בעוד מנהיגנו ואנשי כלכלה משוויצים בכך שישראל עקפה חלק ממדינות אירופה המפותחות בתוצר מקומי גולמי, הם אינם מתייחסים בכלל לסוגיית איזון חיי עבודה. המציאות המרה היא שרוב הישראלים עובדים הרבה מאוד, הרבה מדי, ועומדים בפקקים שעות רבות, רבות מדי, עד הפנסיה. חיים כדי לעבוד במקום לעבוד כדי לחיות. אנחנו וורקוהוליקים והתחרותיות ושורת הרווח עומדות בראש מעייננו – לא שווי המשקל בין פנאי לעבודה.
עבודה מהבית בהולנד, החודש. 11 שעות פחות בממוצע בשבוע מישראל. צילום: EVA PLEVIER / REUTERS
יום העבודה הישראלי הוא "בעיית אם" להרבה בעיות אחרות בחברה שלנו: שחיקה מתמשכת, עייפות, עצבנות, לחץ, ותסכול מובילים לכך שרמת האלימות עולה בהתמדה; הקושי למצוא פנאי לתחביבים, בילויים עם המשפחה וחברים וכן להעצמה אישית פוגע בכל הרבדים; הזוגיות נפגעת כתוצאה מלחץ ושחיקה; החינוך סובל משום שהורים רבים מתקשים לפנות לו תשומת לב ועוד ועוד.
תרבות העבודה הישראלית חייבת לעבור שינוי מהותי, והקורונה מביאה עמה הזדמנות בהקשר זה. העבודה מרחוק נכנסה למיינסטרים והעניקה לעובדים ולמעסיקים טעימה מסדר יום שמנוטרל, לכל הפחות, מעמידה בפקקים. המשמעות היא שיום העבודה מתקצר בברוטו שלו שעה-שעתיים ולעתים אף יותר. עבור שכירים ומעסיקים מדובר בהקלה משמעותית על חיי היום-יום. כעת, יש לקחת את מה שיצרה הקורונה צעד קדימה ולקצר גם את יום העבודה הישראלי.
הרעיון שלי הוא לעבור ממודל של שמונה-תשע שעות עבודה ביום למודל של שש שעות עבודה ביום. מחקרים וניסויים שערכו ממשלות וחברות ברחבי בעולם מצאו כי מדובר במודל מאוזן יותר, נכון יותר, פחות שוחק, יותר פרודוקטיבי ואף אופטימלי עבור רוב האנשים. קיצור יום העבודה יאפשר לכולנו ליהנות מאיזון בחיי העבודה ומאורח חיים מגוון יותר.
החשש הגדול ביותר, אותו מעלים כמובן מעסיקים רבים, הוא שקיצור יום העבודה יוביל לצניחה בפרודוקטיביות. אלא שחשש זה אינו עומד במבחן המציאות. לפי מחקר של משרד העבודה האמריקאי, מתוך שמונה שעות עבודה ביום, העובד פרודוקטיבי במשך שלוש שעות בלבד. גם מחקרים אחרים הראו שיום עבודה מקוצר אינו פוגע ברמת הפרודוקטיביות או בפריון העבודה, להיפך. העובדים פחות מורחים את הזמן על מטלות לא יעילות, כמו שיטוט ברשתות החברתיות, קריאת חדשות, שיחות חולין וכדומה. הם פחות נשחקים, מגיעים רעננים יותר ונוטים לקחת פחות ימי חופש.
"הקורונה נתנה לעובדים טעימה מסדר יום שמנוטרל, לכל הפחות, מעמידה בפקקים". צילום: אוהד צויגנברג
לא סביר שמציאות כזו תיווצר על-ידי הממשלה ובאמצעות הרגולטור (Top-Bottom). ישראל מפגרת בחשיבתה על נושא זה אחר מדינות אחרות במערב. בכל פעם שהוא הועלה בכנסת הסתיים העניין ללא תוצאות. לכן, שינוי בהרגלי העבודה יכול להגיע רק מלמטה, מהשטח, כלומר מעובדים וממעסיקים (Bottom-Up) בשתי דרכים עיקריות:
הראשונה – להקים תנועה חברתית של שכירים (ומעסיקים) הדורשת את קיצור יום העבודה לשש שעות. התנועה תפעל להעלות את המודעות בנושא, לגיוס כספים ותומכים, קיום הרצאות וסדנאות, ביצוע מחקרים ועוד. במקביל, היא תפעל לשכנע עוד ועוד מעסיקים לעבור ליום עבודה מקוצר לתקופה קצובה שבה ייבחן השינוי במונחים של פריון ורווחיות.
