נכסים, טובין ושירותים. גם מי שמסיים לימודיו באוניברסיטה ימשיך להיות חבר במאגר הזה, הן מתוך עניין, הן מתוך אינטרס או מכל סיבה שהיא. כלומר, מדי שנה יצטרפו אליו עשרות מיליוני סטודנטים חדשים.
 
כמי שמצוי בעניין, אין מאגר כזה. אני מכנה אותו "ויקיתזה". עיקר ההשקעה היא בתפעול וזה לא מעט, אך בחישוב עתידי, נראה שכדאיותו רבה ואף מובטחת. בתוך כמה שנים עשוי האתר להפוך לאחת הרשתות החברתיות החזקות בתבל הנהנית מקהל איכותי. ניתן יהיה להשתמש בו לחיפוש עבודה בתעשיות ובתחומים שונים (לכל חיבור אקדמי יצורף הרזומה של הכותב) ואפילו למצוא שידוכים והיכרויות. וחשוב מכל – מאמציהם של מאות מיליוני סטודנטים ולומדים לא ירדו לטמיון ויסייעו לבניית הידע האנושי.
 
חבר השופטים בתחרות "רדיקל" בשיתוף "הארץ": איתמר ויצמן, יאיר אסולין, להב הלוי, לי ירון, ליהיא סקולר, עפרי אילני, נטע אחיטוב ועמית נויפלד.
05 אוג
תחרות

חמולה רב-דורית: המקום ה-8 בתחרות הרעיונות

הקורונה הביאה עמה קשיים פיזיים, כלכליים, חברתיים ופסיכולוגיים שמתווספים ליוקר המחייה הכבד. קבוצת "חמולה" מציעה תוכנית מגורים שוויונית, חברתית ונגישה לצעירים ולזקנים אחד

חברות קבוצת ״חמולה״ – רבקה סום, רותי קנטור, רונית מריאן קדישאי, טלילה קוש ועדינה אבירם
 
החזון שלנו הוא חזון למגורים במסגרת קהילה רב-דורית, שבה אנשים בני גילים שונים מרקע כלכלי, חברתי ותרבותי רב-גוני יהיו שותפים במרחב חיים. זהו מודל המבוסס על העיקרון המסורתי של משפחה מורחבת הכוללת דורות אחדים ("חמולה"). קהילה כזו מבקשת מחד לענות על דילמות כלכליות ותפקודיות, ומאידך לשחזר את הדיאלוג הטבעי שאמור להתקיים בין בני גילים שונים בחברה האנושית.

חברי קבוצת LILAC (Low Impact Living Affordable Community) במערב לידס, בריטניה קרדיט: LILAC, באדיבות קבוצת "חמולה"

איך זה עובד בחו"ל?

המיזם קיבל משנה תוקף בתקופה זו – בה הקשיים הפיזיים, הכלכליים, החברתיים והפסיכולוגיים באים לביטוי בצורה חסרת תקדים. בעת הזו מתחזקת ההבנה ביחס לצורך במסגרת של שותפות וסולידריות רב-דורית ובת-קיימא לטווח הארוך. מבוגרות ומבוגרים, צעירות וצעירים צריכים לחיות בקהילה יחד. איננו מבינים עדיין את היקף ההשלכות הכלכליות והפסיכו-סוציאליות של משבר הקורונה, ואת האופן שבו יעצבו את חיינו בעתיד, אך משברים הם גם פתח להזדמנות, להמצאה ולהבנה כי מה שהיה עד כה מובן מאליו, ניתן לשינוי.

שישה ספרים
ב- ₪690 ₪399

רק למנויי רדיקל.

אני רוצה מנוי!
החמולה רלוונטית ואקטואלית בין היתר משום שקהילה רב-דורית היא איננה מעבירה את קשישיה ל״גטאות״ ומבודדת אותם כדי להגן עליהם. במקום זאת, היא מתפקדת בעת צרה/בידוד להגנה על חבריה. ביסוס ועידוד אנו שואבות מדבריו של פרופ' ישראל דורון, ראש המרכז לחקר ולימוד הזיקנה באוניברסיטת חיפה, שהתפרסמו לאחרונה ב"דבר העובדים בארץ ישראל": "צריך לפעול ככל הניתן כדי לאפשר הישארות של זקנים בקהילה. הפתרונות המוסדיים התבררו כבעיה גדולה מאוד. הם בעצם סגרגציה על בסיס גיל, מחלות ותלות. מבוגרים צריכים לחיות בקהילה יחד עם צעירים. המשבר משמש מאיץ".

"החמולה" ומוסדות המדינה

המדינה, כיחידה שלטונית, הפריטה את מוסדותיה, התפרקה מחובותיה כלפי האזרח והסירה בהדרגה את האחריות ממערכות החינוך, הבריאות, הרווחה וממערכות אספקת השירותים. האחריות וההתארגנות עברו ליחידות ניהול קטנות יותר, כגון: רשויות מקומיות וועדי שכונות. הקהילתיות הפכה מקור לסולידריות חברתית.
"החיים שאחרי" המגפה מצביעים על שינוי כיוון דרמטי בארגון החברתי והפוליטי. היבט זה ממקם את "החמולה" בזרם חשיבה המתאים לימי ה"פוסט קורונה". מאמרים רבים שדנים ביום שאחרי המגפה מצביעים על כך שהארגון החברתי/ כלכלי/ פוליטי המוכר – היררכיית מוסדות השלטון, המפלגות הגדולות, תאגידי ההון – יהפוך למערכת של שיתופי פעולה "מלמטה". באופן זה, יאתגרו קואליציות קטנות את המוסדות הממשלתיים.

הפרויקט שלנו מביא בחשבון את הסרת האחריות של המדינה גם מצרכי ״הדור הצעיר״ (דור ה-Y וממשיכיו) וגם של האוכלוסייה המבוגרת, ומציע מבנה חברתי חדש, מעין קואליציה של צעירים וזקנים שתפעל לרווחת שתי הקבוצות ותחליף פרקטי למדינה שפשטה את הרגל. "החמולה" תקבל אחריות על איכות חייהם של חבריה וחברי הקהילה שסביבה, תדאג לרווחה, לחיוניות, לפעילויות ולדיור שלהם ותהיה פתוחה לשיתופי פעולה נוספים.

ארבעה זוגות שחיו באותה שכונה והכירו שנים שנים באוסטין, טקסס, חברו למיזם שיתופי בשם "Bestie Row" צילום: Bestie Row, באדיבות קבוצת "חמולה"

בישראל ובעולם המערבי קיימות שיטות מיון והפרדה על בסיס סוציו-אקונומי, לאומי, גילאי ועוד. יש מעט שיטות שמערבות אוכלוסיות שונות ובוודאי לא כאלה שמערבות אותן במגורים משותפים. "השיטות" הקיימות כיום לחיים בגיל הזיקנה, נוטות לכיוון של הרחקת האוכלוסייה ממרקם החיים השוטף ונוגדות את תיאוריית ההמשך (continuity theory). מדובר בדיור מוגן פרטי (שרק כ-7% חיים בו),  בבתי אבות ציבוריים/ ממשלתיים (מעטים ביותר), זקנים הנשארים בביתם, עם או בלי עזרה ועוד. המשותף לכולן הוא הרחקה פיזית, היבדלות מהסביבה, פסיביות, איבוד כמעט מוחלט של אוטונומיה ויכולת לקבל החלטות עצמאיות בנוגע לחיים, איבוד החוויה הביתית ועוד. אלה שיטות שמקיימות ומייצרות גטאות.

בכל הקשור לצעירים – מוכר וידוע כי השיטות הקיימות מתבססות על מונחים כמו קביעות בעבודה, חסכון, פנסיה, דיור וכיו"ב. אלא שאלה אינם בתחום השאיפות של הדור הצעיר. תפישתם של הצעירים שונה מתפישת הוריהם ומתפישת הסבים והסבתות שלהם – הם אינם מאמינים שיוכלו לספק לעצמם פתרונות דיור (פרט לשכבה הדקיקה של בני מעמד סוציו-אקונומי מתאים) ורבים מהם מתמודדים עם קשיי גידול ילדים.

יתרונה וכוחה של "החמולה" הוא בהיותתה חזון שונה מהיסוד לחיים בגיל הזיקנה. זהו פרויקט שדוחף את שותפיו ושותפותיו לעשייה, ללקיחת אחריות באופן שמשאיר את אותם במעגל העשייה. הוא מאפשר לצעירים ולצעירות דיור בר-השגה ותמיכה בחיי היום-יום, כשהחשיבה הכלכלית אינה "עשיית רווחים" אלא שותפות. בנוסף, "החמולה" משמרת עקרונות קהילתיים מסורתיים כמו שימוש ב"חכמת השבט״ – הקהילה כגוף ידע רלוונטי – ומעודדת אקטיביזם מתוך סולידריות.

המודל היישומי

אנו מציעות חזון שניתן להציעו למשרדי ממשלה, לרשויות מקומיות ולארגוני חברה אזרחית. המודל יכול להתאים לכל קהילה: בשכונה, בבניין מגורים מאוכלס, בפרויקט של התחדשות עירונית ובקהילות כפריות. התוכנית מציעה קהילת מגורים רב-דורית שתהייה בנויה על רשת של קשרים אישיים וחברתיים בין חברי הקהילה, במינונים שונים, וביניהם לבין הקהילה הרחבה. התוכנית מבוססת על כמה היבטים: חברתי – מיזם מגורים / מסגרת קהילתית סולידרית / רב-דוריות; כלכלי – דיור בר-השגה; שיתופי – מסגרת קואופרטיבית / הקמה וניהול עצמי / הסכמות על שיתופיות חברתית וכלכלית. המטרה היא לשלב בין שלושתם.

הרצאת TED של ד"ר אריקה אליוט על מיזם דומה בניו-מקסיקו, ארה"ב

לאחר למידה מעמיקה, סקירה של פרויקטים דומים בעולם, והתאמת החזון למציאות בישראל, הגענו למסקנה שהמודל הכרחי וישים. אנו נמצאות בשלב בדיקת ההיתכנות, בניית התוכנית העסקית, בדיקת ההיבטים המשפטיים ועוד. פתרונות הדיור המעשיים שמציע המיזם, ניזונים מחשיבה חברתית לפיה הזיקנה היא פרק חיים אקטיבי, מגישה של תורם ונתרם (לא מבוגרים כלקוחות נזקקים) ושימוש שוויוני במשאבים.

תוכנית המגורים המוצעת תהייה על כן שינוי בתפישת המגורים הקיימת לאוכלוסייה מבוגרת וזקנה, דוגמת "בנייני דיור מוגן" או "כפרי גמלאים" מחד, או מגורים בדירה מבודדת מקשר עם דירות/דיירים אחרים מאידך. מסגרות אלה מייצרות, כל אחת בדרכה, "ספירות מגורים" מבודדות של זקנים מבודדים מכלל האוכלוסייה.

המסגרת קואופרטיבית נותנת מענה לבעיית מחירי הדיור הן לצעירים והן לזקנים. את הפתרונות הקיימים כיום מציעות חברות מסחריות שמטרתן העיקרית היא רווח כלכלי. חברות אלה "מוכרות" מגורים לאוכלוסייה בוגרת, ובה בעת גם מעצבות את החשיבה על נורמות מגורים של אוכלוסייה זו. סביר להניח שהן מעניקות תמורה למחיר שהן גובות, אך אי אפשר להתעלם מעומק היחס המסחרי שלהן לצרכנים/ לקוחות. לא פחות קשה להתעלם מאי-השוויון שפרויקטים יוקרתיים כאלה מקדמים.

