בספרו החדש, "על פני האדמה", סר דיוויד אטנבורו משתמש בסיפורים שונים מסביב לעולם כדי להדגים בפנינו אמת מדעית פשוטה: לעולם הטבע יש יכולת מופלאה להתאושש ולהתחדש – אם רק ניתן לו לעשות זאת
אנחנו מדברים לעיתים קרובות על הצלת כוכב הלכת שלנו, אבל האמת היא שעלינו להציל את עצמנו. הטבע הרי יתאושש וישוב, איתנו או בלעדינו. את העדויות הדרמטיות ביותר לכך אפשר לראות כיום בין הריסותיה של פריפיאט, העיר שננטשה כשהתפוצץ הכור הגרעיני בצ'רנוביל.
ב-34 השנים שחלפו, השתלט היער על העיר הנטושה: שיחים פילסו דרכם דרך הבטון והשרך חדר בין הלבנים. הגגות כורעים תחת משקלו של הירק המצטבר, ושתילים של עצי צפצפה צעירים פורצים את אבני המרצפות. הגנים, הפארקים והשדרות מוצלים עכשיו על ידי חופותיהם של עצי אלון, אורן ואדר שמתנשאים עד לגובה של שישה מטרים. מתחתם, צומחת תת-קומה משונה של שיחי ורדים פרועים ועצי פרי. מגרש הכדורגל, ששימש כמשטח הנחיתה למסוקים הצבאיים שפינו את תושבי העיר, מכוסה עכשיו בסבך של עצים צעירים. אין ספק — הטבע שב וביסס את אחיזתו במקום.
הקרקע, ובכלל זה העיר והכור ההרוס, היו עכשיו לשמורה לבעלי חיים שנדיר למוצאם במקומות אחרים. ביולוגים תיעדו אוכלוסיות משגשגות של שועלים, צבאים, חזירי בר, ביזונים, דובים חומים ודביבונים. לפני כמה שנים, שוחררו שם מספר פרטים של זן הסוסים הנכחד כמעט, הפז'בלסקי, ומספריהם עולים כעת. אפילו זאבים התיישבו באזור, מוגנים מפני הציידים. נראה כאילו, לא משנה כמה חמורות טעויותינו, הטבע ישכיל להתגבר עליהן אם רק ניתן לו ההזדמנות.
הנה 4 דוגמאות מספרו החדש של סר דיוויד אטנבורו, "על פני האדמה", לאופן שבו הטבע יכול להתאושש ולהתחדש אם רק נאפשר לו לעשות זאת – וכיצד הוא יכול להיות בעל הברית הגדול ביותר שלנו במאבק כנגד משבר האקלים:
האזור הימי המוגן של קאבו פולמו
האזור הימי המוגן של קאבו פולמו שוכן בקצה של באחה קליפורניה שבמקסיקו. בשנות התשעים של המאה שעברה סבל האזור מדיג-יתר נרחב, שהוביל את קהילת הדייגים המקומית לקבל החלטה קשה – תחימת שטח של שבעים קילומטרים רבועים לאורך קו-החוף כאזור אסור בדיג.
עשור עבר עד שלפתע, יום אחד, שוב נצפו כרישים בקאבו פולמו – ושובם, כך ידעו הדייגים הוותיקים, היא סימן להתאוששות הקהילה הימית. בחלוף חמש שנים נוספות, כבר גדלו ממדי החיים הימיים באזור האסור בדיג ביותר מ-400 אחוזים והגיעו לרמה דומה לזו של שוניות שבהן לא התבצע כל דיג מעולם. הדייגים החלו ללכוד יותר דגים משלכדו עשרות שנים — והקהילה המקומית הרוויחה מוקד משיכה תיירותי חדש, על סף דלתה ממש, אשר סיפק מקורות הכנסה חדשים כחנויות לציוד צלילה, אכסניות ומסעדות.
שבט המסאי
כבר מאות שנים שבני שבט המסאי שבקניה רועים את עדרי הבקר והעזים שלהם במישורי הסרנגטי. הם לא אוכלים את חיות הבר שסביבם, ומגלים סובלנות אפילו כלפי הטורפים שפוגעים בעדריהם. ככל שקניה התפתחה, גדלה גם אוכלוסיית המסאי, ורעיית-היתר של עדרים מקומיים התגלתה כבעיה הגורמת להיעלמותם של שכניהם, חיות הבר.
בתגובה, חברו יחד כמה משפחות מסאי, והקימו "רשות" לשמירה ולהגנה על משאבי הטבע: רשת של התארגנויות קהילתיות כדי לשקם את חיי הבר. הם הסכימו לרעות את עדריהם באופן שיקדם את גדילת הצמחייה המקומית, שבתורה תמשוך אוכלי ירק מסוגים רבים יותר ובמספרים גדולים יותר, ולכן — גם טורפים.
מערכות אקולוגיות הן סבוכות מטבען וכוללות מארג שלם של אינטרקציות בין מינים שונים של חיות וצמחים, המייצרים ביניהם מה שמדענים מכנים כ"מפל תזונתי". בשל כך, וכפי שמסביר הסרטון הבא על שמורת ילוסטון שבארצות הברית, טורפים שאנחנו רגילים לסלק משטחנו הם למעשה בעלי חשיבות אקולוגית עליונה.
ועכשיו, בחזרה למישורי הסרנגטי, שם חיי הבר התאוששו ברשות של בני המסאי, יותר אנשים רוצים לבקר בספארי המקומי ורווחיה של הקהילה גדלים. עתה, קהילות המסאי שמתגוררות על אדמות סמוכות נוכחות בהצלחת שכניהם ומאמצות את אותו מודל השימור. בתוך עשרות שנים בודדות ייתכן שיהיה אפשר, באמצעות רשת של אזורים מוגנים — "מסדרונות אקולוגיים" — לחבר בין ערבות בר עשירות בחיים, שיימתחו מחופי אגם ויקטוריה ועד לאוקיינוס ההודי.
