העיתונות טעתה פעמיים בעידן הרשת והתיקון הוא קטן-גדול

אלא שבחלוף שני עשורים הנבואות על עליית המעמד היצירתי נראות מופרכות מאי פעם. זו לא רק הקורונה. המשכורות בעולם העיתונות נשחקות כבר שנים ארוכות ואיתן גם מספר המשרות בתחום. סופרים, מתרגמים ועורכים רואים את יצירותיהן נבזזות על-ידי גולשים שמעדיפים קבצי PDF פיראטיים וחינמיים. מוזיקאים אינם יכולים להתפרנס ממכירת אלבומים ונאלצים להסתמך על הכנסות מהופעות. השתייכות למעמד היצירתי הפכה במקרים רבים גזרה של חיי עוני וחוסר ביטחון כלכלי.

את אחד ממקורות מצב הביש הזה ניתן למצוא באחד הרעיונות המכוננים של הרשת לפיו כל התוכן באינטרנט צריך להיות חינמי. הרעיון הזה נוסח בדרך אחרת עוד ב-1984 בוועידת ההאקרים תחת הסיסמה "אינפורמציה רוצה להיות חופשית". בראשית ימי האינטרנט, בתקופה שבה נראה היה שהרשת תהיה כר פורה לאנרכיזם יצירתי ואוטופי, הרעיון שלא צריך כבר לשלם על תוכן הלם היטב סנטימנט אנושי כללי יותר שמעדיף לקבל דברים בחינם. וכך, התרבות החינמית הפכה להיות צו השעה בראשית שנות האלפיים. סרטים, מוזיקה וסדרות הפכו למשהו שמורידים אותו בעזרת תוכנות כמו נאפסטר, קאזה וביטורנט. העיתונות התמסרה אף היא לרוח לפיה מי שנותן לא רק את מעילו אלא גם את כותנתו, יזכה בחיי נצח בעולם הדיגיטל. 

אלא שהעיתונות, למרבה הצער, הלכה בכיוון הפוך. כשגודל הקטסטרופה הכלכלית של פרדיגמת התוכן החינמי התבררה, העמידו רבות ממערכות העיתונים "חומות תשלום". זהו המצב בעיתון זה, "הארץ", וכך גם ב"ניו-יורק טיימס" ובעיתונים רבים אחרים בעולם. הקוראים נקראו לחזור ולשלם על מנוי, אך הסוסים כבר ברחו מהאורווה עבור ציבור גדול שהורגל לשפע החינמי. הדרישה לשלם נראתה לפתע מופרכת לחלוטין. המהלך של חומות התשלום לא רק שלא ניצל את הפוטנציאל של הרשת להפוך את המאמרים לזמינים בעלות מזערית, הוא החריף את חוסר הזמינות של מידע. כעת, כשהקורא רוצה לקרוא מאמר ב"הארץ", לצורך העניין, הוא נדרש לעשות מנוי – וזו החלטה כבדה בהרבה.

 

עם יד על הלב, האם רובנו לא היו מעדיפים לשלם 10 אגורות, 30 אגורות או אפילו – רחמנא ליצלן – חצי שקל שלם עבור כתבה איכותית באופן שיאפשר ליוצריה להתפרנס, מאשר לפלס את דרכנו בתוך קקופוניית הפרסומות המקדמות את פנינו בכניסה לכל אתר? הן מקשות על הקריאה, מזהמות את התודעה וכופות עלינו במקרים רבים צורות מעקב מתקדמות. לאינטרנט אין כל ערך ללא התוכן שממלא אותו. הוא מגיע באדיבות יוצרים, אך אלה אינם מתוגמלים עליו בשל שיטה שמעניקה את כל הרווחים לבעלי האלגוריתמים שיושבים על הברז.

 בית דפוס בבריטניה. המעמד היצירתי נידון לחיי עוני וחוסר ביטחון כלכלי. קרדיט: Chris Ratcliffe / Bloomberg

בספרו Who Owns the Future מתאר חלוץ הרשת ז'ארון לניר מודל כלכלי אלטרנטיבי לאינטרנט. זהו מודל שעושה שימוש במיקרופיימנטס ומתגמל כל כותב. אם פייסבוק ודומותיה מרווויחות מהתנועה שהפוסטים שלנו מייצרים ומהמידע שהוא מאפשר להן לאסוף, למה שאנחנו, יוצרי התוכן הזה, לא נרוויח גם? לניר מתאר עולם שבו ההגנות החברתיות של המאה העשרים – התנאים הסוציאליים שהופכים נדירים יותר ויותר בתקופתנו – מקבלים חיזוק וגיבוי נוסף בצורה של תמלוגים שכל אחד מקבל טיפין טיפין מהרשת ואינם מבוססים על מערכות בינאריות ומפלות. כך, במקום שהרשת תהיה מוקד לאגירת הון חסרת תקדים מצד ענקיות הטכנולוגיה, היא תהפוך לכלי שמחזק את המעמד הבינוני והמעמד היצירתי.

מיקרופיימנטס אינם פתרון קסם כמובן. הוא דורש שינוי מהותי באופן שבו אנו צורכים ובאופן שבו אנחנו מנהלים מערכות תשלומים ברשת. אך בתמורה נקבל רשת חזקה ואיכותית הרבה יותר שלא מבוססת על ביזה ועל ריסוק החוסן התרבותי והחברתי.