הקדמה

האקדח המוזהב

אני מודה, אני בודד. מאוד בודד. כאשר מלך אינו חייב להסביר לאיש מה הוא

אומר ועושה, הוא בהכרח לבד מאוד.

 – מוחמד רזא פהלווי, השאה של איראן

הרודנים החזקים ביותר עלי אדמות נידונו לחיות את חייהם בפחד. הם יכולים לגרום לאויבים שלהם להיעלם בנקישת אצבע. הם, בני משפחתם ועושי דבריהם אולי שולטים במדינות שלמות מתוככי ארמונותיהם המפוארים, אבל הם גם חייבים לבלות כל שעת ערּות בפחד נורא שמא יאבדו את הכול. לא משנה כמה חזקים הם יהיו, הם אינם יכולים לצוות על הפחד הזה להיעלם או לשלם תמורת סילוקו. אם הרודנים הללו יבצעו צעד אחד מוטעה, הם ייפלו. וכשרודנים נופלים, לעיתים קרובות הם מוצאים את עצמם בגלות, בתא כלא או מתחת לאדמה.

ביום חורפי קר בשלהי שנת ,2007 נשות משמר האמזונות, במהלך סיור, לבושות במדי ההסוואה הירוקים שלהן, אותתו שהכול תקין. רגע לאחר מכן, הגיח הקולונל מועמר קדאפי מהוטל דה מריני שבלב פריז. אחרי שירד במדרגות, הוא צעד על השטיח האדום שנפרש על פני הדשא המטופח להפליא. בקצה השטיח ניצב אוהל ענק. הוטל דה מריני, הבניין ששימש את הממשלה הצרפתית לאירוח אורחים רשמיים, היה מורגל במילוי גחמותיהם של שליטים רבי־עוצמה, אבל מעולם קודם לכן לא הוצב בגינתו אוהל בדואי, כדי שרודן אורח יוכל לפגוש בו אורחים “במסורת המדברית.”

בפנים, האוהל קושט בתמונות של גמלים ועצי דקל. הוא היה מרוהט בכיסאות עור ענקיים שבהם יוכל לשבת הקהל הקשוב ולהאזין. בערב, קידמו את פני המבקרים להבות של מדורה גדולה.

מעבר לאוהל שלו, שהיה מקום עבודה, קדאפי הפך את פריז למגרש המשחקים האישי שלו. הוא הוזמן במקור לצרפת לשלושה ימים בלבד, אבל החליט להישאר שם חמישה ימים. הוא הגיע לפריז עם שומרות הראש הידועות לשמצה שלו, ועם פמליה גדולה כל כך שנדרשו לה מאה כלי רכב כדי להתפתל ברחובות העיר. הוא התקבל על ידי הנשיא ניקולא סרקוזי בטקס צבאי מלא. כאשר קדאפי החליט שהוא רוצה לראות את ארמון ורסאי, בשל משיכתו לדמותו של לואי ה־14 הוא הביא איתו “משלחת” של מאה אנשים. הוא הובל מן האוהל שלו בלימוזינה לבנה ארוכה במיוחד שגרמה לפקקי תנועה בכל מקום שאליו פנתה. כשרצה לשוט בסירה לאורכו של הֵסן, לא הייתה ברירה אלא לסגור לקהל את הגשרים שעל הנהר. קדאפי אפילו יצא לציד פסיונים, בילוי מאוד יוצא דופן עבור ראש מדינה במאה העשרים ואחת4. אבל בעיני קדאפי, זאת הייתה התנהלות סבירה. גישתו הכוחנית כלפי שאר העולם בלטה במיוחד בתגובה שלו לתקרית בשנת ,2008 כשבנו נעצר בז’נווה באשמה שתקף שתי חדרניות במלון יוקרה. בשנה שלאחר מכן הרודן ביקש מאיטליה, גרמניה וצרפת “לבטל” את שווייץ. כשלא כך קרה, קדאפי קרא למוסלמים בעולם כולו לפתוח במלחמת קודש נגד המדינה. ובאספה הכללית של האומות המאוחדות, שם בדרך כלל מקצים לנאומי מנהיגים חמש־עשרה דקות, קדאפי דיבר במשך תשעים ושלוש דקות. במהלך נאומו, הוא קרא למועצת הביטחון “מועצת הטרור,” קידם את אתר האינטרנט שלו, התלונן שהוא סובל מג’ט־לג ודיבר על ההתנקשות ַּבנשיא קנדי.