"החמולה", שהינה גוף שאינו מטרות רווח, מבקשת לאפשר נגישות כלכלית למגורים לאוכלוסייה רב-דורית. מעבר לכך, הוא מעניק רווח הדדי, מכניס עניין ומגוון, ומעצים את התרומה ההדדית של כל קבוצה. שותפות ושיתופיות יהיו מובנים בהיבטים השונים של הפרויקט החל מהקמתו הפיזית, והמשכו בניהול החיים היום-יומיים בו ובתחזוקתם. השיתופיות תתבטא גם בקיום של פעילויות שונות, במינון שיאפשר שמירה על פרטיות, ובאפשרות של מתן מגוון שירותים בהישג יד.

השיתופיות תבוא לידי ביטוי גם בהקמה של מיזם משותף שיאפשר תעסוקה לחברי וחברות הקהילה שיהיו מעונייני וגם לספק רווח כלכלי. לדוגמה: קייטרינג, מועדונית, סטארט-אפ, חללי עבודה לקהילה ועוד. עקרונות נוספים הם:

1. קיימות – קהילה/ בית לטווח ארוך. החזון הוא להקים "בית קבע" לצעירים ולמבוגרים, שתי אוכלוסיות שכל אחת מהן רואה בו דרך חיים ולא מקום ארעי. 
2. גמישות ונזילות בתפישת יחסי פרטיות מחד ושותפות מאידך. 
3. גודל הקהילה יאפשר מצד אחד גיוון ומצד שני שמירה על אינטימיות. 
4. שיתוף ידע וניסיון יצטברו עם קבוצות שירצו להקים קהילות מגורים דומות.

חבר השופטים בתחרות "רדיקל" בשיתוף "הארץ": איתמר ויצמן, יאיר אסולין, להב הלוי, לי ירון, ליהיא סקולר, עפרי אילני, נטע אחיטוב ועמית נויפלד.
30 יול
תחרות

סעיפי שקיעה: המקום ה-7 בתחרות הרעיונות

המציאות סביבנו משתנה בקצב מהיר, אך כשאנחנו מעבירים חוק ניתנים לו חיי נצח, אלא אם מישהו יחליט לתקנו באופן יזום. גיא מור מציע לחבר את החוקים, הנהלים והתקנות שלנו לשעון עצר

גיא מור

הרבה קרה במאה ה-20. מלחמות, מאבקים על זכויות, מהפכות. במאה השנים האחרונות מדינות היו הכוח המוביל וממשלות מילאו תפקיד ביותר ויותר תחומים: מניעת קרטלים, שמירה על התחרות, הגנה על זכויות עובדים, פיקוח על שוק ההון, הגנה על הסביבה, הגנה על הפרטיות ועוד ועוד. המדינה המודרנית עוסקת באופן נרחב בקביעת כללים של מותר ואסור, ולצורך כך היא מתקינה עוד ועוד חוקים, תקנות, הוראות שעה ונהלים.
 
המאה האחרונה היתה תקופה "יצרנית" מאוד מבחינת מגוון התחומים והיקף הכללים שנקבעו. אלא שחלקם נקבעו מזמן וכיום עומד בפנינו אתגר חדש – איך לנהל את כל הכללים שנקבעו ולהבטיח שהם טובים ועדיין רלוונטיים. האתגר הזה חשוב במיוחד עכשיו, משום שהמציאות סביבנו משתנה בקצב מהיר. שינויים חברתיים, טכנולוגים וכלכליים מארגנים מחדש פעילויות ואת האופן שבו אנחנו תופשים את עצמנו.
 
ועם זאת, בזמן שכולם רצים קדימה, החוקים והכללים הם תחום שבו הזמן כאילו עצר מלכת או נע בהילוך איטי. השינויים המהירים עומדים בסתירה לכללים שקבעו לפני עשר, עשרים וחמישים שנה מה מותר ומה אסור. כשמסתכלים על עולם החקיקה היום רואים משהו משונה – אחרי שחוק בא לעולם, הוא כאילו תקף לתמיד. הוא גם לעולם לא יתבטל מעצמו. כשאנחנו מעבירים חוק אנחנו נותנים לו חיי נצח, אלא אם מישהו יחליט לתקן אותו באופן יזום.
 
זהו מצב משונה מכיוון שבתחום דומה המצב שונה לחלוטין. תקציב המדינה הוא חוק שצריך לחוקק מחדש כל שנה (או פעם בשנתיים). השיטה שמחייבת עדכון ואישור שנתי של התקציב גם מאוד הגיונית. מבחינה דמוקרטית, אנחנו רוצים פיקוח פרלמנטרי לפחות פעם בשנה עליו, ומבחינה פרקטית, צריך לפתוח, לעדכן ולשנות אותו כדי שיהיה רלוונטי ויתאם את הצרכים העדכניים שלנו.

פיזור הכנסת בדצמבר 2019. להחיל את הסעיפים גם על עבודת הממשלה. צילום: אמיל סלמן

קיימת בעיה משמעותית עם המצב שבו ברירת המחדל היא חוקים נשארים ללא שינוי. הם הופכים למיושנים ולא רלוונטיים. כל עדכון ותיקון תלוי בפעולה יזומה, ובשל כמות החקיקה, אי אפשר לצפות שתמיד יהיה מישהו שיעשה זאת על כל סעיף וסעיף. דמיינו איך המציאות היתה נראית אם תקציב המדינה היה קבוע וכדי לשנות אותו, היה צריך חבר הכנסת לעבור על כל הסעיפים מיוזמתו וליזום שינויים פרטניים.

ההתיישנות וחוסר העדכון פוגעים כמובן גם באיכות החקיקה. תוקף לא מוגבל לחקיקה הולך יד ביד עם הנוהג לא לקבוע יעדים להצלחתה. הרי, כשאין מנגנון לבדיקת התוצאה של החקיקה, אין טעם להציב יעדים. אנחנו מנהלים פרויקטים באמצעות הצבת יעדים ובדיקה שלהם, אבל דווקא החקיקה, שמעצבת את החיים של כולם, נקבעת בלעדיהם ובלי בקרה תקופתית. כשאין יעדים, אין בדיקה ואין תיקון – זה רק עניין של זמן עד שהחקיקה תהפוך ללא מתאימה ולא אפקטיבית.
 
במישור העמוק יותר, אנו שבויים של הסטטוס-קוו ושל החלטות עבר ולנציגי הציבור קשה לבטא את רצון הציבור. למעשה, לממשלה ולכנסת אין הזדמנות ריאלית לעדכן את החקיקה. העולם האמיתי רץ קדימה והחוקים שקובעים מה אסור ומה מותר מפגרים אחריו. משכב זכר היה עבירה פלילית בישראל עד 1988; במהלך מלחמת העולם השנייה בריטניה העבירה חוק שאסר על סחר עם וייטנאם והוא נותר בתוקף עד 2015. אלה כמובן רק שתי דוגמאות.
 
הממשלה והמחוקקים לא טיפשים ולא מרושעים. מנגנון החקיקה מייצר קיבעון ומקשה על שינויים ועדכונים, גם אם אין מחלוקת שהם נחוצים. כדי לתקן את החקיקה מהשורש, השאלה שצריכה להעסיק אותנו היא לא "מה הכלל הנכון", אלא איך להבטיח שהחוקים שלנו יהיו טובים ורלוונטיים באופן שיטתי. לכן אם אנחנו רוצים לתקן את המערכת, צריך להפוך את ברירת המחדל. במקום שחוקים יחולו לנצח, נקבע לחקיקה מועד תום תוקף – "סעיף שקיעה" – ולאחר מכן יהיה צורך בהליך חקיקה מחודש הכולל דיון ציבורי. כך, נוכל נחזיר לעצמנו את השליטה על החוקים שמכתיבים את המדיניות החברתית-כלכלית, ולא נהיה שבויים של הסטטוס-קוו ושל החלטות עבר. מנגנון כזה גם יחזיר לכנסת מעמד של רשות מפקחת ויעניק לה מסגרת והזדמנות אמיתית לבצע בקרה על החקיקה.
 
אם נרצה להשתמש בסעיפי שקיעה, יש לקבל כמה החלטות עקרוניות: האחת היא אם להחיל אותם על כל החוקים. לדעתי התשובה היא לא. חוקי יסוד, למשל, לא צריכים להתבטל אחת לתקופה. גם חוקים שקובעים מסגרת בסיסית (חוזים, פלילים) צריכים להישאר בתוקף באופן קבוע ויציב. אבל חוקים בתחומים ספציפיים בהחלט יכולים לעמוד לבחינה תקופתית. למשל: חוק חינוך חובה, חוקים בתחום הסחר הבינלאומי והכלכלה.
 
השנייה היא אם להרחיב את הרעיון ולהחילו גם על תקנות ונהלים שנקבעים על ידי הממשלה. זהו צעד מתבקש משום שמדובר בהחלטות שמתקבלות בהתאם לתקנות ולנהלים שנקבעו מכוח חוק. ההרחבה הזו חשובה כי בעוד שחוקים של הכנסת זוכים לשקיפות ופומביות, נהלים וחוזרי מנכ"ל אינם חשופים לבחינה פרלמנטרית או לדיון ציבורי. שם יש הזדמנות אדירה לניקוי אבק ולחיטוי באמצעות אור השמש. כמובן שלחוקים ולנהלים יש מעמד שונה ולכן גם סעיף השקיעה צריך להיות שונה. למשל, כדי להבטיח לחוקים יציבות נקבע לחוקים תוקף של 20 שנה. תקנות יקבעו עם תוקף ל-10 שנים ונהלים יהיו בעלי תוקף של חמש שנים.
 
לצד ההזדמנויות שסעיפי שקיעה יוצרים, צריך גם להיות ערים לסיכונים שלהם. אם חוק לא יחוקק מחדש – הוא יתבטל באופן אוטומטי. זה אומר שברגע אחד יכולים להתבטל חוקי התנועה או האיסורים על הלבנת הון. כמובן שקיים גם חשש שמישהו ינסה לנצל את המנגנון הזה כדי להביא לביטול חקיקה נחוצה. מי שיאמץ את המודל של סעיפי שקיעה יצטרך לשים לב לסיכונים האלו.
 
במאה ה-21 החקיקה נמצאת במשבר. יש הרבה חוקים, תקנות ונהלים שאם היינו מקיימים עליהם הצבעה – כנראה שהיו עוברים מן העולם. אותם כללים משרתים ומשקפים עולם ישן שאולי מזמן כבר לא קיים. כדי להשפיע ולהנהיג, חייבים להיות רלוונטיים. חקיקה מיושנת הופכת עם הזמן לא רלוונטית ולא לגיטימית. כדי שהיא תקדם יעדים חברתיים ותשרת את הציבור היא חייבת להיות עדכנית ורלוונטית.
 
לתחרות הוגשו כ-700 הצעות ומתוכן בחר חבר השופטים עשר הצעות.
 
חבר השופטים בתחרות "רדיקל" בשיתוף "הארץ": איתמר ויצמן, יאיר אסולין, להב הלוי, לי ירון, ליהיא סקולר, עפרי אילני, נטע אחיטוב ועמית נויפלד.
27 יול
תחרות

אנציקלופדיית ביג דאטה: המקום ה-6 בתחרות הרעיונות

אנחנו ספקי הנתונים של הגופים המסחריים, הממשלתיים והאזרחיים בעידן המידע. למרות זאת, אנחנו לא משותפים בתובנותיהם. רועי גולן מציע אוקיינוס מידע משותף, אמין ונגיש לכולם

רועי גולן
 
דמיינו כמה נתונים מפוזרים כיום ברחבי העולם? הרי כולם אוספים "ביג דאטה" – מסוכנויות ביון, דרך כל הרשתות החברתיות ושאר התעשיות, המוסדות האזרחיים, הארגונים, העמותות, העיתונים וכמובן גופי המחקר. מה הם מחפשים שם בתוך ים הנתונים הללו? תובנות קריטיות יותר או פחות בעבור הפעילות שלהם, כאלה שיאפשרו להם לממש את הייעוד שלהם – בין אם הוא מתחום המשילות, הכלכלה או שיפור העולם – בצורה הטובה ביותר. כל הארגונים האלה משקיעים אוקיינוס של זמן וכסף באיסוף, ניתוח, ויזואליזציה והמרה של הנתונים לתובנות פרקטיות.
 

