זמן הוא הנכס היקר ביותר שלנו. הגיע הזמן לארגן אותו מחדש

קודם למגפה היתה ישראל אחת המדינות שבהן עובדים הכי הרבה שעות בממוצע בשבוע. התוצאה היא הזנחה של כמה דברים חשובים אחרים בחיינו. שרון זקס מציע דרך לשינוי שטובה גם למעסיקים

שרון זקס

בישראל עובדים בממוצע 40.6 שעות בשבוע או 1,910 שעות בשנה. לפי נתוני OECD מ-2018, הנתונים הללו ממקמים את ישראל במקום השביעי בעולם מיד אחרי קולומביה, טורקיה, מקסיקו, קוסטה ריקה ודרום אפריקה. מהסוף או מההתחלה – זה יותר עניין של השקפה. לשם השוואה, בקצה השני של הרשימה ניצבת הולנד עם 29.3 שעות בממוצע בחודש. בארה"ב עובדים ב-38.6 שעות ובגרמניה 34.3 שעות.

תרבות העבודה הישראלית דומה במהותה למקבילתה האמריקאית. הוא זהה למודל ה-09:00-17:00 חמישה ימים בשבוע שנוצר בעקבות חוק תקני העבודה ההוגנים בארה"ב ב-1938 והפך לסטנדרט במערב. התגמול נעשה לפי מודל השעות ולא לפי פרודוקטיביות, פריון עבודה ותוצר. זו אחת הסיבות שפריון העבודה הישראלי הוא מהנמוכים בעולם המערבי זה שנים רבות. עובדה זו ידועה גם לציבור הישראלי וגם למקבלי ההחלטות בה.

אלא שמאז התקבעה תרבות העבודה הזו עברו מים רבים בנהר. עברנו את המהפכה התעשייתית השלישית – מהפכת המידע, האינטרנט והדיגיטל – את מהפכת הרשתות החברתיות, וכיום נדמה כי אנחנו ניצבים ערב מהפכה תעשייתית נוספת שתשנה את חיינו ללא הכר. מודל העבודה, עם זאת, נותר כמעט ללא שינוי.

 "רוב הישראלים מעבירים את יומם במשרד, בנסיעה אליו או בחזרה ממנו. אלה הרגלים שמתבטאים בתשישות פיזית ומנטלית", אילוסטרציה. קרדיט: דניאל צ'צ'יק

כשלוקחים את הנתונים הסטטיסטיים הקשיחים ואת התמונה ההיסטורית של עולם העבודה, ומוסיפים את העובדה שישראלים מבלים זמן רב מדי בפקקים מדי יום, המסקנה כמעט ברורה מאליה: הישראלים עובדים הרבה שעות ונהנים ממעט מאוד זמן פנוי. רובם מעבירים את יומם במשרד, בנסיעה אליו או בחזרה ממנו. הרגלים אלה גורמים לשחיקה מתמשכת בכוח העבודה וזו מתבטאת בין היתר בתשישות פיזית ומנטלית – עייפות כרונית, קושי לקום בבוקר, עייפות קוגניטיבית, פגיעה בחשיבה ובזיכרון, הפרעות קרב וריכוז ותשישות בינאישית (הרצון להסתגר ולהתרחק ממשפחה וחברים). לפי סקר שביצע ב-2019 מכון גיאוקרטוגרפיה עבור קרן "מעגלים", 41% מהישראלים מרגישים שחוקים מאוד בעבודה.

בעוד מנהיגנו ואנשי כלכלה משוויצים בכך שישראל עקפה חלק ממדינות אירופה המפותחות בתוצר מקומי גולמי, הם אינם מתייחסים בכלל לסוגיית איזון חיי עבודה. המציאות המרה היא שרוב הישראלים עובדים הרבה מאוד, הרבה מדי, ועומדים בפקקים שעות רבות, רבות מדי, עד הפנסיה. חיים כדי לעבוד במקום לעבוד כדי לחיות. אנחנו וורקוהוליקים והתחרותיות ושורת הרווח עומדות בראש מעייננו – לא שווי המשקל בין פנאי לעבודה.