בלי קשר למאפיינים האקסצנטריים שלו, קדאפי, ששלט בלוב מאז שנות השישים המאוחרות, היה רודן רצחני.

כדי לשמור על אורח חייו, הוא חייב היה להישאר בשלטון. וכדי להישאר בשלטון, הוא נסמך על הפחד שהחדיר בכל מי שבו הוא שלט. ברחובות טריפולי, אנשים מן השורה, אם העזו אי פעם להתבטא נגד השלטון, היו בסכנה מיידית של מאסר ואפילו מוות. ביום אחד בקיץ של שנת ,1996 כוחות הביטחון שלו טבחו יותר מאלף ומאתיים בני אדם באחד מבתי המאסר והעינויים של המשטר. אפילו מחשבות נגד המשטר נחשבו למסוכנות. כפי שאמר תושב לוב: “לא רק שלא העזנו לבטא ביקורת כלשהי, לא העזנו אפילו לחשוב מחשבות ביקורתיות.”

ועם זאת, אפילו בשיא כוחו, כשרבים מאויביו נרקבו מתחת לאדמה או בבתי כלא, קדאפי ראה סביבו איומים בלבד. הקירות סביב המתחם העיקרי שלו התנשאו לגובה של ארבעה מטרים והיו בעובי של מטר. מתחת למתחם, קדאפי ציווה שתיבנה רשת מנהרות נרחבת כל כך, שעגלת גולף שימשה אותו לתנועה בתוכה. המנהרות נועדו לאפשר לו להימלט, והכילו אפילו תחנת טלוויזיה תת־קרקעית, שנועדה לאפשר לרודן לפנות אל אנשיו בזמן מצור. מתחם נוסף של קדאפי בטריפולי כלל חדר ניתוח שנבנה מאחורי דלתות הדף כבדות, כדי שאפשר יהיה להציל את חיי הרודן אפילו במהלך מהפכה עקובה מדם. המבוך התת־קרקעי במתחם זה היה כל כך סבוך שעיתונאי אחד התייחס אליו כאל לבירינט שאין דרך לצאת ממנו.

אדם שסבור שצפוי לו עתיד מזהיר אינו זקוק למתחמים רבים עם קילומטרים של מנהרות תת־קרקעיות. אבל קדאפי ידע שעתידו אינו מובטח. לרודנים ישנו צורך של ממש לבנות אמצעי הגנה כאלה. האיומים הם עצומים ובלתי פוסקים.

ב־15 בפברואר 2011 פרצו מחאות בבנגאזי, העיר השנייה בגודלה בלוב, אחרי שהמשטר עצר עורך דין שייצג קורבנות של הטבח בבית הכלא בשנת 1996 בלוב של קדאפי, שבה לא הותרה אופוזיציה, זה היה סימן נדיר של התנגדות למשטר. מרגע ששריון המשטר נסדק, המצב התדרדר במהירות וההתנגדות התעצמה והתפשטה לערים אחרות. בתגובה, קדאפי נשא נאום בטלוויזיה הממלכתית, ובו הוא נשבע “לטהר את לוב, בית אחר בית.” “לא אעזוב את המדינה,” אמר קדאפי, לפני שהוסיף כי הוא “ימות כקדוש מעונה.”

אבל בשלב זה, קדאפי היה עדיין משוכנע שהוא לא ייאלץ למות. ואף שהמורדים הצליחו להשתלט על ערים שלמות, המשטר עדיין הצליח לצאת למתקפה. ב־16 במרץ, כוחותיו של קדאפי צרו על בנגאזי, שנשלטה על ידי המורדים, ואחד מבניו של הרודן העניק ריאיון שבו התפאר כי “הכול ייגמר בעוד 48 שעות.”

מאחר שקדאפי כינה את אויביו “עכברושים,” הייתה כעת אפשרות סבירה כי טבח המוני עתיד להתבצע לנגד עיני העולם. לאור זאת, מועצת הביטחון של האו”ם הצביעה ברוב של 10 נגד 0 בעד “נקיטת כל האמצעים הנדרשים” להגנה על האזרחים. הסוף היה צפוי מזה זמן, אבל זאת הייתה ראשיתו. יומיים מאוחר יותר, מטוסי קרב צרפתים עלו לאוויר כדי לתקוף את המשטר, בזמן שספינות קרב של צי ארצות הברית שיגרו טילי שיוט כדי לנטרל את מערכות ההגנה האווירית של לוב. הנשיא ברק אובמה, שהיה אז בברזיל, אמר: “איננו יכולים לעמוד בחיבוק ידיים בעת שרודן אומר לאנשיו שהוא ינהג בהם ללא רחמים.”

