שוק המזון בישראל ריכוזי מדי. כולם מסכימים על זה, אבל שום דבר לא משתנה. אז איך נשבור את "קללת הריכוזיות"?
טור מיוחד של ד"ר אורי מאיר צ'יזיק
נדמה שכל פעם זה קורה לנו מחדש. פגם כלשהו מתגלה במוצריהן של חברות מסוימות, כאלו שהשליטה שלהן בשוק המזון בלתי-מעורערת, והמחול המוכר חוזר על עצמו: מכריזים על "ריקול" ובבת אחת, המדפים במכולת מתרוקנים. אגפים שלמים בסופרים – אלו שרק אתמול היו פופולריים – לפתע עומדים ריקים ונטושים.
ראינו זאת כשגילו סלמונלה בשוקולד של שטראוס, ומיד כל השוקולדים נעלמו מהחנויות (לא שזה נורא כל כך, לפחות מבחינה בריאותית); ורק לאחרונה, הריקול של תנובה פער בור ענק באגף מוצרי החלב. כך נראה שוק ריכוזי, ריכוזי מידי.
כבר חמש עשרה שנה (בערך) שבכל כמה זמן עולה זעקה ציבורית (מוצדקת) על יוקר המחיה ומחירי המזון המאמירים – וכולם (אבל באמת כולם) מסכימים שהסיבה לכך היא הריכוזיות.
בכל פעם אחרי שאותו קול זעקה ציבורית נשמע, מקהלה של פוליטיקאים ופקידים מהר עונים ואומרים שהריכוזיות היא אמנם בעיה, והפתרון שלה הוא לפתוח מיד את שוק; ואז, בכל פעם מחדש, מוקמת ועדה לנושא, ובכל פעם היא ממליצה להקל על היבוא. אבל גם שעושים זאת, איכשהו המחירים רק עולים ועולים.
במוצרי החלב, תנובה מחזיקה היום במונופול על חמאה, קוטג' ומוצרים רבים אחרים; בשוק הלחם שולטות שלוש מאפיות; בבשר, דואופול – תנובה ודבאח – וארבעת הרשתות הגדולות שולטות במעל לשישים אחוז משוק הפירות והירקות.
ואולי הכול מתחיל מהפסיביות של הממשלה, שיכולה לבחור פשוט לפרק את המונופולים האלו, אבל לא עושה זאת. מימיי לא שמעתי פוליטיקאי ישראלי שתומך בפירוק תאגידים שצברו כוח רב מדי, למרות שכולם מסכימים שהריכוזיות פוגעת בנו ועל אף שזה הפתרון הפשוט ביותר לבעיה.
אמנם, פרוק תאגידים הוא תהליך מורכב מבחינות רבות – אבל יש תשתית משפטית לכך: בתחילת המאה, לדוגמה, חברת Standard Oil האמריקאית אולצה להתפרק ל-34 חברות נפרדות, וחברת התקשורת AT&T פורקה ל-7 חברות שונות בשנות השמונים.
להכפיל את כוחה של הקהילה
ומה אנחנו יכולים לעשות בינתיים? כדי לפרק את המונופולים מלמטה, אנחנו צריכים פשוט לבחור לא לשתף איתם פעולה. זוכרים את מחאת הקוטג' ב-2011? באותה השנה, חרם צרכנים של 100 אלף איש הצליח להוביל להורדת מחירי המוצר.
אבל חרם צרכנים הוא לא הסוף, זאת רק ההתחלה; את הכסף שנהגנו לתת למונופולים אנחנו צריכים להשקיע בבעלי מלאכה ובכלכלה המקומית, בשכנים שלנו. כל פעם שאנחנו קונים מהם, לא רק שאנחנו מסייעים למיתון הריכוזיות – אנחנו הופכים למכפילי כוח קהילתיים.
העיקרון כאן די פשוט: ככל שכסף שהושקע בכלכלה המקומית עושה יותר "סיבובים" בתוכה, כך הוא מגביר את הפעילות במערכת ואת ערכו שלו – וככל שהוא יוצא ממנה במהירות גדולה יותר, כך גם פעולתה נחלשת וערכו יורד.
איך זה עובד במציאות? כשאנחנו קונים בסופרמרקט מוצר מיובא, או שיוצר ע"י תאגידים, הרווח עוזב את המערכת המקומית במהירות. אבל אם רכשתי ישירות מהחקלאי הקרוב אלי או מהירקן השכונתי שלי, ובמיוחד אם הם ישקיעו את הכסף הזה חזרה בכלכלה הקהילתית שלנו – אצל הקצב, הנגר או כל בעל מלאכה מקומי אחר – פעילותה של המערכת הכלכלית המקומית תגבר, וערכו של כספנו יעלה.
קחו לדוגמה את תושבי מישיגן שבארצות הברית, אשר בשנת 2009 הקימו את הפרויקט Double Up Food Bucks. משפחות אמריקאיות הנמצאות במצוקה כלכלית זוכות לתמיכה ממשלתית בדמות כרטיס לרכישת מוצרי מזון. במישיגן הבינו שרוב המשפחות מנצלות את מעט התמיכה הזו כדי לקנות ברשתות (שאינן בבעלות מקומית) את המזון הזול ביותר (והבריא פחות).