 עבודה מהבית בהולנד, החודש. 11 שעות פחות בממוצע בשבוע מישראל. צילום: EVA PLEVIER / REUTERS

יום העבודה הישראלי הוא "בעיית אם" להרבה בעיות אחרות בחברה שלנו: שחיקה מתמשכת, עייפות, עצבנות, לחץ, ותסכול מובילים לכך שרמת האלימות עולה בהתמדה; הקושי למצוא פנאי לתחביבים, בילויים עם המשפחה וחברים וכן להעצמה אישית פוגע בכל הרבדים; הזוגיות נפגעת כתוצאה מלחץ ושחיקה; החינוך סובל משום שהורים רבים מתקשים לפנות לו תשומת לב ועוד ועוד.

תרבות העבודה הישראלית חייבת לעבור שינוי מהותי, והקורונה מביאה עמה הזדמנות בהקשר זה. העבודה מרחוק נכנסה למיינסטרים והעניקה לעובדים ולמעסיקים טעימה מסדר יום שמנוטרל, לכל הפחות, מעמידה בפקקים. המשמעות היא שיום העבודה מתקצר בברוטו שלו שעה-שעתיים ולעתים אף יותר. עבור שכירים ומעסיקים מדובר בהקלה משמעותית על חיי היום-יום. כעת, יש לקחת את מה שיצרה הקורונה צעד קדימה ולקצר גם את יום העבודה הישראלי.

הרעיון שלי הוא לעבור ממודל של שמונה-תשע שעות עבודה ביום למודל של שש שעות עבודה ביום. מחקרים וניסויים שערכו ממשלות וחברות ברחבי בעולם מצאו כי מדובר במודל מאוזן יותר, נכון יותר, פחות שוחק, יותר פרודוקטיבי ואף אופטימלי עבור רוב האנשים. קיצור יום העבודה יאפשר לכולנו ליהנות מאיזון בחיי העבודה ומאורח חיים מגוון יותר.

החשש הגדול ביותר, אותו מעלים כמובן מעסיקים רבים, הוא שקיצור יום העבודה יוביל לצניחה בפרודוקטיביות. אלא שחשש זה אינו עומד במבחן המציאות. לפי מחקר של משרד העבודה האמריקאי, מתוך שמונה שעות עבודה ביום, העובד פרודוקטיבי במשך שלוש שעות בלבד. גם מחקרים אחרים הראו שיום עבודה מקוצר אינו פוגע ברמת הפרודוקטיביות או בפריון העבודה, להיפך. העובדים פחות מורחים את הזמן על מטלות לא יעילות, כמו שיטוט ברשתות החברתיות, קריאת חדשות, שיחות חולין וכדומה. הם פחות נשחקים, מגיעים רעננים יותר ונוטים לקחת פחות ימי חופש.

 "הקורונה נתנה לעובדים טעימה מסדר יום שמנוטרל, לכל הפחות, מעמידה בפקקים". צילום: אוהד צויגנברג

לא סביר שמציאות כזו תיווצר על-ידי הממשלה ובאמצעות הרגולטור (Top-Bottom). ישראל מפגרת בחשיבתה על נושא זה אחר מדינות אחרות במערב. בכל פעם שהוא הועלה בכנסת הסתיים העניין ללא תוצאות. לכן, שינוי בהרגלי העבודה יכול להגיע רק מלמטה, מהשטח, כלומר מעובדים וממעסיקים (Bottom-Up) בשתי דרכים עיקריות:

הראשונה – להקים תנועה חברתית של שכירים (ומעסיקים) הדורשת את קיצור יום העבודה לשש שעות. התנועה תפעל להעלות את המודעות בנושא, לגיוס כספים ותומכים, קיום הרצאות וסדנאות, ביצוע מחקרים ועוד. במקביל, היא תפעל לשכנע עוד ועוד מעסיקים לעבור ליום עבודה מקוצר לתקופה קצובה שבה ייבחן השינוי במונחים של פריון ורווחיות. 