בחודש אוקטובר, לאחר פגיעה חמורה בכוחו של המשטר ובעת שפצצות הוסיפו ליפול מלמעלה, קדאפי ידע שהגיע הרגע שממנו חשש כל השנים. לא היו עוד מתחמים, לא היו עוד מנהרות, לא היו עוד חומות שיכלו להגן על הרודן. במקום זאת, קדאפי ואנשיו נעו מבית לבית בסירְת, עיירת החוף שלידה נולד הדיקטטור. האספקה הייתה מוגבלת ושומרות הראש שלו נאלצו לקושש מן הסביבה פסטה ואורז כדי להאכיל את הקבוצה. קדאפי עצמו היה לגמרי מבולבל. “למה אין מים? למה אין חשמל”? הוא נהג לשאול את מפקדת המשמר שלו. הניסיון לברוח היה מסוכן, אבל מאחר שהמורדים היו קרובים כל כך וההפגזות בלתי פוסקות, לא הייתה גם אפשרות להישאר בסירְת. בסופו של דבר, קדאפי הסכים בלית ברירה להימלט. הוא תוכנן במקור לעזוב בשלוש לפנות בוקר תחת מעטה האפלה הכבד, אבל השיירה שלו, שכללה כארבעים כלי רכב, יצאה לדרך רק חמש שעות מאוחר יותר. באותה שעה השמש כבר זרחה. חצי שעה לאחר יציאת השיירה, היא נפגעה ממטח טילים. אחד הפיצוצים היה קרוב כל כך שכרית האוויר של הטויוטה לנד־קרוזר שבה נסע קדאפי נפתחה. המנהיג וקומץ מאנשיו החליטו לברוח ברגל. אחרי שחצו שטח של חווה, לא הייתה להם ברירה אלא להתחבא בצינור ביוב מצחין.

כשהמורדים תפסו אותו, הוא לא הצליח להבין מה קורה. הוא היה קולונל מועמר קדאפי, הסנדק של לוב, מלך המלכים של אפריקה, וכפי שתיאר את עצמו פעם: “המנהיג שחי בלבבם של כל הלובים.” “מה זה? מה זה, בניי? מה אתם עושים”? שאל קדאפי. ה”בנים” שלו תקפו אותו באכזריות. אחרי שהוכה על ידי ההמון ופגיון הוחדר לפי הטבעת שלו, קדאפי נראה בצילומים האחרונים על גג מכונית כשראשו מדמם והוא מתחנן שיחוסו עליו.

לאחר שהרודן נעצר ונאסר סוף־סוף, המורדים חגגו. באחד הדימויים שהפכו לסמל של העימות, נראה מורד צעיר נישא על כתפי חבריו כשהוא אוחז באקדח מוזהב המעוטר בחריטות מורכבות. האקדח היה שייך לקדאפי עצמו, ולכאורה ניתן לו על ידי אחד מבניו. אני מכנה זאת בשם “פרדוקס האקדח המוזהב:” רודנים יכולים להקיף את עצמם

בכל סמלי השררה, אפילו באקדח עשוי זהב, אבל ברגע שבו הם צריכים להשתמש בכוח כדי להציל את עצמם, כבר מאוחר מדי. רודן לעולם אינו מסוגל להציל את עצמו בעזרת אקדח מזהב. עבור קדאפי, היה באקדח הזה כוח כל עוד אנשים האמינו שיש בו כוח. ברגע שהפסיקו להאמין, האקדח היה חסר תועלת.

בסוף אותו יום, 20 באוקטובר ,2011 האקדח נעלם והרודן היה מת. כהשפלה סופית, לא הוענקה לקדאפי קבורה מהירה כנהוג באסלאם. במקומה, גופתו נטולת החולצה הוצגה באטליז בקניון מקומי, לעיני כול. כשעיתונאי דיבר על כך עם תושב מקומי, הוא אמר שקדאפי בחר את גורלו שלו. “אילו היה אדם טוב, היינו קוברים אותו,” הוא ענה.

ואכן, אילו קדאפי היה אדם טוב, או פשוט מנהיג דמוקרטי ולא רודן, סביר שסופו היה אחר לגמרי.

רודנות היא מסוכנת.

