הטכנולוגיה אינה רק סיפור הצלחה. לאורך הדרך, היא יוצרת לציוויליזציה בעיות ואתגרים חמורים לא פחות מאלו שפתרה. הקורונה היא הזדמנות לשינוי כיוון שתחילתו בהאטה ואיזון טכנולוגי
ד"ר עידו הרטוגזון
הטכנולוגיה היא אחד ההישגים המרשימים ביותר של המין האנושי. במאות אלפי השנים שחלפו מאז גילוי האש ופיתוח כלי האבן הפליאוליתים הראשונים, הטכנולוגיה שיפרה והעשירה את חיינו באינספור צורת ודרכים. תוחלת החיים שלנו הכפילה ושילשה את עצמה, הביטחון האישי התעצם לאין שיעור, התרגלנו לחיי נוחות ושפע, מים נקיים, תזונה טובה, סדינים ריחניים, תחבורה מהירה וסדרות בינג' בנטפליקס.
העשורים האחרונים עומדים, עם זאת, בסימן התובנה המתגבשת והולכת שההתפתחות הטכנולוגית אינה רק סיפור הצלחה. לאורך הדרך, היא יוצרת עבורנו בעיות ואתגרים חמורים לא פחות מאלו שפתרה. היא מייצרת זיהום בלתי נסבל שמרעיל את חיות הים והיבשה ומתווה סגנון חיים סטטי המנוון את הגוף שלנו ומתדלק חרדה, דיכאון ומחלות קשות. הטכנולוגיה חוללה את ההתמכרות למסכים החותרת תחת יסודות הקשר האנושי, ואחראית לפליטות גזי חממה המשבשות את מערכות האקלים ומאיימות להביא קטסטרופה על העולם.
חרב הפיפיות הטכנולוגית חותכת עמוק ברקמה האנושית והטבעית. נזקיה כבר נראים באופן גלוי וברור, ובכל זאת החברה שלנו פועלת תחת ההנחה שהטכנולוגיה היא קנה המידה של כל הדברים כולם. אנחנו משקיעים בפיתוחה את מיטב המשאבים הכספיים והמוחיים מתוך הנחה ששם הבסיס לקדמה וש"כמה שיותר טכנולוגיה – יותר טוב". ההתנגדות לטכנולוגיה נתפשת כחסרת תוחלת. כל פיתוח שנראה אפשרי או רווחי מתקבל מבלי שתועלתו ונזקיו האפשריים נבחנו. אנחנו מאמצים פיתוחים ללא הרבה מחשבה וכשהתוצאות מטרידות – אנחנו מוצאים איזה אילתור (בדרך כלל טכנולוגי) כדי לנסות לתקן. הטכנולוגיה מובילה את הדרך ואנחנו מדדים מאחור.
הבעיה של החברה שלנו אינה מחסור בטכנולוגיות, אלא ההטמעה המעוותת של הטכנולוגיה בחברה. לכן, עלינו להשקיע פחות בפיתוח טכנולוגיות חדשות ויותר בהטמעה חכמה יותר. הנה כמה דוגמאות ורעיונות פשוטים (שכבר הוצעו בעבר) שיכולים לשנות את עתיד הפלנטה שלנו באופן מרחיק לכת:
1. להפסיק לתכנן מוצרים בכוונה שיתקלקלו – התיישנות מתוכננת (Planned Obsolescence) היא אחת התקלות המזהמות ביותר בהיסטוריה של הקפיטליזם. אם פעם שאלתם את עצמכם למה המקרר או מכונת הכביסה שלכם מתקלקלים אחרי שבע שנים ולא מחזיקים מעמד 30 שנה כמו אלו שנבנו לפני 40 שנה, הנה התשובה. חברות טכנולוגיה בונות את המכשירים שלהם כדי שיתקלקלו וכדי שלא ניתן יהיה לתקן אותם. למה? התשובה ברורה: המשמעות של "אי יכולת לתקן" היא צורך במוצר חדש והמשך מכירות. הבעיה היא כמויות העבודה המיותרת והזיהום המיותר שהמוצרים הקלוקלים הללו גורמים. העובדה שבזמן שאנחנו מנסים לפתח טכנולוגיות ירוקות אנחנו בונים מוצרים שנועדו להתקלקל, להיטמן באדמה ולהזין שרשרת אנסופית של זיהום – היא בלתי נתפשת. זו אינה קדמה טכנולוגית וזה משהו שחייב להיפסק.