השנייה – עידוד המעבר לתרבות ארגונית המבוססת על פרודוקטיביות, תוצר ופריון ולא על "לדפוק כמה שיותר שעות". זוהי תרבות שעוסקת ביעדים ובתוצאות בלבד, ולא בכמות השעות שהסתכמו בשעון העבודה. לדוגמה, במקום שמעסיק ישלם לכותב תוכן 40 שקל לשעה, הוא ישלם לו 300 שקל לכל העבודה. מודל זה כופה עם המעסיק לבחון את עובדיו בצורה ריאלית ויחייב את העובדים לאפקטיביות ויעילות. להערכתי, עם הזמן ישתכנעו יותר ויותר מעסיקים שהעובדים שלהם הכי פרודוקטיביים כשהם עובדים פחות משמונה שעות ביום. הם יבינו את נזקי מריחת הזמן ואת העובדה שלא משתלם להם להשאיר עובדים גם בשעות אחר הצהריים וערב, בין היתר משום שהעבודה הופכת איטית יותר והסיכון לטעויות גדול יותר.
 
חשוב להדגיש כי אחד האתגרים המשמעותיים בשינוי שעות העבודה הוא בכלל פסיכולוגי: בורות, פחד, חוסר ידע, הנחות בלתי מבוססות והרגלי עבודה מיושנים הם אלו שמונעים ממעסיקים ליישם יום עבודה קצר (ובמובן מסוים גם זלזול בזמנם של העובדים). לכן, השינוי לא יכול להגיע רק מהמעסיקים – השכירים חייבים לדרוש אותו. עליהם להעז לבקש זאת ולהתגבר על הפחד והסטיגמה. כמו בכל שינוי חברתי, כל מה שנדרש כאן הוא אמונה ודחיפה קלה. התארגנות מוצלחת אחת של שכירים יכולה לעורר דור שלם של עובדים לפעולה חברתית.

אתגר נוסף הוא החשש הגדול של השכירים מקיצוץ בשכרם. ישראל היא מדינה יקרה מאוד במונחים מערביים, ולכן המעבר ליום עבודה מקוצר חייב להתבצע ללא קיצוץ במשכורת או תוך קיצוץ מינימלי. הנה כמה דוגמאות לחברות שעשו זאת בהצלחה: Tower Paddle Boards, חברת גלשנים מקליפורניה שלא רק שפריון העבודה שלה עלה משמעותית, היא גם קיבלה מבול של קורות חיים; Rheingans Digital Enabler, חברת תוכנה מגרמניה; Brath חברת שיווק דיגיטלי משוודיה; ואחיות בבתי החולים בשוודיה במסגרת ניסוי ממשלתי שנערך במדינה בשנים 2017-2014.

הנהגת יום עבודה מקוצר בישראל יעזור לנו להתמודד עם בעיות חברתיות קשות, ויתרום משמעותית לאיזון החיים. פעם היה נהוג לומר שזמן שווה כסף. באופן אישי, אני מאמין שזמן שווה יותר מכסף – זמן הנכס היקר ביותר שלנו, אחרי הבריאות. כסף בא והולך, אבל הזמן הוא משאב מוגבל ומתכלה. תוספת של זמן תשפר את איכות החיים של רובנו וניצולה יופנה על-פי רוב למטרות חיוביות כמו פיתוח אישי, השקעה במערכות יחסים ותרומה לקהילה. מיצוי הפוטנציאל האמיתי שגלום בנו יזכה להזדמנות אמיתית.

שרון זקס הוא חוקר רב-תחומי של יעילות ופרודוקטיביות, Lifestyle Design, נוודות דיגיטלית, Travel Hacks, ניהול זמן, היסטוריה ויחסים בינלאומיי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שישה ספרים
ב- ₪690 ₪399
רק למנויי רדיקל.

רוצה להצטרף לרדיקל? דברו איתנו

אנחנו כאן דברו איתנו!

מה הרעיון הרדיקלי שלך?

סל הקניות

סגור