על פי מחקר שנערך לאחרונה ובדק את האופן שבו איבדו 2,790 מנהיגי מדינות את שלטונם, 1,925 (69 אחוזים) נותרו בריאים ושלמים אחרי שפרשו מתפקידם. “רק” כ־23 אחוזים מהמנהיגים הוגלו, נכלאו או הומתו. אבל כאן מדובר בכל המדינות ושיטות המשטר השונות. אם מתמקדים ברודנים פרסונליסטים — מנהיגים שרוב הכוח מרוכז בידיהם — המספרים הפוכים: 69 אחוזים מן הרודנים הללו מושלכים לכלא, נאלצים לחיות במדינה אחרת או נהרגים. הסיכוי לפרישה רוגעת קטן מזה המתקבל בהטלת מטבע.

במשך יותר מעשור חקרתי רודנים ואת האופן שבו הם נשארים בשלטון או מסולקים ממנו. כתלמיד לתואר מתקדם באוקספורד, חקרתי את חייהם של אנשי הפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות. מי היו האנשים האלה? איך הם עלו לצמרת במערכת שיכולה הייתה להיות עוינת כל כך? ומה היה חשוב להם?

אחרי שעזבתי את אוקספורד, חשבתי שהפסקתי להיות מוטרד מרודנות (ומישיבה בספריות מאובקות.) מאחר שהייתי להוט לראות עולם, החלטתי לעבוד עבור מבשלת בירה ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. אבל השיעורים הבלתי־נשכחים ביותר שלמדתי שם לא היו קשורים לכשּות או שעורה, אלא לאופן שבו פועל משטר סמכותני — ולדרך שבה רודנים רבים חיים כל העת על הקצה.

בעת שהותי בלּוּבּומּבאשי, ב־30 בדצמבר ,2013 תקפו חמושים את אולפני רשות השידור הלאומית בקינשאסה. הם השתלטו על השידורים ושידרו מסרים נגד הנשיא ז’וזף קבילה. הם אמרו לו שהוא מחוסל, שזמנו תם. בעת שדיברו, שותפיהם תקפו את נמל התעופה המרכזי של המדינה. בסיס צבאי הותקף.

בקצה האחר של המדינה, בלובומבאשי, קשה היה למצוא מידע אמין: “שמעתם מה הולך בקינשאסה”? שאלו סקרנים במבשלה. בזמן ארוחת הצהריים, ניסיתי לברר מה בדיוק קורה. איש לא ידע. מאחר שנדמה היה שהאלימות רחוקה, התחלתי לעשות את דרכי בחזרה אל המשרד, שבדומה לבונגלו שלי, נמצא בתוך אותו מתחם. ביום שני שגרתי, ההליכה הזו הייתה אחד החלקים המוצלחים ביותר של היום. לובומבאשי עצמה אינה בדיוק עיר ירוקה, אבל הצמחייה בתוך המתחם הייתה שופעת. נהגתי לצעוד ולהתפעל מגודלם של עצי הדקל או להתבונן בציפורים המוזרות למראה העפות מעל. המקום נראה כמו נווה מדבר.

באותו יום הדברים היו שונים. בדרכי חזרה לעבודה, הדממה הופרה על ידי רעש עז. זו הייתה ירייה, ואחריה עוד אחת ועוד אחת, טרטור רציף של ירי שעלה משלושה כיוונים. לאחר מכן שמעתי רעש עז יותר. פיצוץ. מיליון מחשבות התרוצצו במוחי. סביר להניח שמאחורי חומות המתחם כדור תועה לא יהווה בעיה. אבל מה אם הפיצוץ היה פגז מרגמה? פיצוץ נוסף יוכל לגרום נזק חמור אפילו אם אינני המטרה שאליה הוא מכוון. נמצאתי במרחק של יותר מ־1,500 קילומטרים מן השגרירות הגרמנית. שדות התעופה היו סגורים, ולכן לא הייתה אפשרות לטוס במקרה שהמצב יחמיר. אם ניאלץ להתפנות, זה יהיה חייב להיות דרומה, ביבשה, אל מעבר לגבול, אל זמביה. מאחר שחשתי חרדה קלה, פניתי לאחור כדי לדבר עם עמיתיי. “מה אתם מתכוונים לעשות”? התשובה הייתה: “שום דבר”. כן, הם שמעו את היריות, אבל הם שמעו כאלה גם בעבר ושום דבר רציני לא קרה להם, אז למה שיקרה כעת?

ובזה זה נגמר. כאורח אירופי מאחורי חומת בטון, הייתה שכבת בידוד ביני לבין הסכנה. בעיר, בחוץ, אחרים לא היו בני מזל כמוני.