מי שמספק את הנתונים האלה הם אנחנו, בעוד שהמקור – כלומר אנחנו – נאלצים להסתפק בשאריות שמושלכות לעברנו. כל מיני תובנות חצי מובנות על נושאים שלאו דווקא חשובים לנו, או כותרות מוטות ופשטניות שלעתים קרובות גם סותרות זו את זו. לפעמים אנחנו מקבלים איזו אינפוגרפיקה צבעונית ולא יותר. כשאנחנו רוצים ללמוד באמת על נושא מסוים עם אופי מדעי וסטטיסטי, אנחנו צריכים לשבור את הראש על גוגל וויקיפדיה, לצלוח מידע כוזב וסותר ממקורות לא ברורים, לעתים קרובות ללא מגובה בנתונים או בלי יכולת להבין את הנתונים המוצגים, בזמן שאלה נמצאים ממש לידינו רק בלתי נגישים בעבורנו.

כך, אנחנו נאלצים לזגזג בין אתרים בארץ ובעולם כדי לקבל את כל התמונה שמעניינת אותנו, את כל הגרפים שחשובים לנו כדי להבין ולדעת בדיוק מה הניקוד המלא של Humanity VS COVID19 – וגם אז חסר לנו מידע חיוני. דוגמה: נסו להבין לבד מה רמת הצריכה של ויטמין C בקרב שורדי קורונה ביחס לאלה שמתו. או במלים אחרות: האם ויטמין C יכול לעזור לריפוי המחלה? בהצלחה עם מאות פריטי המידע הסותרים, הנתונים שהיה אפשר לסכם בגרף פשוט אחד ואולי להציל באמצעותו חיים, או לחלופין לחסוך כסף מיותר על מוצר מסחרי עם מיתוג מבריק.
 
גם אחרי שנוצר האינטרנט, המציאות היא שקשה למצוא בו את כל המידע הסטטיסטי הדרוש לנו. נכון שאחת היצירות האנושיות הגדולות ביותר עד כה – ויקיפדיה – שינתה את הכללים ושחררה להמונים מידע מהימן וחשוב. אבל הגיע הזמן לעבור לשלב הבא של אנציקלופדיות ההמונים. הכוח שלנו כאנושות, כיצורים משתפים, בצירוף הצעצוע ההיסטורי הזה שנקרא "אינטרנט", רק מתחיל להתגלות. יצרנו מסמך עצום ומרגש, בן מיליארדים של מילים, שיכול לבדו למלא ספריות ומשמש את כולנו בכל יום. עשינו את זה ביחד. בואו נעשה ביחד גם את הדבר הבא, והפעם עם הנתונים הסטטיסטיים ששייכים לכולנו.

מה זה ביג דאטה?

למה שלא נאגד את כל שאלוני המחקר, שחברות וארגונים כה רבים מתאמצים שנענה עליהם, ואת כל אספני הנתונים האוטומטיים, ונוודא שכשמקבלים מאיתנו נתונים, גם מחזירים לנו אותם ארוזים יפה, בגרפים מדויקים ומגוונים, בצורה שנוכל להבין? למה שלא נאחד את כל הנתונים של גופים שמעוניינים בטובת הכלל וננגיש אותם לקהילה, כך שגם תלמידת כיתה ה' שעושה עבודה על תזונה וגם דוקטורנטית במדעי המוח, יוכלו להגיע למטרות שלהן מהר יותר?
 
ביחד אפשר ליצור מרחב מאוחד לאיסוף, ניתוח, שיתוף והצגה נגישה של נתונים סטטיסטיים. כזה שגדל וצומח תוך כדי שימוש, כזה שמהווה יצירה אנושית שיתופית לטובת הכלל, וכזה שנתון לביקורת עמיתים והמונים תמידית, כך שהוא יהיה תמיד אמין ומדויק. באופן הזה, כל אחד ואחת מאיתנו יוכלו למצוא את הנתונים שהם צריכים בקלות ולראות אותם בעיניהם בתוך שניות.
 
דמיינו את הקלות שבה אפשר לצפות בדאשבורד מאוחד של כל נתוני הקורונה שאפשר להעלות על הדעת, בלי תיווך של גופי תקשורת. במקום להפיץ את הסקר הזה שביקשו מאיתנו ליצור עבור התואר באוניברסיטה, בואו ניכנס לאנציקלופדיית ההמונים החדשה ונמצא בה את התשובות של כל הסקרים הזהים הקודמים – ואז נהיה פנויים לחשוב על סקר חדש, כזה שגם מסתמך על מה שכבר נעשה וגם מוסיף זווית חדשה לגמרי.

 "כשאנחנו רוצים ללמוד על נושא אנחנו נדרשים לצלוח מידע כוזב וסותר ממקורות לא ברורים". קרדיט: Orbon Alija / Getty Images

נניח שאתם מעוניינים לברר בעצמכם את מצב המיניות בעולם – כמה מאיתנו חווים קושי בתחום המיני ומאילו סיבות. או מה מצב הסמים שלנו – לכמה מאיתנו הם הרסו את החיים ואיזה סוג של אנשים דווקא השתחררו בזכותם. כמה מאיתנו מתבאסים שלא למדו לנגן על כלי נגינה, למה אנחנו חושבים שזה כבר לא אפשרי בגיל מבוגר, וכמה מאיתנו מוכיחים שזה כן אפשרי דווקא בגיל 50; באיזו שכונות גרים האנשים הכי בריאים ומה הם לא אוכלים אף פעם; מה קורה לנו באזורים עמוסי קרינה סלולרית; מה צפייה בטלוויזיה באמת עושה לילדים שלנו ומה היא עשתה לנו; באיזו עיר נשים מרגישות הכי בטוחות; מה באמת יכול לעזור לנו להימנע מקורונה ובכלל ממחלות ויראליות; וכן, לעזאזל, אחת ולתמיד, גם להבין אם כדאי לשתות את הקפה הזה או לא.
 
המטרה שלנו היא לענות לעצמנו על כל אחת מהשאלות האלה, ולא כאייטם חדשותי עסיסי שמחר מתחלף, אלא כמחקר מעמיק, מתרחב ומתמשך. ההצעה שלי, WeSee, תיצור ים גדול של נתונים סטטיסטים מסודרים וצבעוניים כדי שכולנו נוכל להבין. הם יהיו פתוחים ונגישים לכו-לם, כדי שסוף-סוף נבין באמת, ללא תיווך של בעלי אינטרסים, מה עושה אותנו בריאים ומאושרים יותר. ואז נוכל ללמוד לשחות בים הזה יותר טוב. ביחד נוכל להגיע לתובנות ביג דאטה איכותיות משלנו כי הן מגיעות גם לנו, הן קריטיות עבור הפעילות שלנו, והן יאפשרו לנו לממש את הייעוד שלנו בצורה הטובה ביותר.
 
הכותב הוא מקים-שותף בקואופרטיב התוכנה SOFI, חברה בבעלות משותפת של העובדים, המייצרת אפליקציות ומערכות מידע עבור פרויקטים חברתיים וסביבתיים.
 
לתחרות הוגשו כ-700 הצעות ומתוכן בחר חבר השופטים עשר הצעות, כששלושת המקומות הראשונים זכו בפרס כספי מטעם ארגון "הברית הישראלית".
 
חבר השופטים בתחרות "רדיקל" בשיתוף "הארץ": איתמר ויצמן, יאיר אסולין, להב הלוי, לי ירון, ליהיא סקולר, עפרי אילני, נטע אחיטוב ועמית נויפלד. 
23 יול
תחרות

מועצות אזרחים: המקום ה-5 בתחרות הרעיונות

הניתוק של הפוליטיקאים, מופע היאבקות בו כל צד פוליטי מדגים דאגה לאינטרסים שלו או ללוביסטים, תקיעות בקבלת החלטות – חן צבי משרטט איך יעבוד השלב הבא בדמוקרטיה הישראלית

חן צבי

כולנו מרגישים שהמערכת הדמוקרטית במתכונתה הנוכחית לא עומדת בהבטחותיה. אני מציע מערכת קבלת החלטות המאתגרת את זו הנוכחית: מועצות אזרחים. מועצות אלו מוכיחות שוב ושוב שניתן להתמודד בהצלחה עם מחלוקות בין אנשים שנדמות בלתי פתירות.

אנחנו מתמודדים היום עם נושאים מורכבים ומקטבים מתמיד. בין אם זה משבר הקורונה, משבר האקלים, המדיניות הכלכלית, הסכסוך הישראלי-פלסטיני או הפילוג בין ימין לשמאל, ברור לכולנו שמערכת קבלת ההחלטות שלנו אינה מצליחה להתמודד עם המצב. ההבטחה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית, לפיה כאשר העם יבחר את נציגיו – הם ייצגו נאמנה את צרכי הציבור וישתפו פעולה ביניהם כדי להגיע לטוב המשותף – אינה מתקיימת. הסיבה לכך היא גם מערכתית, ובמידה רבה לא תלויה באינדיווידואלים המשתתפים בתהליך.

השר הנגבי. יותר מ-60% מהציבור מביעים אמון מועט או מועט מאוד בכנסת. צילום: מארק ישראל סלם

כיצד זה קורה? קודם כל, בשיטה הנוכחית הפוליטיקאים מנותקים מצרכי הציבור ואינם מייצגים אותו. רובם אינם חווים את אתגרי היום-יום של מרבית העם, כגון תחבורה ציבורית מקרטעת או קושי לשלם שכר דירה. בנוסף, חברי כנסת אינם מייצגים את המגוון באוכלוסייה. למשל: רק 13% מהם מתחת לגיל 40, ובאף כנסת בתולדות המדינה לא היה ייצוג נשי של יותר מ-29%.
 
שנית, המערכת הפוליטית של ימינו היא יריבותית במהותה והפכה את הפוליטיקה לזירת ניגוח שמדכאת שיתוף פעולה. המערכת בנויה על מנצחים ומפסידים, בה צרכיו של כל ״צד״ באים אחד על חשבון השני. בכך נוצרת דינמיקה המעודדת פילוג, הכפשות והתבצרות בעמדות, וככל שנושא יותר חשוב ורגיש – כך קיימת סביבו יותר תקיעות. לפוליטיקאים אין באמת מנדט לדיאלוג, הם מדקלמים עמדות סטטיות שנבנו בקפידה למען בחירתם מחדש. כתוצאה מכך, דיון בכנסת אינו שיתוף פעולה שמחפש הסכמות יצירתיות המתחשבות בצרכים של כל צד, אלא מופע היאבקות בו כל צד מדגים דאגה לאינטרסים שלו. 

התוצאה: הפוליטיקאים משרתים עמדות קצרות-טווח ונאלצים לעתים לפעול נגד מצפונם, לפי משמעת קואליציונית או השפעה מלוביסטים. מחקר עדכני שנערך באוניברסיטת פרינסטון הראה שבארה"ב למעשה אין לרצון הציבור שום השפעה על קביעת מדיניות ציבורית, ואילו ההשפעה של תאגידים ואליטות עשירות היא המשמעותית ביותר. אין פלא אם כך שיותר מ-60% מהציבור מביעים אמון מועט או מועט מאוד בכנסת ובמפלגות. בקרוב נאלץ לענות על השאלה מהו הגבול שממנו ואילך האמון בממשל כל-כך נמוך שהוא מאיים על לגיטימיות המשטר הדמוקרטי.

