״עיר 15 הדקות״ היא מודל סוחף, אך את מי היא תשרת?

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email

התרוקנות מרכזי הערים והסגרים במהלך משבר הקורונה האיצו את המחשבות אם ניתן לשים קץ להתניידות היום-יומית ברכב או בתחבורה ציבורית למרחקים גדולים, משכונות המגורים לאזורי התעסוקה. לחוקר קרלוס מורנו יש הצעה שצוברת תאוצה, אך יש בה קשיים המחייבים התייחסות

עדו צפרוני

בשנה האחרונה השתנה בפתאומיות המרחב העירוני שלו היינו מורגלים, וערים ברחבי העולם נדרשו לענות על האתגרים החדשים של משבר הקורונה, לצד בעיותיהן הישנות. עם המעבר לעבודה מהבית התרוקנו מרכזי המטרופולינים מאדם – התפתחות שהובילה רבים להכריז על העיר כקורבן נוסף למגפה. לצד קריסתו של מרכז העיר הסואן, הסגרים המרובים הגבילו אותנו לסביבה הקרובה לבית וגרמו לנו לתהות אם שכונת המגורים יכולה לספק את כל צרכינו במרחק של פחות ממאה מטר. על רקע זה, לא מפתיע לגלות שהרעיון התכנוני המדובר ביותר בחודשים האחרונים מבקש להציע פתרון בדיוק לשאלות אלה.

המודל העירוני החדש שסוחף את העולם זכה לשם הקליט "עיר 15 הדקות". הוא נהגה לראשונה ב-2016 על-ידי קרלוס מורנו, מרצה וחוקר בביה״ס למינהל עסקים של אוניברסיטת סורבון, אך התפרסם רק כששולב במצע של ראשת העיר פריז, אן הידלגו, לקראת הבחירות המוניציפליות ב-2020. שבועות בודדים לאחר מכן פרץ משבר הקורונה, ומאז זוכה הרעיון לפרסום רב בתקשורת הבינלאומית, ואף אומץ על-ידי ארגונים בינלאומיים (כולל OECD) וכן על-ידי ערים אחרות ברחבי העולם, כאחת ההצעות לשיקום המרחב העירוני מפגעי המשבר.

במוקד "עיר 15 הדקות" ניצבת ההבטחה "לשים קץ לפרגמנטציה המרחבית של העיר", הדורשת התניידות יום-יומית ברכב או בתחבורה ציבורית למרחקים גדולים, משכונות מגורים לאזורי התעסוקה והמסחר. במקום זאת, מורנו קורא ליצירתה של עיר מבוזרת ב"קנה-מידה אנושי", שבה רוב הפעולות היום-יומיות יתרחשו במרחק של עד 15 דקות הליכה (או רכיבה באופניים) מביתו של כל תושב. שש הפונקציות החברתיות ההכרחיות בסביבה העירונית אותן מזהה המודל הן: מגורים, עבודה, מסחר, בריאות, חינוך ופנאי – כל אלה אמורות להתקיים בסמיכות כדי לספק איכות חיים ראויה, ולבטל את הצורך בתחבורה מזהמת וגוזלת זמן. מורנו מכנה את גישתו ״כרונו-אורבניזם״ ומדגיש כי המעבר למחשבה על העיר במונחי זמן במקום מרחק, יהפוך אותה למקום בריא, מקיים וחיוני יותר.

בעקבות לקח משבר הקורונה עודכן המודל בתחיל 2021 וכעת מציעים מורנו ושותפיו התמקדות בארבעה ממדים עיקריים: צפיפות, קרבה, גיוון ודיגיטציה. צפיפות מוגדרת כמספר האנשים בשטח נתון, ולא נמדדת לפי בניינים יחידים במטרה להימנע מבניית רבי-קומות. לפי המודל, מעבר ליתרונות כלכליים וסביבתיים, צפיפות יכולה לתרום גם לחלוקה יעילה ושוויונית יותר של שירותים. באופן דומה, קרבה נתפשת במונחי זמן או מרחק כשיפור הנגישות של תושבים לשירותים בסיסיים. גיוון מוגדר על-ידי מנסחי המודל כעירוב שימושי קרקע (מגורים, מסחר ותעסוקה) בשכונות העיר וכ״ממד רב-תרבותי״. בשני המקרים הוא מוצג כהזדמנות כלכלית שיכולה להביא לעליית שווי הנכסים, לעידוד תיירות ועסקים חדשים וליצירת מקומות עבודה. העיקרון הרביעי, דיגיטציה, נוגע לשימוש בפלטפורמות אינטרנטיות לקידום שלוש המטרות שנזכרו לעיל. למשל, הפחתת הצורך בנסיעה דרך קניות ברשת, משלוחים והפיכה של שירותים מסוימים לווירטואליים, או שימוש בכלים דיגיטליים עבור תחבורה שיתופית.

