מודל "דיור תחילה" רואה בדיור כשלב ראשון בשילובם מחדש של הומלסים בקהילה, ולא כשלב אחרון. הטיפול עצמו נעדר כפייה או שיפוטיות ומבוסס על אותנטיות ותוכנית עבודה שאינה נעה רק קדימה
במסגרת עבודתי אני מקדמת שני רעיונות הנחשבים רדיקליים בישראל, אך בעולם הם הולכים והופכים לנפוצים. האחד – מרכז להזרקה בטוחה שיהיה מרחב בטוח עבור מכורים פעילים ויסייע למאבק בנגע הסמים, והשני – מימוש מודל "דיור תחילה" לחסרי בית. שני הרעיונות שזורים זה בזה משום שגם שתי הבעיות – ההתמכרות וההומלסיות – שזורות זו בזו, ואף עתידות להחריף.
מהות מודל "דיור תחילה" הוא השימוש בדיור כשלב ראשון בשילובם מחדש של הומלסים בקהילה, ולא כשלב אחרון. יש הטוענים כי זהו פתרון יקר מדי, אך הוא מפחית דווקא הוצאות מגופים ציבוריים. מעבר לכך, זהו המודל היחיד שנמצא יעיל בהפחתת השימוש בסמים. הרעיון הוא לספק לאדם בתוך מספר ימים דירה משלו, ללא שותפים וללא התנייה בטיפול, ולצד זאת, שירותי תמיכה וטיפול ישירים ושילוב בקהילה בתחומים שונים.
הצוותים המטפלים במכורים ובהומלסים הם צוותים ניידים, הנעים בין הדירות. הדיירים מצוידים בסמארטפון או מחשב ויכולים לדאוג לענייניהם או להזמין את הצוות במקרה חירום. הזמינות מתקיימת מסביב לשעון ומפגשים מתקיימים אחת לשבוע. מעבר לכך, לוחות הזמנים גמישים. הבסיס הטיפולי מבוסס על קשרי אמון ועל ההנחה שאין אדם שאינו בר-שיקום. הדגש המקצועי מטפח כנות, שותפות והקשבה על פני היררכיה מערכתית.
כפי שציינתי, הרצונות והצרכים במודל זה נקבעים על-ידי הדייר ולא על-ידי איש הטיפול, שמספק המלצות בלבד. התוכנית השיקומית נתפשת ב"תוכנית עבודה". לא מדובר בתהליך רציף והולך תמיד קדימה. מדובר במבנה תוכנית ספיראלי שבו חולקים חזון משותף והוא מתוחזק גם אם מתקיימת נסיגה או "הליכה לאחור" בהשגת המטרות. הדגש הוא על השותפות לדרך.
אוהל שהקימה עיריית תל-אביב לטיפול בדרי רחוב ב-2019. קרדיט: מגד גוזני
מזעור נזקים – הפחתת הנזקים הראשונית נעשית באמצעות דיון אם הדייר מעוניין, הוא יכול לקבל ייעוץ כיצד להימנע מההשלכות הרפואיות, החברתיות וסביבתיות של ההתמכרות. אם הנזק הוא אלימות עקב שימוש בממריצים, נמליץ להשתמש בצורה פחותה או יחד עם אדם שיוכל להרגיע. אם הנזק הוא איידס אבל אין רצון להפסיק להשתמש בסמים או לעבוד בזנות, נספק אמצעי מניעה ומזרקים וגם כלים התנהגותיים שיאפשרו הפחתה בסיכון.
אוריינטציה שיקומית – הדגש פה הוא על הגברת המוטיבציה של האדם לשינוי. אי אפשר להתחיל שיקום בלי מוטיבציה, וזו יכולה להיווצר רק כשיש קשר אותנטי, אמון הדדי ובחינה נטולת שיפוטיות תוך תקווה לעתיד. ברבים מהמקרים עצם המחשבה על העתיד תעודד מוטיבציה לשינוי. המוטיבציה היא זו שמולידה את תוכנית העבודה ואת המטרות לטווח הקרוב והרחוק, אך הדבר נעשה מתוך הבנה שהתוכנית היא קו מנחה אך לא לינארי של התפתחות. לצד זאת, תיבנה תוכנית להתמודדות עם מצבי משבר. היערכות מראש למצבי קיצון או "מצבי חירום" כפי שהדייר מגדיר אותם.
עמית צור היא עובדת סוציאלית שעוסקת בתחומי בריאות הנפש, התמכרויות ודרי רחוב