אחוזת נפ
בשנת 2000, צ'רלי בארל ואיזבלה טרי הימרו על שטחי חוותם בת 14 הקילומטרים הרבועים, אחוזת נפ. העלויות העולות של המכונות החקלאיות והכימיקלים הובילו את החווה אל סף פשיטת הרגל, והצמד החליט לנטוש את החקלאות המסחרית ולהשיב את אדמותיהם למצבן הטבעי. הם פרצו את גבולות החלקות, בחרו מיני חיות שהיו הקרובים ביותר לתערובת המינים שהתקיימה על אותה האדמה אלפי שנים מוקדם יותר, ואפשרו לכל אלו לשוטט בחופשיות, כל השנה, באופן המאפשר ליחסי הגומלין שבטבע לשחזר את עצמם.
החיות, שפעלו יחד כמו עדרי הפרא של אנגליה הפרהיסטורית, החלו לשנות את החלקות החקלאיות האחידות לביצות, סבכים, משטחי אחו ויערות חדשים. והתוצאה? המגוון הביולוגי בחווה מתפוצץ. בתוך חמש-עשרה שנים בלבד, היא הייתה לאחד המקומות שבהם יש לך הסיכויים הטובים ביותר למצוא מגוון עצום של צמחים, חרקים, עטלפים וציפורים שהיו אופייניים לאנגליה, ושכיום נדירים במחוזותיה. בנוסף למגוון הביולוגי שובר-השיאים שלה, החווה קולטת עכשיו טונות של פחמן באדמותיה הדשנות, ותנועתם החופשית של נתיבי המים שבה ממתנת את ההצפות באזור. כיום, המון אנשים להוטים לבקר במקום – מסעות ספארי-אקולוגיים ואתר קמפינג בטבע הוסיפו להכנסתה של החווה, שהפכה לרווחית.
אנשי הפלאו
את השאיפה לקחת מהטבע רק את מה שאתה צריך, ולא את כל מה שאתה יכול להשיג, אפשר לראות היטב במסורת של אנשי פָּלָאו, מדינת איים באוקיינוס השקט. כמי שחיו על הארכיפלג שלהם ארבעת-אלפים שנה, מופרדים משאר העולם על ידי מאות קילומטרים של מים עמוקים, השמירה על אוכלוסיות הדגים המקומית עמדה תמיד בראש מעייניהם. לאורך דורות, זקני העדה פיקחו על הדיג בשוניות ופעלו בזריזות אם מלאי דגים מסוים החל להתדרדר. הם משתמשים בחוק העתיק של "בוּל", או איסור, כדי להפוך שונית לאזור אסור בדיג, ומסרבים לבטלו עד שהמים שבים ונמלאים בדגי השונית.
מסורת זו עומדת עכשיו בלב-ליבה של מדיניות הדיג של המדינה. כשהלחץ על האוקיינוס הפך לגדול מדי, נשיא המדינה עשה את מה שהיה עושה כל אחד מזקני העדה — הוא הטיל איסור על הדיג, ואף הכריז שפלאו לא תרגיש עוד מחויבת להמשיך בייצוא דגים. במקום זאת, היא תיקח מהים אך ורק את מה שנחוץ לתזונתם של תושביה ומבקריה — במילים אחרות, היא תשוב לדיג לצורכי מחיה בלבד. 80 אחוזים ממימיה הטריטוריאליים של פלאו — שטח בגודלה של צרפת — הוכרזו אזור אסור בדיג, ומספר קטן של סירות ממשיך לפעול בחמישית השטח המותר בלבד, בכמות שמספקת את צורכיהם בלבד.
עכשיו, ניצבת בפנינו הזדמנות אדירה: להחיל תבונה כזו על שני-שליש מהאוקיינוס — אזור שמכסה מחצית משטח הפנים של כדור הארץ. אם היו כל המים הבינלאומיים מוכרזים אזור אסור בדיג, היינו יכולים לחולל שינוי של ממש באוקיינוס הפתוח — ממקום שכבר רוקן בגלל המרדף שלנו אחר פירות הים לסוגיהם, לטבע פראי ומשגשג שהיה מביא למי החופים שלנו עוד דגים. אכן, בזכות המגוון הייחודי שלו, ים כזה היה יכול לסייע לנו גם במאמצים לקדם את לכידת הפחמן — לב הים יוכל אז להפוך לשמורת הטבע הגדולה בעולם וממקום שלא שייך לאיש, למקום ששייך לכולם ושלכן כולם דואגים לו.
במקום לחכות לניסים או לקוות שפלאי הטכנולוגיה יצילו אותנו ממשבר האקלים, ברגע שניתן לטבע הזדמנות להתאושש גם נזכר שהוא בעל הברית הגדול ביותר שלנו. חמשת הדוגמאות שהוזכרו כאן, לצד שלל סיפורים נוספים מכל רחבי העולם, מוכיחים דבר אחד למעלה מכל ספק: אם ניתן לעולם הטבע הזדמנות להתאושש – זה בדיוק מה שהוא יעשה.
"כדי לשקם את יציבותו של כדור הארץ עלינו לשקם את המגוון הביולוגי, אותו דבר עצמו שבו פגענו אנושות. זו הדרך היחידה שבה נוכל לצאת מהמשבר הזה, שאותו יצרנו במו ידינו", כותב אטנבורו בספרו החדש. כפי שחוקר הטבע המפורסם בעולם מראה, הפתרונות למשבר האקלים כבר קיימים – כל מה שנותר לנו לעשות הוא לאמץ אותם.