למרות כל האתגרים שהוצגו עד הנה, אנו מקבלים את הניתוק והפילוג במערכת כמובנים מאליהם. לימדו אותנו שזה "הרע במיעוטו". אנו מניחים שמערכת דמוקרטית לא יכולה להתחשב בכלל הצרכים ולייצר שיתוף פעולה שנותן להם מענה אפקטיבי ארוך טווח. אך האמנם? אחד הפתרונות המבטיחים ביותר כיום הוא שימוש במועצות אזרחים לקבלת החלטות.

ההפגנה מול מעון ראש הממשלה בירושלים, בסוף השבוע. קרדיט: תומר אפלבאום

 מועצת אזרחים היא קבוצה של עשרות עד מאות אזרחים שמוגרלים באקראי כך שהם מהווים יחדיו מדגם מייצג של כלל האוכלוסיה, כפי שאנו בוחרים משתתפים בסקר או בחבר מושבעים. כלומר, מועצת אזרחים תכיל כמחצית גברים וכמחצית נשים ופילוג גילאים התואם את כלל האוכלוסיה הבוגרת. אותו מיקרוקוסמוס של הציבור מונחה בתהליכי קבלת החלטות פורצי דרך כדי לגבש את תבונתו הקולקטיבית של הציבור בנושא מסוים. לאחר שהמועצה מוסרת את מסקנותיה לממשל ולציבור בנוגע לנושא שהיא התגבשה סביבו, תפקידה הסתיים והיא מתפזרת. 

הטענה שאזרחים מהשורה יכולים לקבל החלטות נבונות יותר מאלו המתקבלות כרגע, מאתגרת אמונת יסוד של רובנו שהציבור ״מטומטם״ או ״שהאדם ברחוב״ אינו מסוגל להתעלות מעל לטובתו האישית ולקבל החלטות אחראיות ומכלילות. אני מערער את הפרדיגמה הזו. המציאות מראה לנו עובדות אחרות. מה שמתגלה שוב ושוב זה שכאשר ניתנת אחריות זו לאזרחים, הם לוקחים את תפקידם ברצינות רבה, לומדים את הנושא לעומק ונפתחים לפרספקטיבות השונות משלהם. בעזרת התהליכים המתאימים, הם יוצרים שיתוף פעולה יצירתי שמחפש מענה לכמה שיותר צרכים.

פרויקט מועצה אזרחית שיזם המשרד להגנת הסביבה בגרמניה

למעשה, מועצות אזרחים יושמו בהצלחה במאות מקומות ברחבי העולם. אסיפת אזרחים (סוג מסוים של מועצת אזרחים) הביאה ב-2016 לשינויים היסטוריים בחוקה של אירלנד. ב-2019 נשיא צרפת כינס אסיפה של 110 אזרחים אקראיים שתקבע את המדיניות הסביבתית של ממשלתו. האסיפה הגישה המלצות אמיצות רבות, כולל עיגון של שמירת הטבע בחוקה. מדינת המחוז פורארלברג באוסטריה עיגנה ב-2013 בתוך החוקה שלה את הזכות של עצומת תושבים בעלת אלף חתימות לכנס מועצת אזרחים בכל עת ובכל נושא שיבחרו. עד היום מאות מועצות כאלו התרחשו באוסטריה ובגרמניה והתמודדו בהצלחה עם נושאים מורכבים כמו קיימות סביבתית, פיתוח עירוני, דמוקרטיה שכונתית ואפילו סכסוך מקומי סביב הנצחתו של מחנה ריכוז. כל ההחלטות התקבלו באופן שקוף ושיתופי, ולשביעות רצונם של כל בעלי העניין.

מדוע זה עובד?  

מועצת אזרחים מייצגת נאמנה את הצרכים של כלל ציבור. היא מתנהלת ללא השפעה של לוביסטים, חוקי חסינות, טובות שיש להחזיר או ניסיונות "לשמור על הכיסא". כאשר יש צורך, האזרחים מראיינים מומחים ממש כפי שעושים זאת חברי הכנסת. אך בניגוד למתרחש בכנסת, התהליך כולו, כולל בחירת המומחים, המידע המוצג, מסקנות המועצה ונימוקיה מפורסמים בשקיפות מלאה לכל הציבור. התהליך כולו מושגח על ידי פאנל המורכב מבעלי עניין מגוונים שמוודאים את הוגנות התהליך ומחקרים מתבצעים כדי לוודא את סיפוק המשתתפים מהתנהלות ומתוצאות המועצה. בניגוד לדיון בין פוליטיקאים או למשאל עם, מועצת אזרחים מאפשרת דיאלוג פורה שממוסס את היריבות ומייצר תבונה קולקטיבית. זוהי דמוקרטיה חדשה, שלא מביאה לנו עוד מאותו הדבר – זוהי דמוקרטיה נבונה. 
 
דמוקרטיה נבונה היא התשתית לשינוי אפקטיבי בכל הנושאים. הדוגמאות מראות לנו שמועצות אזרחים מתאימות לשימוש בכל רמה פוליטית: מהמדינית ועד השכונתית. הן מסוגלות לספק חוות דעת על ידי סקירה של חוקים המוגשים בכנסת או העברת ביקורת על פעילות הממשלה, או להחליט החלטות פרקטיות כמו ניסוח חוקים, קביעת סדרי עדיפויות ציבוריים, ואף חלוקת תקציבים. בנוסף, הן יוצרות חזון משותף ופרספקטיבה מאוחדת גם בנושאים של מחלוקת עמוקה. 
 
מדוע שמשרדי ממשלה, כגון מערכת החינוך או המשפט, יונהגו על ידי חזון של שר או שרה יחידים? ניתן וראוי להוביל את המשרדים על ידי רצף של מועצות אזרחים המתכנסות כמו דירקטוריון כל רבעון או בעת הצורך. כל מועצת אזרחים תבנה על קודמתה ותכוונן את החזון והמדיניות של המשרד, בזמן שהביצוע והניהול הפרקטי ינוחו, כמו היום, בידי אנשי מקצוע. בצורה זו ימומשו פתרונות של היגיון בריא כמו גם תוכניות רדיקליות שאין להן סיכוי לעבור במערכת הנוכחית. 
 
דמוקרטיה נבונה נותנת תקווה לשינוי השיח הציבורי והתודעה המפלגת. התקשורת כיום מחזקת את השיח המפלג הקיים בפוליטיקה. אך אני מאמין שככל שיותר סוגיות ייפתרו ללא פוליטיקאים מפורסמים, צדדים יריבים או מנצחים ומפסידים, כך הסיקור התקשורתי יתמקד בשינוי המאחד שעוברים המשתתפים במועצת אזרחים. כך למשל, ערוצי החדשות יכולים להגדיר "יום דמוקרטיה לטובת הכלל" בו ישדרו מועצת אזרחים בנושא שנוי במחלוקת ואת תוצאותיה. כל צופה יוכל להזדהות עם דמות כלשהי מהמועצה, ולעבור יחד איתה את המסע מיריבות אל עבר הסכמה משותפת. לאחר מכן, קבוצות דיאלוג ברחבי הארץ יתכנסו לדון בתוצאות, בשיתוף פעולה של עיריות, עמותות, בתי-ספר, אוניברסיטאות וקהילות. בצורה זו, השיח הציבורי יכול להשתנות מאחד שמבוסס על יריבות ופשטנות, לכזה שמבוסס על הכרה בצרכים, במורכבות הסוגיה ובכך שניתן לייצר אפשרויות שעובדות לכולם.
 
דמוקרטיה נבונה אינה מושלמת אך היא גם לא מפחדת מביקורת. כל ביקורת תשולב פנימה על ידי המערכת כצורך נוסף שיש להתחשב בו. אם אוכלוסיות עניות אינן זוכות לייצוג מספק, תכונס מועצת אזרחים שתתחשב בכך. אם עולה פחד שמועצת אזרחים אינה מתאימה להחלטות בנושאי ביטחון, יכולה להיקבע התנסות הדרגתית. אם מידע נאסף על חסרונות של חוקים שנחקקו בעבר, הוא יישקל במועצת אזרחים חדשה שתעדכן את החוקים. כך נבנה דמוקרטיה שמשתפרת בהתמדה אל עבר הטוב המשותף. דמוקרטיה שהאמון יכול לשוב אליה. 
 
לבלוג של מחבר הרעיון, חן צבי
 
לתחרות הוגשו כ-700 הצעות ומתוכן בחר חבר השופטים עשר הצעות, כששלושת המקומות הראשונים זכו בפרס כספי מטעם ארגון "הברית הישראלית".
 
חבר השופטים בתחרות "רדיקל" בשיתוף "הארץ": איתמר ויצמן, יאיר אסולין, להב הלוי, לי ירון, ליהיא סקולר, עפרי אילני, נטע אחיטוב ועמית נויפלד.
20 יול
תחרות

מדינה חופשית מטיסות: המקום ה-4 בתחרות הרעיונות

התנועה הסביבתית מטיפה נגד טיסות, אבל מנקודת מבט ישראלית זו עמדה שאינה מחוברת למציאות. התשוקה שלנו לחו"ל היא תולדה של בידוד וצפיפות. הפתרון של אלי אושרוב נמצא במרחב הערבי

אלי אושרוב 
 
עד שנות התשעים ישראל נתפשה עדיין, גם אם באופן מעורפל, בתור חלק מסביבתה הטבעית, קרי הערבית. גם אם לא "עכשיו" אז בעתיד. זה היה גם חלק מההגיון שעמד בבסיסו של הסכם אוסלו, חשיבה אזורית שכזו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרויקט העתידני "תעלת הימים" עם ירדן, או בדימוי החביב "לנגב חומוס בדמשק", שכפי הנראה עלה לגדולה סביב באותו עשור.
 

התעופה האזרחית היא גזלנית קיצונית של אנרגיה. צילום: מוטי מילרוד

קל היום לשכוח, אבל תהליך השלום עם הפלסטינים היה תמיד חלק מחשיבה על מסגרת אזורית. נלוו לו למשל דיבידנדים בדמות שלום עם כלל שכנותינו ולהפך, השלום שכן התממש עם מצרים וירדן. הוא גם שימש כשוט נגד הפלסטינים לבל יאחרו את הרכבת. לא זוכרים, אבל היה בישראל גם מיעוט קטן שעבורו ימי אוסלו היו פתח לתקוה לחזור ולבקר במולדת – בעיראק, בסוריה ובמקומות אחרים. פעיל שמאל ותיק סיפר לי שבתקופת אוסלו ניגש אליו שכן עיראקי בשכונת נחלאות בירושלים ושאל אותו בעיניים בורקות: האם יש סיכוי שעכשיו, כשיהיה שלום, אוכל לבקר בבגדאד?

ייתכן שמי שהרגו את אוסלו לא היו רק הצדדים החותמים, אלא טיסות הצ'רטר שהחלו באותם שנים והפכו את חוצלארץ ממוצר שהוא צלעות כבש לעשירים בלבד, למנת פלאפל שווה לכל נפש. הצ'רטר לטורקיה וליוון היו כאן לפני הלואו-קוסט לפוזנאן ובוקרשט. וככל שהישראלים טסו יותר, המרחב הקרוב והמיידי הפך לחסר ערך כמעט, לבלתי קיים. ברור שזו ספקולציה בלבד אבל אולי הסדר הפוך מכפי שאנו רגילים לחשוב: האזור לא נעלם מעיני הישראלים מפני ש"תהליך השלום" קרס, אלא להפך: ככל שאירופה הפכה ליותר קרובה ונגישה, כך העולם הערבי שמסביב הפך למיותר.
 
