בעשור האחרון אנחנו עדים למהפכה שקטה, שרובנו מעולם לא שמענו עליה אבל התחלנו להרגיש אותה. זוהי "מהפכת הערים האנושיות", או במילים אחרות: האנשים והתושבים חוזרים להיות בראש סדר העדיפויות העירוני, והמכוניות מתחילות להיעלם מהערים.
אמנון דירקטור
לפני שנצלול לפרטים, הבהרה: זאת לא מהפכה פתאומית ומיידית כמו המהפכות שאנחנו בדרך כלל מדמיינים – בכל זאת כולנו עומדים מדי פעם, או כל הזמן, בפקקים בלתי נגמרים. אבל, מדובר בתהליך ארוך ומשמעותי שהופך ערים שלמות, בארץ ובעולם, למקומות טובים, בריאים, בטוחים וירוקים יותר.
כל השינויים האלה מתרחשים ברגע קריטי בהיסטוריה האנושית בכלל – ובהיסטוריה העירונית במיוחד. לפי נתוני האו״ם, האוכלוסייה העולמית תגדל בעוד 2.5 מיליארד איש עד שנת 2050, ומספר האנשים שיגורו בערים יצמח לכ-68 אחוז מכלל האנושות. כדי שיהיה לכולנו איפה לגור, הסביבה העירונית תמשיך לצמוח ולהתפתח וכתוצאה מכך נצטרך להתמודד עם איומים על הסביבה, בעיות של אי שוויון וקיטוב חברתי, החרפת בעיות דיור ותשתיות ועוד. אומרים שכל משבר הוא גם הזדמנות, ומהפכת הערים האנושיות היא עוד הזדמנות להפוך את הערים שלנו למקומות טובים יותר בשבילנו ובשביל כל שאר צורות החיים.
אבל כדי שנבין את השינוי הגדול שעוברות בימים אלו ערים רבות בעולם, צריך לחזור קצת אחורה כדי להבין איך המכוניות שינו את הערים שלנו מלכתחילה. לפני 250 שנה הומצא רכב הכביש הראשון שהונע באמצעות מנוע קיטור. אחרי תהליך ארוך ועקבי, במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20, הערים שלנו החלו לשכוח מצרכי בני האדם ולהתאים את עצמן לצרכיה של המכונית הפרטית: אלפי ערים ברחבי העולם כוסו בעשרות קילומטרים של כבישים, במחלפים עצומים ובאין סוף חניות עבור מיליוני מכוניות שממלאות אותם. מרכזי הערים הפקוקות ננטשו והפעילות האנושית התפזרה על פני מרחבים עצומים תוך בזבוז אדיר של משאבי קרקע. כל זה לא קרה מעצמו, אלא נגרם ע"י התערבויות פוליטיות ותכנון שיטתי שתיעדף מכוניות על פני הולכי רגל.
היום, המכונית היא עדיין אמצעי התחבורה המרכזי של החברה האנושית. מצד אחד, היא מעניקה לנו חופש תנועה, מקצרת מרחקים, מחברת אנשים ועוזרת לבנות את העולם המודרני. מצד שני, היא גורמת להרוגים רבים בשל תאונות דרכים, מעלה את זיהום האוויר, יוצרת אי שוויון חברתי וכובשת את המרחב הציבורי של כולנו.
אבל, בניגוד למהפכה הקודמת – ששעבדה את רוב הערים בעולם לטובת המכוניות, בשנים האחרונות יותר ויותר ערים הופכות להיות חלק מהשינוי וחושבות מחדש על ניידות ומרחב ציבורי, בניסיון לקדם חלופות למכוניות ולתקן את עוולות "החיים המודרניים".
ערים רבות מקדמות מהלכים למניעת כניסת רכבים פרטים למרכזי ערים ולאזורים עמוסים, מעלות את מחירי החניות ברחבי העיר ומצמצמות את מסלולי הנסיעה. המטרה היא ״לכבוש״ מחדש את הערים ולהחזיר אותן לרשות התושבים והולכי הרגל. צעדים כאלה דורשים מן הסתם תחבורה ציבורית איכותית ויעילה, מציאת פתרונות לעסקים, שיתוף פעולה הדוק עם התושבים ופיתוח המרחב הציבורי. מהלכים שמצריכים התערבויות פוליטיות ותכנוניות שיטתיות, הפעם בכיוון ההפוך משנות ה-50. וזה קורה, ובגדול.
