צר לי, הרשת הפכה מהבטחה למוח גלובלי לגידול מוח גלובלי

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email

הטירוף שאליו אנו מכוונים את מיטב משאבי החברה מוליד מערכות עקומות שמסלפות וחותרות תחת יסודות החברה. איך להציל את עצמנו מטכנופוקליפסה? אינני יודע, אבל צריך להתחיל לדבר על זה

ד"ר עידו הרטוגזון

דיברתי לאחרונה עם חבר בודהיסט מעולם המחשבים והאינטרנט על כמה קשה להקפיד כיום על "פרנסה נכונה" (Right Livelihood) בתחום. כלומר, פרנסה שאינה מבוססת על הרס וניצול. חלק גדול מהתעשייה הדיגיטילית מוקדש למעקב אחר משתמשים, מניפולציות, אופטימיזציה של טירגוט פרסומות שמטרתן לשכנע אותנו לקנות מוצרים מזהמים שאיננו צריכים, יצירת רשתות של מידע צללים שיווקי שמתחזה למהימן (Affiliate Marketing), וכמובן שכלול עוד ועוד אלגוריתמים שכל יעודם לדחוף אותנו לבועות מידע, לפמפם לנו פייק ניוז ולהקיף אותנו בבוטים שמבלבלים את הדיון הפוליטי, מגבירים את הקיטוב ומחסלים כל אפשרות לקיום דמוקרטיה מתפקדת.

מצער לומר אבל האינטרנט הפך מהבטחה למוח גלובלי לגידול מוח גלובלי. זהו טירוף שאליו אנחנו מכוונים את מיטב המשאבים הפיננסיים, האנושיים והטכנולוגיים של החברה שלנו. אנו מפתחים מערכות עקומות שמסלפות וחותרות תחת יסודות החברה שלנו, וזו הולכת ומתפרקת מנכסיה בעוד אנחנו מקליקים עצמנו לאבדון פוליטי, חברתי וכלכלי. הסרט "מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית" (The Social Dilemma) משקף רק פיפס בתוך תהליך רחב יותר שהחל עוד הרבה קודם, ואי אפשר להתבונן על הכאוס שהשתלט על העולם בתקופה הזו בלי לחשוב על התפקיד המרכזי שמשחקת בו הטכנולוגיה.

טריילר הסרט "מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית" (The Social Dilemma)

 בספרו "חוקי המדיה" טען חוקר התקשורת המהולל מרשל מקלוהן, שניתן להבין את האפקטים של כל מדיה באמצעות שימוש בארבעה עקרונות פשוטים. לדבריו, כל טכנולוגיה חדשה מעצימה משהו, מיישנת משהו, מחזירה משהו שאבד, והחוק הרביעי הוא שכשלוקחים טכנולוגיה עד הקצה היא משנה כיוון והאפקט שלה מתהפך לשלילי.
 

ביחס לטכנולוגיות המידע אפשר להבחין בקלות איך האינטרנט העצים את הגישה למידע ואז הפך את העולם לכזה הסובל מעודף מידע או ממידע כוזב עד שלא ניתן להבחין בו בין אמת לשקר. באותו אופן, הרשת העצימה את היכולת לחבר בין אנשים ואז הובילה לעולם שבו אנשים לכודים בתוך תאי תהודה (Echo Chambers) או בועות פידבק. ביקורות גולשים העצימו בתחילה את המידע האמין ונטול הפניות ואז התהפכו לביקורות קנויות ואינטרסנטיות. אם נשית את החוק הרביעי של מקלוהן על ההיסטוריה של הטכנולוגיה בכללותה, ניתן לומר שהיא העצימה את יכולתו של האדם לשרוד, אך שהגיעה לקיצוניות היא התהפכה והפכה לכלי אנטי הישרדותי שאיים על כולנו בהכחדה.

מתוך כך, גם הקושי למצוא כיום עבודה דיגיטלית ששומרת על עקרון הפרנסה הנכונה, הוא חלק מתהליך רחב יותר. זה זמן רב שהעובדים שתורמים בפועל הכי הרבה לחברה שלנו – האחיות, העובדות הסוציאליות, המורים – זוכים לתגמול הזעום ביותר, בעוד שאלה שאינם תורמים ואפילו מזיקים למבנה החברתי (פיננסיירים, עורכי דין תאגידיים וכדומה) הם אלה שמתוגמלים בצורה הנדיבה ביותר. בקבוצה זו נכללים גם אנשי הטכנולוגיה הדיגיטלית. מדובר על פי רוב בחבורה מוכשרת של אנשים נחמדים וטובים, אך הם מועסקים על-ידי כוחות שמרסקים בשיטתיות את יסודות החברה.