נדרש עיקוף קל לצורך הסבר החשיבות והבעייתיות של מוסד "הטיסה לחו"ל" בכלל ובמדינה כמו ישראל בפרט: אחת הבעיות שהתנועה הסביבתית לא מצליחה להתמודד איתן כראוי, גם ברמה האידאולוגית וגם ברמה המעשית, היא תעשיית התעופה האזרחית. יחסית לטיסות, רוב הבעיות הסביבתיות הן קלות לפתרון: בקרוב יהיו לנו תחליפי בשר ראויים; צרכנות מוגזמת של בגדים זולים תיפסק, שטויות ומוצרי פלסטיק חד-פעמיים גם הן בעיות שאפשר לפתור; תחבורה ציבורית יכולה להחליף את הרכב הפרטי והמכונית הפרטית אולי תוכל לפעול באמצעות חשמל "נקי".
 

נמל התעופה בן גוריון. ככל שאירופה התקרבה, העולם הערבי הפך למיותר. צילום: אייל טואג

הבעיה עם הטיסות היא שהן גזלניות קיצוניות של אנרגיה, וברמה התרבותית הן גם מסמלות משהו הרבה יותר נחשק מעוד בגד חדש: תזוזה חזקה, מיידית, מהירה, אקסטרווגנטית ממקום למקום. עד לפני כמה חודשים, התנועה הזו גם היתה יותר ויותר זולה. בישראל, מי שלא התמזל מזלו לטוס הרבה לחו"ל במסגרת עבודתו, הרי שהוא חייב לצאת עם עצמו או עם משפחתו לפחות לכמה ימים בשנה מ"המקום הזה". ומהו המקום הזה, אם לא מקום צפוף וחנוק כמו ישראל, שהיחס אליו עובד לפי ההגיון הצבאי לפיו "הפרס הכי גדול הוא לצאת ממנו לאפטר והעונש הכי גדול הוא להישאר שבת". לתנועה הסביבתית קל יחסית להטיף להימנעות מצרכנות מוגזמת או מאכילת מאכלים מסוימים, אבל מה עם התשוקה לא להיות במקומך? בכל פעיל סביבתי מסתתר חזיר טיסות קטן שרק מחכה לטרוף מכל הבא ליד.

כאן אנחנו מגיעים למשהו שהוא בלתי אפשרי בישראל, ויש לו קשר למגפה ולהגבלת הטיסות החדשה שנגרמה ממנה. כידוע, התנועה הסביבתית באירופה כבר החלה להטיף נגד טיסות, אבל מנקודת מבט ישראלית זו עמדה זחוחה ולא מחוברת למציאות. ברחבי איחוד האירופי ומעבר לו, אפשר פשוט לקחת את הרכב או את הרכבת ולשוטט בארץ אחרת. בישראל זה בלתי אפשרי בגלל יחסיה עם שכנותיה. אספקט נוסף של התופעה הוא שאי-אפשר באמת לנפוש היום בארץ בזמן הקצוב שמוקצה לכך בדרך כלל. גם אם נניח רגע לעניין המחיר עבור נופש בישראל, שהוא נגזרת של הצפיפות, הרי שכל יציאה ל"חיק הטבע", בחגים הלאומיים, בחופשות מבית הספר וכיוצא בזה, היא למעשה כניסה מחדש לסיר הלחץ המקומי. מכאן גם נובעת התשוקה הישראלית האדירה להימלט בטיסה מהדוחק המטורף. ועכשיו, כשטיסות עומדות להיות דבר מסובך ויקר, מה נשאר לעשות כדי לשאוף קצת רוח?
 
לכן, אני רוצה להציע כאן שוב את האופציה הפן-ערבית. למרבה הצער, דווקא בעצם ימי המגפה, אנחנו עומדים היום מול חורבנה של אחת האפשרויות הלאומיות היפות, המתקבלות על הדעת, "הטבעיות" שקמו לאנושות בעידן המודרני: כינונו של מרחב ערבי גדול ומאוחד, שיתחיל במאגרב ויסתיים בעיראק: ממרקש ועד בסרה. אני מכנה את הפרויקט הזה "טבעי" בשל השפה המשותפת לכל בני המרחב הזה. אמנם, יש הבדלים אתניים, דתיים ולשוניים רבים בין תושבי האזור, אבל באופן ראוי לציון, כולם יכולים להבין אלה את אלה תוך כדי שיחה פשוטה, כזו שלא תיתכן בין גרמני לצרפתי, או בין אנגלי לספרדי. לעומת זאת, האיחוד האירופי חי וקיים, ואילו את רעיון האיחוד הערבי מנאצים ומגדפים כאילו שהיה הפנטזיה הכי מנותקת מהמציאות. אלא שההפך הוא הנכון. האיחוד הערבי היה יכול להיות הרבה יותר קל ופשוט מזה האירופי.
 

מסוף טאבה. לא מתייחסים לאזהרות המסע. צילום: אוליבייה פיטוסי

רעיון הפן-ערביות, לפיו כל ארצות ערב צריכות להתאחד למסגרת פוליטית אחת, נולד בסביבות מלחמת העולם הראשונה. תור הזהב שלו היה משנות השלושים של המאה העשרים ועד שנות השבעים, כשאינטלקטואלים ופוליטיקאים ערבים ניסו לקדם אותו ובדרך כלל ניגפו בפני המציאות המחולקת של מדינות הלאום. על אף שהרעיון נראה טבעי, הוא לא עמד בכללי המשחק של הקולונאליזם. חשוב להדגיש, כדי להתחסן מפני נוסטלגיה מוגזמת, כי הרעיון הפן-ערבי לא היה רעיון "צמחוני". הוא לא היה בהכרח רעיון "ליברלי", אבל הוא היה אינקלוסיבי – כלומר עמדה ביסודו התפישה שכל אחד יכול להפוך לערבי אם יידע ערבית.

הפאן-ערביות היתה אוטוריטרית פעמים רבות. היא פעלה מול קבוצות מיעוט באמצעים של כפייה ואלימות, אבל באותה מידה היא גם היתה אינקלוסיבית, מכילה, נטולת גזענות והעמידה תנאים פשוטים יחסית כדי להתאזרח בשורותיה: לדעת ערבית. השאר היה נתון משא ומתן. יתר על כן, הפן-ערביות נוסחה פעמים רבות בצורה של הוספה וריבוי, כלומר איננו מבקשים שתשכח את שפת אמך, אלא שתוסיף עליה את שפת הרוב, הערבית.
 
והנה דווקא עכשיו, כשמגפה נועלת את גבולה המערבי של ישראל ומדגישה את "איותה" (מלשון אי) אל מול המרחב, רעיון איחודו של המרחב נראה כמו חלום רחוק ומדינות הלאום הנפרדות ניצחו את ניצחונן העצוב. אין מרחב, יש רק מדינות מסוגרות בענייניהן הפנימיים. ובכל זאת, אם אפשר למצוא שביב של תקווה, של אינטואיטיביות אזורית בריאה כחיסון נגד המצב הזה, הרי שהוא נמצא בדיפוזיה שמתרחשת של תיירים ישראלים לירדן ומצרים לאורך כל השנים האחרונות. מעין "חוק תיירים שלובים", הכולל ייצוא בלתי פוסק של תיירים ישראלים – בהתחלה פלסטינים אזרחי ישראל וכעת גם יהודים רבים – לחופי סיני ולעקבה. מאות אלפי ישראלים נסעו לשם בשנים האחרונות, מתעלמים מאזהרות המסע של הרשויות, שמתפקדות בתור שעון מקולקל על רקע התורים הארוכים במסוף טאבה.
 

חופי סיני. בהתחלה פלסטינים אזרחי ישראל ואז גם יהודים רבים. צילום: מוטי מילרוד

ההצעה שלי היא לבטל תיכף ומיד את כל הטיסות היוצאות מישראל ונכנסות אליה ולהפוך את המדינה לאזור חופשי מתעופה. מי שחייב לטוס יעשה זאת דרך ירדן, או שייקח סירה. במקום טיסה, יש לתת לאזרחי ישראל לפעפע עוד ועוד אל עמאן, ואל סיני, ואל מה שאחרי-אחרי סיני, ואז אל לבנון ואל סוריה. ברכב פרטי, ברכבות, באופניים וברגל, וכך להצליח לאזן בין תשוקת התזוזה של האדם המודרני ורצונו לצאת מעורו, למצוא מפלט מהיום-יום, אבל עם פחות פגיעה בכדור הארץ. אני מציע שהעידן החדש של איסור טיסות יהפוך לגשר אל המרחב: לבקר משפחה בעמאן, ללכת להצגה בבירות, לקנות ולמכור בדמשק, להשתזף בסיני. אם נתניהו ותומכיו טוענים שציר ההתנגדות לישראל במזרח התיכון נשבר, יתכבדו ויעודדו נסיעות לארצות שמסביבנו.

בהקשר זה יש מקום להעיר: יש רבים שטוענים שההתחברות למרחב תפתור מאליה את בעיית פלסטין. חשוב לציין שזה בלתי אפשרי וההפך הוא הנכון: כדי להפוך לחלק מהמרחב צריך קודם כל לפתור את בעיית פלסטין. כלומר, לעשות דה-קולוניזציה למדינה שלנו, לפרק את המוסדות המיישבים, לחלק את הקרקעות, לתקן את נזקי הנישול ולדון ברצינות בשיבה, גם לחיפה וגם לבגדאד. אבל זה בדיוק מקומו של המרחב. כדי לעורר תקווה מול אתגרים כאלה גדולים – קשיים עצומים  – אני מציע לדמיין שהמרחב הגדול הוא חלק מהפתרון, לא חלק מהבעיה. כרגע, זו פנטזיה, אבל אולי דרך המחשבה על המרחב, נבין שהרבה מהחרדות המקומיות, הלחץ, היעדר המקום, ה"ווילה בג'ונגל", הם גם תולדה של ההסתגרות מפניו.

מרעיון למציאות?

משרד התיירות בראשות השר אסף זמיר מסר ל״הארץ״: ״בימים אלו מגבש המשרד מתווה להצלת הענף שנקלע לקשיים דרמטיים עקב משבר הקורונה. המתווה עוסק בראש ובראשונה בשיקום תעשיית התיירות בישראל, סיוע כלכלי לעובדיו וקידום פתרונות שיביאו להתאוששות הענף והמשק בכללותו. בין היתר, נבחנים גם שיתופי פעולה עתידיים בתחום התיירות עם מדינות שונות ברחבי העולם".
 
"שר התיירות רואה חשיבות רבה בשיתופי פעולה אזוריים בתחום התיירות לטובת קידום כלכלת ישראל, יחסי החוץ שלה והסכמים דיפלומטיים רלוונטיים. זאת, בכפוף למדיניות החוץ של ישראל ואזהרות המסע הרלוונטיות. השר נכון להיפגש עם יוזמי הפרויקט ולשמוע את רעיונותיהם בנושא״, לשון התגובה.
 
לתחרות הוגשו כ-700 הצעות ומתוכן בחר חבר השופטים עשר הצעות, כששלושת המקומות הראשונים זכו בפרס כספי מטעם ארגון "הברית הישראלית".
 
חבר השופטים בתחרות "רדיקל" בשיתוף "הארץ": איתמר ויצמן, יאיר אסולין, להב הלוי, לי ירון, ליהיא סקולר, עפרי אילני, נטע אחיטוב ועמית נויפלד. 
14 יול
תחרות

ביה"ד העממי לפשעים נגד נשים: המקום ה-2 בתחרות הרעיונות

החקירות הפולשניות, הדרישה לעימות עם התוקף, הבקשות ל"הדגמת הפגיעה", סגירת התיקים, העונשים המקלים והמציאות שחשפה תנועת MeToo#, חושפים כולם כי יסודות היכלי הצדק שלנו בנויים מבטון פטריארכלי. ג'סיקה נבו מציעה הליך אחר שבבסיסו "צדק מאחה"

ג׳סיקה נבו

שעת אחר צהריים מאוחרת. מבניין פרקליטות תל-אביב יוצאת קבוצת עורכי דין כדי לחתום על עסקת טיעון בבית המשפט המחוזי הסמוך. מרחק לא רב משם, בשדרות שאול המלך, מתקיים הליך שיפוטי מסוג אחר. בתוך אוהל לבן רחב ידיים מתכנס לראשונה "בית הדין העממי לפשעים נגד נשים". פה, אין עסקות טיעון, אין חקירות נגדיות ואין "התיישנות" על אף עבירה.