כדי לפתור זאת, אנשי הפרויקט החליטו שעל כל דולר שאותן משפחות נזקקות במישיגן יוציאו בדוכני שוקי האיכרים המקומיים, הם יוסיפו דולר נוסף מצדם, ולמעשה בכך יכפילו את כספם (ואת כוחם). במצב הזה כולם מרוויחים – האנשים מקבלים סל מוצרים גדול ובריא יותר, החקלאים זוכים בתמיכה והקהילה מרוויחה כלכלה עשירה ותוססת. מאז, ובשל ההצלחה האדירה לה זכה הפרויקט, הוא מורחב בכל שנה; עכשיו, משתתפים בו יותר מ-250 שווקים וחנויות ברחבי מישיגן, בהם נמכרו למעלה מ-8000 טון ירקות ופירות מקומיים בדרך זו.
הירקות שלך משנים את העולם
בקיצור ובמילים פשוטות, המסקנה היא כזאת: ככל שנשקיע יותר בבעלי המלאכה מסביבנו, כך גם נעשיר את עצמנו – ואת הקהילות שלנו. אנחנו צריכים לחזור לקצב ולירקן השכונתיים שלנו, ואפילו לקנות את שמן הזית בבית הבד הקרוב אלינו – כך נזכה במוצרים זולים ואיכותיים יותר, ובקהילה חזקה ועשירה, במלוא מובן המילה.
אבל לא צריך לעשות זאת בבת אחת. מתחילים בהדרגה. בשלב הראשון תפסיקו לקנות את הירקות והפירות בסופר. יש לכם כמה אפשרויות אחרות, שכולן עדיפות:
1. הירקן השכונתי שלך: הם אמנם פחות בולטים מהרשתות, אבל הם שם – ויש מלא מהם. כל ירקן שכונתי יודע מאיפה מגיעה הסחורה שלו, ושיחה קצרה איתו תאפשר לכם לרכוש תוצרת מקומית איכותית.
2. השוק העירוני הקרוב אליך: אני ממליץ ללכת לשוק לפחות פעם בשבוע, ולא רק כדי לקנות מזון אלא גם כדי להשתתף בחיים הקהילתיים שנוצרים בו. תשאלו את המוכר שאלות על הפירות והירקות שמעניינים אתכם, ומהר מאוד תמצאו את עצמכם חוזרים לקנות בדוכן שגורם לכם להרגיש בבית.
3. משלוח אורגני עד הבית: יש בישראל מלא מגדלים קטנים העוסקים בחקלאות שהיא גם בריאה יותר עבורנו וגם ידידותית יותר לסביבה, והם מביאים לכם את הסחורה עד דלת הבית.
אנחנו לא צריכים לשבת בחיבוק ידיים. המעשים שלנו, כמו המזון שאנחנו בוחרים לרכוש ולאכול, משפיעים לא רק על עצמנו – על הבריאות והתזונה שלנו, למשל – אלא גם על הקהילה שסביבנו: המשפחה, החברים והשכנים שלנו. בכל פעם שאנחנו בוחרים לאכול באופן מקומי – אנחנו מכפילים את כוחה של הקהילה שלנו.
ד"ר אורי מאיר צ'יזיק
ד"ר אורי מאיר צ'יזיק הוא חוקר של ההיסטוריה של התזונה והרפואה, ומייסד המרכז להנהגת הבריאות בנווה איתן.
4 thoughts on “איך נשבור את קללת הריכוזיות”
שטויות, כול הזמן מאשימים את תאגידי המזון. אני קונה אצל ירקן מקומי שהוא גם חקלאי והמחירים שלו כמו בסופר. המכולות השכונתיות בד"כ יותר יקרות ולא יותר איכותיות.
קחו דוגמא את שוק מחנה יהודה-יפה, מקומי, מפתה ומחירים בשמיים.
אז למה לא לדייק ואף לשקר
תתחילו להתעסק במחירי הדלק, בחניונים, במוצרים חיוניים כמו משקפיים למשל.
די להתנפל כול הזמן על תעשיית המזון שכבר נשחקה לגמרי
אם היה אפשר הייתי מוחק את התגובה הקודמת שלי, אלה בכלל לא שטויות כפי שטענתי בהתחלה ואני לא מאמין שכתבתי שמשקפיים חיוניים יותר ממזון, איזה מצחיק יצאתי… פשוט עד לאחרונה הייתי חסיד כנוע של שיטה המשעבדת את כולנו ומהרסת את עולמנו — למזלי התפכחתי!
קנו תוצרת מקומית, הצביעו למנהיגות שיוויונית ואחראית ובואו נטיב עם החברה שלנו ועם הטבע שלנו!
על פניו הפרויקט והרעיון נכונים ומדהימים
אבל ישראל זאת לא ארה"ב.
למשל משלוח אורגני עד הבית:
1. הוא לא יותר זול בגלל גם מחירי התוצרת וגם עלות המשלוח המושתת על הצרכן. יותר זול לקפוץ עם הרכב לחנות הקרובה…
2. אין לצרכן בחירה חופשית הן של הרכב הסל והן על הכמות, לעתים יש גם בעיות איכות
3. בישראל משום מה המחיר לצרכן בקנייה הישירה בנקודות המכירה יותר גבוה בהפרש ניכר מאשר ברשתות השיווק ובירקניות הנשלטות לרוב ע"י תאגידים, חלקם ארגוני פשע.
4. מעשית מחירי השוק הסיטונאי אשר *נשלטים* ע"י חברות השיווק של רשתות השיווק המהוות מונופולים עסקיים.
* רק אחרי שכל אלה יטופלו חקיקתית ויבוטל כוחם יהיה אפשר להתקדם עם פרויקטים כאלה, דוגמת "לקט ישראל"
זה עצוב אבל יותר זול לקנות ירקות ופירות בסופר. אני בודקת ובכל פעם מתאכזבת מחדש שזה ככה…