פניתי שוב וחזרתי לעבודה. ניסיון ההפיכה בקינשאסה היה יוזמה של מנהיג דתי — פול־ז’וזף מּוקּונגּוּבילה — והצבא תקף את הכנסייה שלו בלובומבאשי. כאשר התברר לנביא־מטעם־עצמו שהוא לא עומד להצליח, הוא נמלט מן המדינה ביחד עם חמש משמונה־עשרה נשותיו ותריסר מתשעה־עשר ילדיו. ז’וזף קבילה ששלט במדינה מאז נרצח אביו, נותר בשלטון.

אני זוכר שחשבתי שהתגובות השלוות היו מוזרות. האם לא צריך היה לעשות משהו? אבל מצד שני, בכל הקשור לעימות כמו זה של מוקונגובילה עם קבילה, מה אפשר לעשות? שום דבר. כל מה שאפשר

לעשות הוא להמתין ולראות אם הרודן ייפול ויפנה את הדרך לרודן אחר שיתפוס את מקומו.

חודשים ספורים לאחר מכן חזרתי לאירופה, אבל מעולם לא הצלחתי להפסיק לחשוב על אותו יום. איך ייתכן שיש מדינות החוות חוסר יציבות חמור באופן שגרתי כל כך, עד שתושביהן התרגלו לכך? למה קבילה הצליח להישאר בשלטון במשך חמש שנים נוספות? מתי מנהיגים כמוהו מאבדים את כוחם? ומה קורה לאחר מכן?

החלטתי לחקור כיצד רודנים נופלים. במהלך מחקר הדוקטורט שלי התמקדתי בשינוים חריגים במנהיגות כמו הניסיון של מוקונגובילה ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. מאז, עבדתי על הנושא לא רק באוניברסיטה אלא גם בחברות בינלאומיות, קרנות וארגונים בינלאומיים כמו נאט”ו וה־,OECD ונמשכתי תמיד לשאלה כיצד רודנים נופלים.

באוקטובר ,1938 אחרי שגרמניה הנאצית כבר סיפחה את אוסטריה והשתלטה על חבל הסודטים, וינסטון צ’רצ’יל נשא נאום בפני תושבי ארצות ברית. זו הייתה קריאה לקרב:

אתם יכולים לראות את הרודנים הללו על הכס המורם, מוקפים בפגיונות חייליהם ובאלות אנשי המשטרה. מכל הכיוונים הם נשמרים על ידי גדודים של אנשים חמושים, תותחים, מטוסים, ביצורים וכן הלאה — הם מתפארים ומתרברבים בפני העולם, אבל בליבם ישנו פחד שאינו מדובר.

כשמרבית בני האדם חושבים על רודנים, הם מדמיינים גבר (וזה כמעט תמיד גבר) שבידו יש כוח מוחלט. זהו מיתוס. לשום מנהיג פוליטי לא היה מעולם כוח מוחלט. אפילו הרודנים החזקים ביותר זקוקים לאחרים כדי להישאר בשלטון. כדי להישאר על כס שלטונם, הם צריכים לנהל את הקרובים להם ביותר. אם לא יעשו זאת, הם נמצאים בסכנה מיידית.

הבעיה המרכזית שבפניה עומדים רודנים היא שחיסול האיומים המיידים והרבים על מעמדם עשוי להיות יקר וליצור מעגל בלתי נגמר של בעיות חדשות. בסופו של דבר, הרודן עשוי ליפול מכיסאו. וכשזה קורה, לא רק הרודן נמצא בסכנה, כי מדינות שלמות עלולות לקרוס תחת משקלו של רודן קורס.

לפני שנמשיך, הרשו לי להזהיר: אין שתי דיקטטורות זהות. צפון קוריאה אינה טורקמניסטן, וקובה אינה רוסיה. בדומה לכך, רודנים שונים זה מזה. כיום, לרוב, מנהיגים מתוארים כרודנים כשהם פועלים בדרך אכזרית ומדכאת. הדבר מוביל למגוון עצום של מנהיגים. מאחר שרובם גברים, אתייחס לרוב לרודן בלשון זכר. הרודן עשוי להיות מלך, דיקטטור פרסונלי או מנהיג חונטה צבאית. או שהרודן הוא המזכיר הכללי של מפלגה במדינה חד־מפלגתית או העומד בראשה של תאוקרטיה — שמקור הלגיטימיות שלה נובע מרצונו של האל. המדינה שהוא מנהיג עשויה להיות עשירה או ענייה, הררית או מישורית.