פריז היא דוגמה מוצלחת. בעשורים האחרונים הפכה פריז מעיר עם פקקי ענק, מיליוני מכוניות וזיהום אוויר גבוה, לעיר נקייה וידידותית יותר לתושביה. הקרדיט לשינוי מגיע לראש העיר בעשור האחרון אן הידלגו, שהכריזה מלחמה על הנהגים והמכוניות כאשר החליטה לסגור כבישים מרכזיים בעיר, צמצמה משמעותית את כמות הנתיבים, סללה נתיבי אופניים על חשבון כבישים והגדילה את המדרכות והמרחבים הפתוחים. אפילו באתרים העמוסים והרגישים ביותר בעיר היא פעלה. למשל, לאחרונה אישרה העירייה את הפיכת שדרת שאנז-אליזה המפורסמת מאוטוסטרדה של שמונה נתיבי מכוניות לשדרה אמיתית להולכי רגל. גם האזור העמוס סביב מגדל אייפל, כיכר הקונקורד והכביש המקביל לנהר הסן יעברו תהליכים דומים בעתיד הקרוב. המאפיין זהה בכל הפרויקטים: הפיכת המרחב לידידותי להולכי הרגל, רוכבי האופניים והסביבה. זה בא לידי ביטוי בביטול והצרה של כבישים, יצירת נתיבי אופניים, הגדלת המדרכות ושתילת עצים וצמחייה ליצירת צל ושיפור איכות האוויר.
גם בישראל המצב משתפר, בצעדים קטנים. אמנם המדינה עדיין ממשיכה לקדם בנייה של כבישים מהירים וחניות גדולות שיגרמו, על פי מחקרים רבים, רק לעוד פקקים ולגודש תנועה, אבל כבר היום אנשי המקצוע ואפילו הפוליטיקאים מבינים שלא ניתן עוד להמשיך ולקדם את המכוניות הפרטיות, במיוחד לא במדינה הקטנה והצפופה שלנו. תל אביב היא כמובן העיר המתקדמת ביותר בתחום. בעשור האחרון מקדמת העירייה אסטרטגיה עירונית שמטרתה ״להחזיר את המדרכות לתושבים״ ולצמצם משמעותית את השימוש ברכבים פרטיים. זה בא לידי ביטוי בתוכנית נתיבי האופניים המרשימה של העיר, בביטול נתיבי נסיעה לטובת נתיבי תחבורה ציבורית או בסלילת נתיבי אופניים ובתיקון מדרכות צרות ולא בטיחותיות להולכי רגל. צריך לקוות שערים אחרות בארץ יאמצו גם הן את הגישה הזאת וישאפו לתכנן ערים מנקודת המבט של הולכי הרגל.
ערים שכבר השכילו לתעדף אמצעי תחבורה חלופיים לרכב הפרטי נהנות היום מחיים עירוניים תוססים ונגישים יותר. לעומת זאת, ערים אשר נשארו תלויות ברכב הפרטי כאמצעי התניידות עיקרי סובלות, כאמור, מזיהום אוויר, מפקקים, ממעבר אוכלוסייה אל הפרברים שסביבן וכתוצאה מכך הופכות פשוט למשעממות יותר ולמדכאות יותר. היפוך החשיבה, מערים שבהן המכונית היא בראש לערים שבהן האנשים הם בראש סדר העדיפויות היא אחת הדרכים להתמודד עם הגידול הצפוי בכמות האנשים שחיים ויחיו בערים, ובמקביל לדאוג לאיכות חיים גבוהה, בריאה וסביבתית.
העידן בו כלי הרכב ״שלטו״ בערים נמצאת לקראת סיום. ערי המאה ה-21 חייבות להציב את הפרט במרכז המדיניות הציבורית ולהמציא מחדש את מושג העירוניות. רבות מהן כבר עושות את זה, בהבנה שהעתיד שייך לערים השייכות לבני האדם ולא למכוניות.
אמנון דירקטור הוא אדריכל, עיתונאי וחוקר עירוני מתל אביב, חי ועובד בשנתיים האחרונות בבריסל. אמנון כותב באתרי חדשות, מגזינים ובלוגים שונים בנושאי אדריכלות, עירוניות וסביבה.