המיזם המשפטי החתרני הזה לא קם סתם כך. הוא נשען על ניסיונות כושלים של אינספור נשים להשיג צדק בהליכים המשפטיים המקובלים. מיליוני הנשים שהעידו על תקיפתן ללא תיווך ממסדי בחסות תנועת MeToo#, הן בבחינת אקדח מעשן. לכך ניתן לצרף את החקירות הפולשניות, הדרישה לעימות עם התוקף, הבקשות ל"הדגמת הפגיעה" באולם בית המשפט, התיקים שנגנזו מ"חוסר עניין לציבור" והעונשים המקלים. כל אלה חושפים כי יסודות היכלי הצדק שלנו בנויים מבטון פטריארכלי. התקווה שאלימות פיזית, מינית, רגשית או כלכלית נגד נשים, תישפט בצורה שתספק מזור לכאב הנשים, משולה לאמונה שהקפיטליזם יסיים את העוני או שגנרל יציל את השמאל.

הפגנת #MeToo בצרפת נגד מינוי פוליטיקאי שהואשם באונס לשר הפנים, החודש. צילום: Francois Mori / אי־פי

לחלל הזה ייכנס בית הדין העממי החדש שיהווה פלטפורמה קבועה להתמודדות עם פשעי מגדר שלא דרך ההליך המשפטי המסורתי. זו בית דין שיציע בהמשך גם שינוי כללי בפרדיגמת הצדק ויתרחב לישות משפטית אלטרנטיבית לפשעי שנאה מבוססי לאום, מעמד, גזע ואחרים. יהיה זה בית לכל מי שכותלי הצדק הפורמליים צרים מכדי לספק לו מענה.

השלב הראשון בשינוי שמציע בית הדין העממי לפשעי שנאה הוא החלפת גלגלי הצדק. כלומר, שינוי תפישת "הצדק הגמולי" או "הצדק המעניש" הרווחת בבתי המשפט כיום לתפישה של "צדק מאחה". תפישה זו מכירה בכך שענישת מבצע העבירה אינה בהכרח תורמת לקורבן כפי שהכרה באחריות הפוגע במעשיו או בקשת סליחה עשויות לתרום. בשל כך, בית הדין העממי יעמיד את הנפגעת ורצונותיה במרכז הדיון. לא המדינה ולא השופטים/ות יקבעו מהו העונש הראוי, איך יתקיימו הדיונים ומה יהיה תוכנם – אלא הנפגעת עצמה. בבית הדין יעבדו שופטות ועורכות דין פמיניסטיות שיציעו לנפגעת מגוון ערוצים להשגת הצדק, מהם היא תוכל לבחור. למשל: מתן עדות אנונימית מוקלטת, מתן עדות חשופה מצולמת, מתן עדות באירוע פומבי של בית הדין או דיאלוג עם הפוגע במרחב בטוח.

גם טווח "העונשים" שיציע בית הדין יהיה מגוון: במקום כליאה או עבודות שירות, הנפגעת תוכל להזמין את הפוגע לקחת אחריות על מעשיו בפורום פומבי או לדרוש ממנו להצהיר כי הם לא יישנו בעתיד. אופציה נוספת היא "פעולה מפצה" – כמו התנדבות בארגון חברתי, קורס בפמיניזם או תשלום ל"קרן שילומים של בית הדין העממי" שתתמוך כלכלית בנשים נפגעות. כך, הנפגעת הופכת מעדה בלבד במשפט הפלילי למעין "תובעת" ו"שופטת" גם יחד בבית הדין העממי. שינוי מהותי נוסף הוא שעדויות הנשים לא יעמדו למבחן ולא יתקיימו חקירות נגדיות. תלונה של אשה לא תוכל עוד להיסגר בשל "חוסר עניין לציבור" או "חוסר ראיות". גם לא תחול התיישנות על עבירה, לא משנה מתי התרחשה.
 
בשורה נוספת היא שילוב הקהילה בהליך המשפטי. בית הדין העממי יכיר בכך שמעשים פוגעניים כלפי אשה אחת יוצרים צלקות בחייהם של הרבה אנשים. הם פוצעים מגוון מערכות יחסים בחיי הנפגעות, כמו גם בקרב המעגל המשפחתי והחברתי של הפוגע. באותה נשימה, הקהילה לא פעם נושאת גם היא באשמה כלפי הקורבן, למשל במקרים בהם האלימות היתה ידועה אך נקשר סביבה קשר שתיקה. כך, לעומת הגישה האדוורסרית שמתעלמת מפגיעה זו, המודל של "צדק מאחה" דורש גם החלמה קבוצתית כחלק מההליך.

מפת עולם התלויה במוזיאון לזכויות האדם בצ'ילה ובה מוצגות כל ועדות האמת והפיוס שהיו בהיסטוריה. צילום: Warko / ויקיפדיה

כחלק מאותה תפישה רחבה של צדק, בית הדין אינו מתייחס לכל תיק לגופו של עניין בלבד, אלא גם כבעיה ציבורית ופוליטית. במסגרת בית הדין, נשים יוכלו להגיש תלונה משותפות לאו"ם על הכשלים משותפים שחוו ממערכת המשפט הממסדית, ולערוך שימועים פומביים למדינה עצמה באשמת אי-צדק קולקטיבי מבני. 

"הטרדה מינית", "תקיפה", "אונס"? גם "סעיפי אישום" אינם נחוצים בבית הדין הזה, שכן הם מביאים לראייה קצרת טווח שמונעת פתרונות הוליסטיים. בעשורים האחרונים מתרחש תהליך של הפרדה והתמקצעות נקודתית על מגוון הפגיעות בנשים. השכם וערב מוכשרים מומחים חדשים לגילוי עריות, פרופסורים להטרדות מיניות ודוקטורים לאלימות בתוך המשפחה. תיחום זה של הביטויים השונים של אלימות גברית יוצר אשליה לפיה ישנן בעיות שונות שיש לטפל בכל אחת בנפרד – במקום להתייחס לביטויים השונים של אלימות מגדרית כבעלת שורש משותף.

דרום אפריקה כבר שם

ברחבי העולם הוקמו בעשורים האחרונים עשרות "ועדות אמת" שהיוו אלטרנטיבה למשפט הממסדי כחלק מפרקטיקה של "צדק מעברי". מדובר בגופים שקמו במטרה לחקור הפרות של זכויות אדם, כמו למשל אחרי נפילת שלטון רודני או בעקבות מלחמת אזרחים. ארגנטינה שתיעדה אלפי בני אדם ש"נעלמו" (1983) ודרום אפריקה שגבתה עדויות על עוולות האפטהייד (1995) הן שתי דוגמאות מפורסמות. הטריבונל הבינלאומי בנושא פשעים נגד נשים שהתקיים ב-1976 בבריסל הוא דוגמה נוספת. בישראל, התקיימו אירועים נקודתיים של בית דין עממי לנפגעי הדיור הציבורי (2012), ועדת האמת על הימשכות אירועי הנכבה בנגב (2015) ואף פיילוט ל"טריבונל עדויות – נשים מדברות תקיפה מינית" (2013), במסגרתו נשים נענו להזמנה להעיד על האלימות נגדן במרחב בטוח. בכל המקרים מדובר בגופים אלטרנטיבים אך זמניים. קיומם מסתיים ברגע בו סיימו את הדיון או הגישו את דו"ח ההמלצות הסופי.
 
בישראל טרם קמה מסגרת חלופית קבועה לצדק אלטרנטיבי, כפי שמבקש לעשות בית הדין העממי, אך במספר מדינות בעולם כבר נרשמה הצלחה בתחום זה עם הקמת בתי משפט מיוחדים לעבירות מין דווקא על ידי הממסד. אלה פועלים כחלק ממגוון השירותים המשפטיים הממסדיים בדומה לבתי דין ייעודיים לעבודה ולמשפחה בישראל. כיום ישנם בתי משפט מיוחדים לדיון בעבירות מין בדרום אפריקה, ניו-יורק, הודו וניו-זילנד. המטרות שלשמן הוקמו בתי המשפט דומות – הפחתת הטראומה המשנית הנגרמת לקורבנות במהלך ניהול המשפט, שיפור אפקטיביות הטיפול, קיצור זמן המשפט והעלאת שיעורי הדיווח וההרשעה. בדרום אפריקה, החלוצה בנושא, נמצא כי פעילותם של בתי המשפט המיוחדים הביאה להגדלת מספר התיקים שטופלו, לשיפור היחס לקורבנות, לשיתוף פעולה בין גורמים שונים, לקיצור משך זמן הטיפול בכל תיק ולהעלאת שיעורי ההרשעה. כך, במהלך תקופה של שנה, נרשם שם שיעור הרשעות של 80%.

"השמעת העדויות של הנשים ללא התערבות 'משפטית', ללא צורך להתאים אותן למערכת המשפטית, אלא להביא אותן כפי שהן – זו היתה חוויה מתקנת. חוויה שמחזירה המון כוח לנשים, לסיפור כפי שהוא בלי התערבויות. יש בזה היפוך ביחסי הכוח, היפוך שמאפשר מערכת הוגנת. הצגת העדויות החזירה את הנשים למרכז הדיון מבלי שהביורוקרטיה והמערכת תהרוג את התוכן", סיפרה עו"ד מייסא ארשד, ששימשה כ"שופטת" בסימולציה ניסיונית לבית הדין שנערכה בשנה שעברה בישראל. בשנה הבאה, היא מקווה כבר להיות שופטת מן המניין.

סרטון דוקומנטרי על ועדות האמת והפיוס שפעלו בדרום אפריקה אחרי סיום האפרטהייד

מרעיון למציאות?

במשרד המשפטים יערכו פיילוט להקמת מערך משפטי נרחב המתמחה בעבירות מין. גם אם במשרד המשפטים לא ששים לתמוך בהקמת בתי דין עממיים, גם שם מבינים כי ישנה בעיה מערכתית בטיפול בנפגעות עבירות מין ובעקבות כך החליטו לקדם את הפיילוט.
 
בתגובה לשאלת "הארץ" אם משרד המשפטים תומך ברעיון של הקמת בית דין אלטרנטיבי לעבירות נגד נשים ופשעי שנאה בכלל, ואם יהיה מוכן לבחון מיזם מסוג זה, השיבו במשרד: "הצעת החוק בנוגע להקמת בתי משפט ייעודים לעבירות מין (שקידמה ח"כ לשעבר מיכל רוזין) הניעה מהלך נרחב של בחינת הנושא והביאה להקמתה של הוועדה הבין-משרדית לבחינת הטיפול בנפגעי עבירות מין בהליך הפלילי, בהחלטתן המשותפת של שרת המשפטים דאז איילת שקד ונשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. ועדה זו דנה במשך כשנתיים בנושא, הגישה את המלצותיה לפני כחצי שנה לשר המשפטים הקודם וישומן נבחן בימים אלה".
 
עוד הוסיפו במשרד כי ההצעה לייעד בית משפט מיוחד לטיפול בעבירות מין נדונה ארוכות בוועדה והיתה שנויה במחלוקת. "בעניין זה המליצו רוב חברי הוועדה לבחון באמצעות פיילוט ניסיוני את הקמתו של מערך רוחב לטיפול בעבירות מין בכלל שרשרת האכיפה. על פי המלצה זו, במסגרת פיילוט, יוקצו יחידות או צוותים ייעודיים לטיפול בעבירות מין בגופי האכיפה, משלב החקירה, דרך התביעה ועד הדיון בבית המשפט, וזאת תוך עריכת מחקר עומק ובחינת השפעות המהלך האמור. לצד המלצות אלה, הומלץ פה אחד להקים נציבות זכויות לנפגעי עבירה, לעבות את מערך ההכשרות של כלל העוסקים בנושא ולייעד עובד סוציאלי שילווה נפגע עבירת מין ממועד הגשת התלונה ועד תום ההליך הפלילי". במשרד הדגישו כי "המלצות חשובות אלה ראויות ליישום" וכי "משרד המשפטים יפעל יחד עם הגורמים הרלוונטיים לבחון את אופן קידומן ויישומן לשיפור המענים הקיימים".