השונות הזו נכונה גם ביחס לרודנים עצמם. חלקם, כמו סדאם חוסיין, חוו ילדות נוראה שבה הוכו שוב ושוב ועברו התעללות. אחרים, כמו מאו, פונקו בילדותם. אדולף היטלר היה רגזן כל כך, עד שהוא בקושי הצליח לעצור את עצמו מלצעוק בכל פעם שהתעצבן. פול פוט כמעט ולא הפגין רגש כלשהו. ישנם גם הבדלים עצומים באופן שבו הרודנים הללו עלו לשלטון. חלקם עשו זאת משום שהצטיינו בארגון והצליחו להערים על יריביהם. אחרים, כמו אידי אמין, היו פשוט אכזריים יותר מכל האחרים. הרודנים “המצליחים” ביותר, סטאלין למשל, הצטיינו גם בזה וגם בזה.

כתוצאה מן השונות הזו, לכל הצהרה גורפת יהיו יוצאי דופן. אבל ישנם דפוסים ומאפיינים משותפים. כשמתבוננים ביער, אפשר להבין טוב יותר את מרבית העצים. לרוע המזל, איננו יכולים תמיד לבחון אותם מקרוב. להבדיל מדמוקרטיות, שהן שקופות ופתוחות יחסית, דיקטטורות הן מאורות מלאות בסודות. אנשים שמדברים ללא רשות עלולים להיעלם. מסמכים ממשלתיים עלולים להיות עמוסים בשקרים. עיתונאים המדווחים את האמת עלולים לא לשרוד לאורך זמן.

הניסיון להבין רודנות אינו פשוט. ייתכן שסגן ראש הממשלה הוא רק בובה על חוט ואולי הוא למעשה הדמות הפוליטית השנייה בחשיבותה במדינה. יכול להיות שמוסדות המדינה אינם חשובים במיוחד, כי הם נשלטים על ידי מפלגה פוליטית מהפכנית. וייתכן שגם המדינה וגם המפלגה אינן חשובות עוד, כי הכוח נתון לגמרי בידיים אישיות. לגמרי אפשרי שלשומר הראש של הרודן יש יותר כוח מלחברי הקבינט או לצמרת המפלגה כי הרודן מקשיב לו, וכי הִקְרבה חשובה יותר מן המעמד הרשמי. קשה לדעת. דיקטטורות מתנהלות בלחישות, עסקאות סודיות וטיוחים.

הקושי האחר בחקר נפילתם של רודנים הוא שגם במצב של אי יציבות פוליטית חמורה, וגם כשהמרידות תכופות, לא בכל יום רודן ממש נופל. בדמוקרטיה מתפקדת שיש בה בחירות משמעותיות, יש שפע של הזדמנויות לבחון כיצד מנהיגים מאבדים את משרתם. רודנים, לעומת זאת, עשויים להישאר בשלטון במשך עשורים רבים. כשהם כבר מסתלקים, הם עשויים ליפול ברגע, להיות מחוסלים בירייה בודדת או להיות מודחים בתוך שעות במהלך הפיכה. והאפשרות לקבוע איך בדיוק הם נפלו עשויה להיות קשה — חלקית משום שהדבר קורה לעיתים רחוקות כל כך, אבל חלקית גם כי נפילתם של רודנים כרוכה לא פעם בנקודת מפנה, שבה המנהיגים הופכים לכל כך בלתי יציבים עד שהתומכים שלהם נוטשים אותם בהמוניהם — ולאחר מכן מעמידים פנים שהם התנגדו להם לאורך כל הדרך.

כדי להבין רודן לא די להביט באדם. הם פועלים בתוך מערכת — והם זקוקים למערכת כדי לשמור על כוחם. לכן נבחן כיצד משטרים סמכותניים פועלים. דרך אחת לחשוב על המשטר, בניגוד למנהיג, היא לחשוב עליו כעל הכללים שעל פיהם נבחרים מנהיגים חדשים. אז כשהגנרלים שמנהלים את הדיקטטורה הצבאית מחליפים את הגנרל השליט בגנרל חדש, המנהיג חדש אבל המשטר זהה. אבל אם המפגינים מסלקים את החונטה הצבאית כולה כדי לכונן דמוקרטיה או דיקטטורה קומוניסטית במקומה, מדובר במשטר חדש. זה אינו רק האדם, אלא המערכת כולה שהשתנתה.