2. מס פחמן – אנו נאבקים במשבר האקלים עם ידיים קשורות. המסחר בפליטות פחמן הוא פארסה מסורבלת ומושחתת שיוצרת פרדוקסים מנוולים, במסגרתם משתלם לחברות להגביר את הזיהום כדי שישלמו להן יותר על מנת שיפסיקו אותו. הסיבה לקשקוש הזה הם פוליטיקאים שמפחדים להעלות על בדל שפתיהם את המונח "מס פחמן" מחשש שהציבור יירתע מהמלה "מס". הדרך היחידה לנצח את משבר האקלים היא להכניס את הנזקים האדירים של פליטות גזי החממה לתוך הכלכלה וליצור מערכת פשוטה שבה אנחנו ממסים תעשיות מזהמות באופן שיפצה על הנזקים האקולוגיים שהן גורמות. זיהמת – שילמת. את הרווחים ניתן יהיה להקצות לשיקום הטבע ולפיתוח טכנולוגיות ירוקות יותר ולהטמעתן בחברה.
3. לחתור ל100% אבטלה – בתקופת הקורונה, כשמליונים של עובדים בלתי חיוניים ברחבי העולם פוטרו או יצאו לחל"ת ארוך ולא צפוי, חלחלה מכל עבר ההכרה בכך שאולי זה לא כל-כך טוב שהעבודה היא חיינו. יש חיים טובים, מעניינים ובריאים בהרבה מחוץ לעבודה ולקריירה. חיים של משפחה, חברים, תרבות ואופציות אינסופיות לצמיחה והתפתחות. יותר מכך, חלקים גדולים בחברה שלנו מועסקים במה שמכונה Bullshit Jobs, משרות שאין בהן צורך אמיתי ואינן תורמות דבר לאיכות חייהם של אנשים בעולם: אנשי שיווק וטלמרקטינג, בנקאים, עורכי דין תאגידיים, לוביסטים, פקידי קבלה – הן כמה דוגמאות. על אלה מתווספות משרות מיותרות רבות אחרות ששימוש מינימלי באוטומציה יכול להעלים (שלא לדבר על כל מי שמועסקים בבניית מכונות כביסה ומקררים שנועדו להתקלקל באופן מחזורי).
על ערך העבודה ו"משרות בולשיט"
אנשי שמאל עסוקים לעתים קרובות בהגנה על משרות ומפספסים: המטרה של כולנו לא צריכה להיות 0% אבטלה, אלא קרוב ככל הניתן ל-100% אבטלה. עולם שבו מי שמעוניין יכול לעבוד, אבל כל השאר פנויים לחיות את חייהם כאוות נפשם. לפני כ-200 שנה רוב הציוויליזציה עדיין עסקה בחקלאות, אך כיום יש לנו את הטכנולוגיה והידע ליצור עולם של שפע במינימום עבודה. בארה"ב, למשל, מספיקה העבודה של 1% מהאוכלוסייה כדי לספק את צרכי התזונה של כל השאר.
אלא שהכלכלה שלנו אינה בנויה כדי לשחרר אנשים לביתם, אלא כדי להעסיק כמה שיותר מהם. לו היינו מתכננים את הכלכלה באופן שמיועד לצמצם את כמות העבודה ולחלק את הפירות בצורה הוגנת יותר (למשל באמצעות הכנסה בסיסית אוניברסלית), היינו יכולים ליצור עולם הומאני יותר. עולם שבו אנשים עובדים פחות, מייצרים פחות, עסוקים פחות בצריכה חסרת רסן, ופנויים יותר עבור היקרים להם ועבור התפתחות אישית.
הרהור נדיר
חברה עתידית שתשתמש בטכנולוגיה בצורה מודעת, מושכלת ומאוזנת תהיה מתקדמת לאין שיעור מכל חברה אחרת שהתקיימה בהיסטוריה. הפירות של החינוך להכרות אישית וקולקטיבית ולהשלכות של הטכנולוגיה על החברה והתרבות יכולים להיות גדולים לאין שיעור משל כל טכנולוגיה חדשה שנמציא.
הקורונה, בהקשר זה, העניקה לנו רגע נדיר של שבירת הרגלים ומכה לבולמוס היצרני-צרכני. תוך כדי כך היא העניקה לנו גם הזדמנות נדירה להרהר בדפוסים הממאירים של התרבות שלנו ולחלום עולם אחר. מספר תיקונים פשוטים באופן שבו אנחנו מנהלים את הטכנולוגיה שלנו יכולים להפוך אותה ממכונה מזהמת וזוללת דלק שמייצרת המון רעש וזיהום, לכלי אלגנטי שמעשיר את הפלנטה והאדם.
אוטופיה היא אולי יעד בלתי מושג, אך תרגילים בחשיבה אוטופית יכולים לסייע לנו לצאת מתחושת אובדן הכיוון הפלנטרית ולשרטט מסלול מוצלח יותר. פריצות דרך טכנולוגיות הן לא התנאי העיקרי לציוויליזציה נקייה, יעילה ובריאה יותר. שימוש מושכל ונבון בטכנולוגיות קיימות יכול להשיג תוצאות טובות בהרבה.
ד"ר עידו הרטוגזון הוא מרצה וחוקר בתוכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר-אילן