 הפגנה נגד אלימות כלפי נשים מול משרד ראש הממשלה, דצמבר 2018. צילום: אורן בן חקון

לתחרות הוגשו כ-700 הצעות ומתוכם בחר חבר השופטים עשר הצעות כששלושת המקומות הראשונים יזכו בפרס כספי. ג'סיקה נבו זכתה במענק אישי בסך 5,000 שקל על רעיונו. הפרס מומן על ידי ארגון "הברית הישראלית".

חבר השופטים בתחרות "רדיקל" בשיתוף "הארץ": איתמר ויצמן, יאיר אסולין, להב הלוי, לי ירון, ליהיא סקולר, עפרי אילני, נטע אחיטוב ועמית נויפלד.
13 יול
תחרות

שמש בגבעון: המקום ה-3 בתחרות הרעיונות

במקרא מסופר כי יהושע בן נון פקד על השמש לעמוד דום כדי לקנות זמן יקר לבני ישראל במרדף אחר האמוריים. עודד כרמלי מציע לשגר צי של ננו-חלליות שיסננו 0.018% מקרינת השמש הנופלת על הארץ למשך שנה וזאת במטרה לקנות לאנושות זמן יקר במשבר האקלים

עודד כרמלי

המדע ברור כשמש: הוצאתם של דלקי מאובנים מבטן האדמה ושריפתם כדי לייצר אנרגיה משחררת פחמן דו-חמצני לאטמוספרה. הפחמן הדו-חמצני לוכד את אנרגיית השמש ומחמם את כוכב הלכת ארץ. לפיכך, הדרך היחידה להפסיק לחמם את הכדור היא להפסיק לשרוף פחם, נפט וגז. בפועל, זה לא קורה.

ב-2018 הגיש הפאנל הבין-ממשלתי לשינויי האקלים (IPCC) לאו"ם דו"ח מיוחד שחיברו 91 מדענים מ-40 מדינות, ובו נסקרו יותר מ-6,000 מחקרים בנושא משבר האקלים. לפי הדו"ח, הפחתה של 45% בפליטות הפחמן הדו-חמצני עד 2030 והפסקה מוחלטת של כל הפליטות עד 2050 – כלומר, יעד דמיוני שבו 100% מהמדינות עוברות ל-100% אנרגיה מתחדשת – יביאו להתחממות גלובלית של מעלה וחצי בלבד. יישומו המלא של הסכם פריז, המציג יעד צנוע בהרבה שגם הוא נראה היום כמו חלום רחוק, יביא לעלייה של שלוש מעלות עד סוף המאה. המשך המדיניות המזהמת הנוכחית יביא לעלייה של שלוש עד חמש מעלות עד 2100. איפשהו, בין כל המספרים האלה, מסתתרת נקודת האל-חזור: שרשרת אירועי היזון חוזר שיהפכו את כוכב הלכת שלנו לגיהנום בנוסח נוגה.

אנחנו עומדים על סף אסון בסדר גודל תנ"כי, וייתכן שכבר חצינו את הסף הזה. אין לנו זמן לחכות למקבלי ההחלטות שיקבלו את ההחלטות הנכונות – שהיו צריכות להתקבל מזמן. לאור הסחבת המסוכנת, הוצעו מספר תוכניות להנדסת אקלים. למשל, להזריק חלקיקי גופרית לסטרטוספרה שישקפו חלק מאור השמש חזרה לחלל. אבל מה אם הניסוי ייכשל? מה אם חלקיקי הגופרית ייצרו בעיה חדשה, בלתי-צפויה? ככה מתחילים סרטי אפוקליפסה.

גל חום בצפון צרפת, בחודש שעבר. אם דבר לא ייעשה, הטמפרטורות יעלו עד 2100 בשלוש עד חמש מעלות. צילום: PASCAL ROSSIGNOL / רויטרס

לעומת זאת, יש פתרון אחד של הנדסת אקלים לא-פולשנית, כלומר שאינו מסכן את האקלים: הצבת עצם אופטי בנקודת לאגרנז' 1 (L1) בין הארץ לשמש, שיפזר את קרני השמש ויקרר את העולם מבלי לשחק עם ההרכב הכימי של האוויר או האדמה. את הרעיון הציע לראשונה ג'יימס ארלי ב-1989, במחקר שפרסם בכתב העת Journal of the British Interplanetary Society.

הנקודה L1 היא נקודה כבידתית יציבה למחצה בחלל, שבה עצם יכול להישאר במקום מבלי ליפול לבאר הכבידה של אחד משני גרמי השמיים. ובאמת, ברוב המשימות לחקר השמש שוגרו בהצלחה ל-L1. הואיל ונקודת L1 מרוחקת מאיתנו כמיליון וחצי קילומטר, שום עצם שנציב שם לא צפוי להשפיע במישרין על הארץ. ממרחק כזה, אפילו עצם בגודל כדור הארץ לא יטיל את צילו עלינו. הצעתו של ארלי היתה להציב עדשת פרנל שתפזר חלק מאור השמש מבעוד מועד, כך שאותו חלק יפספס את הארץ.

בשנת 2000 ערכה המעבדה הלאומית לורנס ליברמור (Govindasamy and Caldeira, Geophysical Research Letters) סימולציות בניסיון לברר כמה אור שמש יש לחסום כדי לבטל את השפעת הכפלת ריכוזי הפחמן הדו-חמצני באטמוספרה על הטמפרטורה הממוצעת בכדור הארץ. החוקרים מצאו כי סינון 1.8% מהשטף המתקבל מהשמש צפוי לקרר את הארץ ב-1.88 מעלות ולהחזיר את מידות החום על פני כוכבנו לרמות קדם-תעשייתיות. למבצע כזה תידרש עדשת חלל בגודל אסטרונומי של 4.5 מיליון קמ"ר – כמחצית מהירח – שמן הסתם תצריך ייצור והרכבה בחלל. עם זאת, את המסננת העצומה ניתן לחלק להמון מסננות זעירות. 

נקודת לאגרנז' 1 (L1) בין הארץ לשמש. עצם שיוצב שם לא יפול אל הכבידה של מי מהם. צילום: NASA / ויקיפדיה

ב-2006 הציע האסטרונום הנודע רוג'ר אנג'ל להציב על ציר הארץ-שמש מערך של כ-16 טריליון "מעופפים". כל מעופף הינו פיסת פילם דקה, שקופה ומחוררת, שמטשטשת ומרחיבה את האור העובר דרכה, בדומה להקרנה של סרט באולם קולנוע. באופן הזה, חלק מאור השמש שיעבור דרך ענן המעופפים יוסט ויחטיא את הארץ. נאס"א תמיכה בפיתוח הרעיון, וב-2007 הציג אנג'ל אב-טיפוס ראשון שמשקלו גרם אחד וגודלו כגודל פרפר גדול.

אלא שהפרויקט לא מעשי מבחינה כלכלית. אפילו במשקל גרם אחד, 16 טריליון מעופפים פירושם 16 מיליון טון של חומר שיהיה צריך לשגר לחלל – מבצע שיגמד את מבצע אפולו. יתרה מכך, מחקר שפורסם לאחרונה ב-Nature מתריע מפני השלכות אקולוגיות הרסניות עם תום המשימה, המתוכננת ל-50 שנה, כשהטמפרטורה הממוצעת בכדור הארץ תזנק ברגע בשתי מעלות צלזיוס מבלי לאפשר לבעלי החיים זמן להסתגל.

צל לגויים

"שמש בגבעון" הוא פרויקט שאפתני אך מעשי. מאז שהחלו המדידות, כוכב הלכת ארץ מתחמם בקצב ממוצע של 0.07 מעלות לעשור, ומאז 1981 קצב ההתחממות יותר מהכפיל את עצמו – והגיע ל-0.18 מעלות לעשור, או תוספת של 0.018 מעלות צלזיוס מדי שנה בשנה. באמצעות הפחתת אור השמש שפוגע בארץ ב-0.018% בלבד, הפרויקט "יקפיא" את ההתחממות הגלובלית הצפויה לשנה אחת של חסד, על כל הכרוך בכך: המסת קרחונים, עליית מפלס הים, שריפות יער, גלי חום, מדבור, הוריקנים, שיטפונות, בצורות ועוד.

מאחר שהפרויקט לא לוקח בחשבון מערכות הנעה כפי שמציע אנג'ל, המעופפים הזעירים יסטו בזה אחר זה מהמסלול כעבור מספר חודשים עד שנים, כך שגם ההתחממות מחדש תהיה הדרגתית – וממילא לא תחרוג מההתחממות השנתית שצפויה בלעדי הפרויקט. בנוסף, הורדת מערכות ההנעה ומערכות הקשר שאנג'ל תכנן להוסיף לצי תפחית משמעותית במשקל המעופפים, עד כדי אלפית הגרם למעופף.

 הטיל האימתני "סטורן 5" לפני המראת "אפולו 11" ב-1969. הפרויקט של אנג'ל לא מעשי כלכלית. צילום: סלקום TV

שמש בגבעון יציב כ-150 מיליארד מעופפים כאלה במסלול בין הארץ לשמש, במשקל כולל של 150 אלף ק"ג. אפילו בדור הבא של המשגרים הכבדים, המטען יצריך שניים או שלושה וצפוי לעלות כ-300 מיליון דולר, בערך פי שניים מעלות החללית הישראלית "בראשית". הפרויקט הלאומי ימומן במיקור המונים (בשיטת "אמץ מעופף") ומתרומות של בעלי הון, ייבנה במפעל חלל של התעשייה האווירית ויהיה מוכן לשיגור לפני 2025.

על כוכב הלכת הארץ חיים כשמונה מיליארד בני אדם, כתשעה מיליון מהם ישראלים. שמש בגבעון יבלום את ההתחממות הגלובלית כחלקה של ישראל באוכלוסיית העולם, וישמש דוגמה ומופת לשאר האומות לטיפול במשבר האקלים – בבחינת "צל לגויים". הפרויקט יקנה לאנושות "זמן פציעות" למעבר למקורות אנרגיה חלופיים. ואם הזמן הזה לא ינוצל כהלכה, והאנושות תמצא עצמה שוב דוהרת לתהום מרצון ובמודע, תוצאות הניסוי הישראלי ישמשו לדיוק הנדסי של הננו-מעופפים ושל פרישתם בחלל – פיילוט יקר ערך לשיגורי החירום שיידרשו בעתיד.
 
לתחרות הוגשו כ-700 הצעות ומתוכם בחר חבר השופטים עשר הצעות כששלושת המקומות הראשונים יזכו בפרס כספי. עודד כרמלי זכה במענק אישי בסך 2,500 שקל על רעיונו. הפרס מומן על ידי ארגון "הברית הישראלית".