כשהתחלתי לעבוד על הספר הזה, דיברתי עם דיפלומטים, עיתונאים, מתנגדי משטר, פעילי זכויות אדם ומרגלים (לשעבר.) מאחר שנושא הספר הוא כה רחב, התייעצתי גם עם מומחים בעיצומים כלכליים, נשק גרעיני, היסטוריה צבאית, תחזיות כספיות ונושאים רבים אחרים. לא את כולם יכולתי לצטט, אבל כולם היו מרתקים.

היו לי גם כמה מפגשים יוצאי דופן. בשלב מוקדם, דיברתי עם פרופסור להיסטוריה רומית שהיה נדיב מספיק כדי לדון עמי באריכות רבה בשלטונו של הקיסר קליגולה. לאחר מכן, פגשתי אזרח אמריקני שמוצאו מגמביה, ואשר ישב בכלא באשמה שקשר קשר לשחרר את מולדתו מן הרודן שנשבע לשלוט במשך מיליארד שנים. בשלב מסוים, שוחחתי בוואטסאפ עם פוליטיקאי ממרכז אפריקה שהואשם בפשעי מלחמה, ותהיתי אם אני באמת סבור ש”נעים להכיר.”

הספר גם אפשר לי לגלות יותר על ארצי שלי. עבורי, כמי שנולד במערב גרמניה מייד אחרי סוף המלחמה הקרה, הרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה “(גרמניה המזרחית)” נראתה תמיד רחוקה. היא לא התקיימה לפני זמן רב וגם לא במרחק רב, אבל היא יכלה באותה מידה להיות ביקום אחר כי זה היה כמעט בלתי אפשרי לדמיין את קיומה הקרוב כל כך. מסע כתיבת הספר הזה שינה זאת. כדי לשוחח עם זיגברט שפקה, שמילא חלק חשוב בהפלת המשטר שמעבר לחומה, נסעתי ללייפציג. כששמעתי אותו מדבר על ה־9 באוקטובר 1989 — היום שבו “הפחד עבר צד” — כל הדברים שנדמו כמופשטים הפכו להיות אמיתיים וחיוניים להבנה, עבורי ועבור כולנו.

זהו ספר העוסק בטרייד־אוף (כלומר בשקלול התמורות) עבור הרודנים והאנשים שסביבם. הם כולם רוצים דברים רבים ואינם יכולים להשיג הכול, ולכן הם נאלצים לבחור בחירות קשות. בפרק הבא, “ההליכון של הרודן,” אבהיר מדוע רודנים מנסים לרוב להישאר בשלטון מרגע שתפסו אותו. ראשית, הרודנות עשויה להיות עמדה מושכת. אבל חשוב יותר, הוויתור מרצון על השלטון הוא מסוכן להחריד. הרוב אינם מוכנים לקחת את הסיכון ולכן הם מנסים להישאר בשלטון. כדי שיהיה להם סיכוי להישאר בשלטון, הם חייבים להתמקד באליטות המקורבות לארמון ובאנשי הצבא. אבל, כפי שאראה בפרקים “האויב שבפנים” ו”החלשת הלוחמים,” זה קשה. בנוסף, הקדשת זמן וכסף לנטרול איומים מכוחות חמושים ומאליטות חזקות יוצרת בעיות רבות בהמשך הדרך. כאשר משאבים נלקחים מן ההמונים וניתנים לקבוצה קטנה המקורבת לצמרת, האוכלוסייה עלולה להתקומם נגד השלטון. כשחברים באליטה מסולקים מן הבירה, הם עשויים לחזור מן האזורים המרוחקים כמנהיגי מרד. וכשהצבא משותק, קשה יותר לחיילים להתמודד עם מורדים או עם פולשים זרים. ולבסוף, ישנם דברים שפשוט אינם בשליטתו של הרודן. רודן יכול לעשות הכול כדי למקסם את סיכוייו להישאר בשלטון, ובכל זאת להירצח. הסיכון עשוי אפילו להיות גדול יותר כתוצאה מכך שהוא עשה הכול “כמו שצריך.” בסופו של דבר, כל הרודנים נופלים — בין אם באמצעות מוות טבעי או סילוקם באלימות. אבל מה קורה אז? נפילת הרודנים מובילה לעיתים קרובות לכאוס ועימותים. בפרק “היזהרו במשאלותיכם” אני בוחן באילו תנאים ניתן למנוע זאת. עכשיו כשאנו יודעים כיצד רודנים נופלים ומה קורה אז, שאלות אחרות דורשות תשובה. האם ניתן להאיץ מבחוץ את נפילת הרודן? ואם כן, כיצד? האם זה ראוי?