 פקקים בתל אביב. צילום: מגד גוזני

הלהט האוטופי של מורנו מושך רבים מאלה שמחפשים פתרונות רדיקליים לבעיות עירוניות בחסות ההתאוששות ממשבר הקורונה, אך יש להכיר גם במגבלות המודל. אחד מהמכשולים הגדולים ביותר ביצירת שכונות קומפקטיות, בהן מרבית פעולות החיים מתבצעות בסביבה הקרובה לבית, הוא אפשרויות התעסוקה. מורנו מנבא כי בעתיד הקרוב עבודה מרחוק ושימוש בחללי עבודה משותפים יהפכו לנפוצים יותר ויותר, ויאפשרו לעובדים להימנע מנסיעות ממושכות ומזהמות. בהחלט ייתכן כי תהליך המעבר לעבודה מהבית יימשך גם בשנים שלאחר המגפה. עם זאת, סקרים שנערכו לאחרונה ברחבי העולם מראים כי בעלי מקצועות המתאימים לעבודה מרחוק הם משכילים ובעלי הכנסה גבוהה. אם "עיר 15 הדקות" מתיימרת לשפר את איכות החיים של כל תושביה, ולא רק של פלח מסוים שיכול ליהנות מיתרונותיה, עליה לחפש פתרונות שיתייחסו לאי-השוויון בשוק העבודה בהווה ובעתיד, ויאפשרו נגישות מהירה גם לעובדים המחויבים בהגעה פיזית למקום העבודה.
 
 אבל מעבר לקשיים נקודתיים ביישום חזון "עיר 15 הדקות", האופן שבו הוא מנוסח מצביע על בעיות מהותיות יותר ביחסו לסוגיות חברתיות. בהצעותיו של מורנו קשה למצוא התייחסות למחקרים הרבים שעסקו בצפיפות עירונית ובחסרונותיה, למשל הקושי הניכר למצוא דיור בר-השגה בתנאי מחייה מספקים. מורנו מתמקד בנושאים כמו מוביליות, גישה לשירותים וצריכה, אך לא מתעכב על השאלה הבסיסית: מי יוכל להתגורר ב"עיר 15 הדקות" ומי יידחק או יודר ממנה?

 בניין מגורי הצוות באיכילוב. צילום: ליאור צור

מדיניות ציבורית ברוח "עיר 15 הדקות" יכולה להועיל לבריאותם הגופנית והנפשית של תושבי ערים, לרווחה הכלכלית ולאיכות הסביבה, אך בעידן המאופיין באי-שוויון מרקיע שחקים ובמשברי דיור חמורים, עליה לוודא שיתרונות אלה מוחלים באופן שווה על פני כל האוכלוסייה. דוגמה אחת לדרך פעולה אפשרית היא הוספת יחידות דיור ציבורי המיועדות לעובדים במקצועות חיוניים – מורים, שוטרים, צוותים רפואיים, עובדי תברואה ועוד – גם באזורים יקרים בעיר. זוהי מדיניות המיושמת בימים אלה במספר ערים. בפריז למשל נבנה בשנים האחרונות דיור ציבורי בשכונות יוקרתיות ברובעים השביעי והשישה-עשר. גם בתל-אביב הוקמו לאחרונה מתחמים דומים עבור בעלי מקצועות נדרשים כמו מורים ועובדי בית החולים איכילוב, אם כי בשני המקרים הביקוש עדיין גבוה בהרבה מההיצע.
 
בעת זו של משבר עמוק, ל״עיר 15 הדקות״ יש פוטנציאל כסלוגן ברור ונהיר, שיכול לזכות בהכרה ציבורית רחבה ולאגד תחתיו שורת דרישות שמשמיעים חוקרים, מתכננים עירוניים ותושבי ערים זה עשרות שנים. בדומה להצעות העכשוויות ל״ניו דיל ירוק״ (Green New Deal), המושג הזה יכול להפוך לסמל פרוגרסיבי רב-עוצמה שיבטא שאיפה לעיר מקיימת, צודקת והוגנת יותר. אף-על-פי-כן, מבלי להתייחס לפערים הכלכליים והחברתיים שמהם מתעלם חזון זה כיום, הוא יכול גם להישאר בגדר כותרת ריקה מתוכן שתסווה עוד מאותו הדבר.
 

עדו צפרוני הוא סטודנט לתואר שני בתוכנית הבינתחומית ע"ש עדי לאוטמן באוניברסיטת תל-אביב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שישה ספרים
ב- ₪690 ₪399
רק למנויי רדיקל.

רוצה להצטרף לרדיקל? דברו איתנו

אנחנו כאן דברו איתנו!

מה הרעיון הרדיקלי שלך?

סל הקניות

סגור