חבר השופטים בתחרות "רדיקל" בשיתוף "הארץ": איתמר ויצמן, יאיר אסולין, להב הלוי, לי ירון, ליהיא סקולר, עפרי אילני, נטע אחיטוב ועמית נויפלד.
15 מרץ
תחרות

עץבעיר: המקום ה-1 בתחרות הרעיונות

התחממות, פליטת גזי חממה, זיהום, פסולת, הצפות, כל אלה הן תוצר ישיר של תכנון עירוני המנותק מהטבע. אלון אלירן ותמי צרי מציעים מתווה לחקלאות עירונית כמקור פרנסה ולמען כדור הארץ

ד״ר אלון אלירן ותמי צרי

ביקורת רווחת על העיר המודרנית גורסת שהערים מתוכננות למכוניות ולא לאנשים, וקוראת לצמצום תנועת רכב ממונע, הפיכת רחובות סואנים למדרחובים ועידוד הליכה ורכיבה על אופניים. ביקורת זו, הגם שהיא נכונה, מתמודדת רק עם פלח צר מתוך מכלול האתגרים שערים מתמודדות איתם בעת המודרנית ועל רקע משבר האקלים. התחממות, פליטות גזי חממה, זיהום אוויר, פסולת, הצפות, כל אלה הן תוצר ישיר של תכנון עירוני המנותק מהטבע. חזון עיר-יער (Forest City) מציע פתרון הוליסטי רדיקלי.

חזון עיר-יער מגלם תפישה חדשה של העיר כסביבת מחיה שהטבע משולב בה כחלק בלתי נפרד ליצירת מכלול חדש. במקום מרחבים אינסופיים של בטון ואספלט, הערים מתכסות בירוק של צמחייה עשירה ורבת תועלות. עיר-יער היא מרחב בטוח, משובב נפש ופורה, שמתקיימת בו הרמוניה. העיר יצרנית, ותושביה מוצאים מחדש את מקומם במערכת הטבעית, מחוברים שוב לתפקידם כשומרים-מגינים המטפחים את החיים על כל גוניהם. הם עוסקים במגוון עיסוקים מועילים לכלל. העיר היא יישוב צפוף ואינטנסיבי, רוחש חיים, שמגיב בגמישות לאקלים המשתנה, שבו מעגל הלידה והמוות נסגר בשלמות והבריאות המערכתית מתעצמת משנה לשנה. כמו יער, עיר-יער היא רשת חיה של תמיכה הדדית. שיקולי בנייה, תשתיות וצרכים מתקיימים בה בדיאלוג עם כל יסודות הטבע, במעגליות ובהתחדשות. 

 
אם הפסקאות האחרונות נשמעות לכם אוטופיות, אין לנו אלא לצטט את סר פטריק גדס: "זה עשוי להישמע כמו חלומות אוטופיים, אבל אלה הם החלומות המעשיים ביותר". בשנות העשרים של המאה שעברה הזמין מאיר דיזנגוף את גדס להציע תוכנית לעיר תל-אביב. גדס אימץ את חזון "עיר גנים" (תגובתו של אבנעזר הווארד למצבן המדורדר של ערי אירופה בעקבות המהפכה התעשייתית) ותוכניתו העניקה מקום של כבוד לחצרות הבתים, שעתידות היו לאפשר לתושבים לעסוק בחקלאות זעירה ואף להתפרנס ממנה.
 
תוכנית גדס נחרתה בתודעה העירונית במפה מעשה ידי מהנדסי העיר בשנות השלושים: רחובות, בלוקים, בתים וחצרות. העצים, הגפנים והצמחייה השופעת לא שורטטו, ודו"ח גדס (טקסט ולא מפה) נגנז בארכיון העירייה. האוטופיה החקלאית של גדס נשכחה ו"עיר גנים" הפכה לכותרת שיווקית בענף הנדל"ן. ובכל זאת, תוכניתו של גדס הניחה תשתית שהופכת את תל-אביב לבעלת פוטנציאל רב בפיתוחה כעיר-יער.

דיווח של BBC מ-2017 על הפרויקט הסיני להקמת עיר-יער ראשונה ודוגמאות לביטויי המהפכה בערים נוספות בעולם

עיר העתיד

בעיר-יער, מיצוי הפוטנציאל של שטחי האדמה והמבנים יאפשר טיפוח צמחייה מגוונת התומכת במגוון הביולוגי ובבריאות האדם. עצים יוצרים סביבה בריאה. צמחייה עשירה משמשת סביבת מחיה למגוון בעלי חיים ומספקת להם מסתור, מאכל, צוף ועוד. צמחי מאכל וצמחי מרפא ותועלת יכולים להניב יבול משמעותי ולהגביר את אספקת המזון המקומית.

 
מאשת ההיי-טק שלקתה במחלת שפע כזו או אחרת ועד המתמודדים עם קשיים פיזיים ונפשיים – לכו-לם יש מקום במעגל החקלאי היצרני, שיכול לספק החלמה, משמעות ופרנסה. תוצר נוסף של עבודה מקומית הוא סביבה נעימה ובטוחה המחזקת את הקשרים בקהילה. תושבי עיר-יער עוסקים בהבראת האדמה ונהנים מבריאות משופרת הודות למגע יומיומי עם הטבע.
 
הדחת האדמה מהעיר היא שורש העירוניות מקדמת דנא, ואיתו סילוק כל מה שיכול וחייב לחזור אל האדמה – "פסולת" – הרחק אל מחוץ לעיר. ערים נתפשות כאנטי תזה לטבע, וחלק גדול משטחן סלול או מרוצף. מציאות זאת חייבת להשתנות בבואנו לשנות את ה-DNA של העיר. שיבת האדמה לעיר היא תנאי למימוש שלם של חזון אפס פסולת. בעיר-יער הפסולת האורגנית מושבת לאדמה בתחומי העיר ותורמת לפוריותה כדרך הטבע. השבת זבל אורגני מהמטבחים, מהגינות ומחדרי השירותים אל אדמת העיר בצורת קומפוסט תחסוך עלויות כספיות ונזקים סביבתיים, שהמודעות להם כבר רווחת, ותתרום לבריאות האדמה, לשגשוג הצמחייה בעיר וליבולים עשירים.

אסון המעלית בשכונת התקוה, בינואר. להשיב את האדמה לעיר. צילום: ללא קרדיט

 שובה של האדמה לעיר היא גם תנאי להתמודדות עם הנגר העירוני, למניעת שיטפונות ולניצול מיטבי של המים בשטחי העיר. העובדה שמדי שנה אנו עדים להצפות נרחבות בערים (שגובות חיים לעתים) אינה כורח המציאות – היא תוצר של תכנון שמונע חלחול מים. כיסוי כל שטח קרקע בצמחייה מגוונת וריצוף באמצעים המאפשרים ספיגה וחלחול, יתנו מענה לאתגר זה המתעצם עם הסלמתו של משבר האקלים.
 

הפתרון הרדיקלי שלנו:

הצעד הראשון לכינון חזון עיר-יער הוא הפיכה של טיפוח הסביבה לעיסוק נחשק ומוערך, ואנו רואים בחקלאות העירונית תחום הנוגע ברוב היבטיו. לקידום חזון עיר-יער, חקלאות עירונית חייבת להפוך לעיסוק נחשק על-ידי תושבים רבים. זיהינו ארבעה תחומים עיקריים המחייבים שינוי רדיקלי: פרנסה, שינוי ארגוני, הדרכה והסברה.
 

פרנסה

לא תהיה יצרנות חקלאית בעיר כל עוד לא תהיה בה פרנסה. יש לפתח את החקלאות העירונית מתחביב למקצוע מקובל. עיריות יכולות לשלם לאזרחים פעילים במגוון דרכים: העסקת תושבים ואנשי מקצוע כמדריכים מקצועיים בשכר. חישבו כמה מהר ובאיזו שלוות נפש קיבלנו את הופעתו של "היטל השמירה" בחשבון הארנונה שלנו. תשלום נוסף זה נועד להגביר את תחושת הביטחון האישי שלנו בעיר. אם אנו רוצים לשפר את סיכויינו בטווח הרחוק, מתבקש באותה מידה לקבוע לאלתר "היטל אקלים" שיופנה לטובת הקמתו של כוח חלוץ חקלאי-עירוני.
 
העירייה יכולה ליצור תשתיות פיזיות וּפרסומיות לשיווק התוצרת, כגון שוקי איכרים שכונתיים הכוללים גם תוצרי משנה. היא יכולה לתמוך במטבעות מקומיים "צמודים" לאדמה, כדוגמת "לירה שפירא". כמו כן, יש להסיר חסמים כלכליים של המדינה, לדוגמה, תעריפי מים וארנונה "חקלאיים" בעיר, הנחות בארנונה לבניינים משותפים שנרתמים ומאפשרים חקלאות בחצר המשותפת או על הגג, הנחה בארנונה מול כל ק"ג זבל שמושב לאדמה ומקבע פחמן.

יער בולון בחלקה המערבי של פריז. יער הוא רשת חיה של תמיכה הדדית. צילום: Francois Mori / אי־פי

מבנה ארגוני

התנהלות כעיר-יער מחייבת הטמעה רוחבית של תפישה זו ומחייבת שינוי ארגוני באגפי העירייה. מתבקשת הסרת הגרשיים מאגף שפ"ע (שיפור פני העיר) ל"שפע" וכן הפקדתו על כלל התשתיות התומכות בחקלאות ובאקולוגיה בעיר בנוסף לטיפול בחזות החיצונית של השטחים הציבוריים. אגף התברואה יוסב לאגף מחזור מים, אדמה וחומרי גלם. בנוסף, מתבקש שינוי סדר העדיפויות הכלכלי והסטה שלו מהתבססות על נדל"ן ורווח מעסקים חסרי זיקה מקומית להשקעה במה שמיטיב עם כלל התושבים בטווח המיידי ובטווח הארוך.

הסברה

כדי להעלות את קרנה של החקלאות העירונית ולמשוך אליה תושבים רבים דרושים קמפיינים רציניים, כדוגמת אלה שנוצרו בשנות הצנע בארץ או בימי מלחמות העולם באירופה ובארה"ב, להסברה והדרכה לתושבים בדבר התועלות הבריאותיות, הסביבתיות והכלכליות של עבודת האדמה העירונית, הערוצים ליישומה וההזדמנויות להשתלב בה.

הדרכה

התמיכה המקצועית חייבת לעלות מדרגה. בעוד שכיום ניתנת תמיכה מצד משרד החקלאות בצורת ימי עיון וחומר כתוב, בשטח ממונה רכז/ת מטעם הרשות המקומית, הכורעת תחת הנטל ורחוקה מלאפשר רמה מקצועית של ממש. דרוש ליווי של חקלאים מקצועיים, ודרושים מחקר והתנסות לפיתוח ההתאמות לתנאים העירוניים.

סוף דבר

הקורונה הוכיחה כי בזמן משבר, מדיניות (ממשלתית ועירונית) יכולה להשתנות במהירות. בהינתן העובדה שאנחנו בעיצומו של משבר רב-ממדי (בריאותי, כלכלי ואקלימי), עיריות וממשלות בכל העולם נקראות ליצור לאלתר מדיניות סביבתית-קהילתית. רק הפיכת החקלאות העירונית למקצוע, לעבודה ששכר כספי ותוצרים משמעותיים בצדה, וזאת לא במקום הדגם הקהילתי, אלא תוך הכלתו כרכיב מרכזי – רק כך יתאפשר ייסודה של עיר אקולוגית במלוא מובן המלה – עיר-יער!
 
***
 
ד"ר אלון אלירן הוא מומחה לאקולוגיה מהמעבדה לחדשנות ולקיימות באוניברסיטת תל-אביב. תמי צרי היא מקימת "עץבעיר".  
 
לתחרות הוגשו כ-700 הצעות ומתוכם בחר חבר השופטים עשר הצעות כששלושת המקומות הראשונים יזכו בפרס כספי. אלון אלירן ותמי צרי זכו במענק אישי בסך 10,000 שקל על רעיונם. הפרס מומן על ידי ארגון "הברית הישראלית".
 
חבר השופטים בתחרות "רדיקל" בשיתוף "הארץ": איתמר ויצמן, יאיר אסולין, להב הלוי, לי ירון, ליהיא סקולר, עפרי אילני, נטע אחיטוב ועמית נויפלד.