מרשל מקלוהן. צילום: ויקיפדיה

וזה מה שבאמת מדאיג ברגע הנוכחי שבו אנחנו נמצאים. המיליונים שימותו במגפת הקורונה מתגמדים ביחס לקריסת מערכות החיים והקיום של חברות שלמות, קריסת דמוקרטיות, האיום במלחמת עולם או קטסטרופה סביבתית. מגפות היו ויהיו. מה שמדאיג במיוחד ברגע הזה הוא שאנחנו נוהגים בבולדוזר שסיים לרמוס את הטבע ועובר כעת לרמוס חברות אנושיות תוך שהוא משליט אווירת פרנויה, קונספירציה וחוסר אמון. מה שמטריד הוא שבבסיס מערכות הציוויליזציה הצבנו מערכות שבנויות לרסק אותה עד היסוד.

הייתי רוצה לראות את ג'ו בייידן ודונלד טראמפ נאבקים על הנושאים האלה בעימותים הטלוויזיוניים ביניהם. זה לא יקרה כמובן, בין היתר משום שהטכנולוגיה כבר רסקה את היכולת שלנו לנהל דיון אינטילגנטי. ב"בידור עד מוות", ספרו הנהדר והכמעט נאיבי (בפרספקטיבת הזמן) של ניל פוסטמן, על השפעתה המשחיתה של הטלוויזיה, הוא מתאר כיצד נראו הדיונים הפוליטיים במהלך המאה ה-19 ומתייחס בין היתר לעימותים שקיימו אברהם לינקולן וסטיבן דגלאס ב-1858 בבחירות לרשות המחוקקת של מדינת אילינוי. דאגלס דיבר אל הקהל במשך שלוש שעות ושטח את טיעוניו העמוקים. כשהגיע תורו של לינקולן לענות השעה כבר היתה 17:00 ולכן הוסכם שכולם שיחזרו לבתיהם, יאכלו ויחזרו לארבע שעות נוספות של שיח. כעת השוו זאת לדיונים של ימינו בהם המועמדים נדרשים לדבר בסאונדביייטס וגם אותם הוא אינו יכול לומר כי היריב קוטע אותו. 

בול להוקרת סדרת העימותים בין לינקולן לדגלאס. צילום: U.S. Government, Post Office Department / ויקיפדיה

בהגות על טכנולוגיה ישנו זרם שמדבר על הצורך בהשגת "מישור טכנולוגי" (Technological Plateau). לשיטתו, ישנו רגע שבו הטכנולוגיה מגיעה למצב אופטימלי, או לכל הפחות טוב מספיק, שמעבר אליו כל המוסיף גורע. אנשים שונים מציבים את המישור הזה במקומות שונים בזמן. יש שטוענים שהטכנולוגיה הגיעה רחוק מספיק ב-1950, יש כאלה שסבורים שזה קרה כבר בבל אפוק (Belle Époque) בסוף המאה התשע עשרה, ויש כאלה שאומרים שהוא עדיין לא הגיע. אני לא בטוח מה היה הרגע הנכון לעצור את חדירת הפיתוח הטכנולוגי לנפש ולחברה שלנו, אבל אני בטוח שעברו מאז כבר כמה וכמה רגעים מיותרים. אני גם משוכנע שלא משנה מה נביאי הטכנולוגיה מסוגלים להבטיח לנו, שום דבר לא שווה את רמות המתח, החרדה, הייאוש, האטימות, השנאה והתסכול שהעידן הזה מביא איתו.

אז מה ניתן לעשות? אינני יודע. הטקסט הזה נכתב לאו דווקא מתוך רעיון אופרטיבי. צד מסוים בתוכי כנראה ממתין עדיין למרד לודיטי של ריסוק מכונות וחזרה חיים טבעיים ושלווים יותר. מצד שני, אני יודע שזה לא יקרה ושהמכונה כבר מוטמעת בתוכנו. אולי חלק אחר בי ממתין להיפוך גדול שישנה את כיוון תנועת ההמונים. אולי מהפכה כוללת ביחס של האנושות עם הטכנולוגיה. מה שבטוח הוא שכל עוד השיח הפוליטי שלנו אינו עוסק בפתרונות רדיקליים לבעיה זו, הכאוס שבו שרויה הציוויליזציה שלנו רק יעמיק.
 

ד"ר עידו הרטוגזון הוא מרצה וחוקר בתוכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר-אילן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שישה ספרים
ב- ₪690 ₪399
רק למנויי רדיקל.

רוצה להצטרף לרדיקל? דברו איתנו

אנחנו כאן דברו איתנו!

מה הרעיון הרדיקלי שלך?

סל הקניות

סגור