לא ניתן להתעלם מרודנים. אנחנו חייבים לשים לב אליהם — ולהבין אותם טוב יותר. אובדן השלטון יכול לבוא לידי ביטוי בקלות לא רק באובדן של פריבילגיות אלא גם באובדן החירות ואפילו החיים. ובמידה רבה, הסכנה הזו מסבירה מדוע רודנים פועלים כפי שהם פועלים בעודם בשלטון. כולנו קראנו סיפורים מדהימים על רודנים שנראים בלתי שפויים. הדיקטטור מטורקמניסטן סּפרמּורט ניאזוב בנה על ראש הר בעיר הבירה אשגבאט, פסל של עצמו, עשוי זהב, בגובה 12 מטרים, המסתובב בעקבות השמש. מנהיג צפון קוריאה, קים ג’ונג־און הוציא להורג פקיד בכיר במשרד החינוך באמצעות נשק נגד מטוסים — כנראה משום שנרדם בזמן ישיבה. חלק מן התואר שלקח לעצמו אידי אמין היה “אדון כל חיות הארץ ודגת הימים וכובש האימפריה הבריטית באפריקה בכלל ואוגנדה בפרט.”

במבט ראשון, השליטים הללו נראים בלתי שפויים. ואכן, אלה אינם אנשים נורמלים. לעיתים קרובות מדובר בנרקיסיסטים; לעיתים בפסיכופטים; וכמעט תמיד באנשים אכזריים ביותר. אבל האמת המפתיעה היא שרובם רציונלים. הם לא יצאו מדעתם. אלא שבמערכת הנתונה שבה הם פועלים ועל פי המידע שיש להם, אסטרטגיות עינויים, רצח והרעבה המונית בעודם צוברים עושר בארמון הנשיאות הן רציונליות. זוהי דרך לשרוד וזו הייתה הדרך במשך אלפי שנים. דמוקרטיה כפי שאנו מבינים אותה כיום היא צעירה ואילו הדיקטטורה נושנה. רוב בני האדם, במהלך ההיסטוריה המתועדת, סבלו תחת שלטונם של רודנים. בתחילת המאה התשע־עשרה איש על פני כדור הארץ לא חי בדמוקרטיה של ממש. ממשלות אכזריות ודכאניות לא היו היוצאות מן הכלל אלא הכלל. בין אם הרודן היה צ’יף, דוכס, מלך, קיסר, בישוף, סולטן או נציב קולוניאליסטי, כזה היה ארגון החברה. אנשים היו נתינים, ונדמה היה שהרודנות היא בלתי נמנעת. שינוי פוליטי קבע לרוב מי יהיה הרודן, לא אם יהיה כזה.

אפילו בהיסטוריה הקרובה יחסית, רודנים שלטו ביד רמה. בסוף מלחמת העולם השנייה, יותר מ־90 אחוזים מן המדינות לא היו דמוקרטיות. זו גם הייתה תקופה שבה חלקים נרחבים בעולם כלל לא נשלטו עצמאית. במקום זאת, היו קולוניות שנשלטו מרחוק. בעקבות כך, במהלך המלחמה הקרה, שני הצדדים תמכו ברודנים אם נדמה היה להם שהדבר משרת את האינטרסים שלהם. לונדון הייתה מעורבת בהפלת מנהיג שנבחר דמוקרטית באיראן לטובת השאה פהלווי. בייג’ינג אפשרה למשטרו של פול פוט לשרוד בעודו ממשיך לרצוח. מחשש לנפילת אזורי ההשפעה שלה, ארצות הברית נלחמה במלחמות הגנה על דיקטטורות זדוניות בקוריאה ובווייטנאם. הממשלה הצרפתית שילמה עבור הכתרתו של ז’אן־בדל בוקאסה, הרודן המרכז אפריקני שהכתיר את עצמו לקיסר, בעוד בני עמו גוועים ברעב. בוקאסה היה אולי עריץ, אבל הוא היה העריץ שלהם. זה קרה בשנת 1977.

אבל המלחמה הקרה הייתה גם זמן של שחרור לאומי — כשעמים רבים שחיו בעבר תחת שלטון קולוניאלי חזרו ולקחו שליטה. במקור, היו באו”ם רק 51 חברות. באמצע שנות השבעים, המספר הגיע ל־.144 כעת חברות בארגון 193 מדינות. לרוע המזל, לא תמיד הדבר הוביל לחירות או לדמוקרטיה. למעשה, מחקרים מראים כי מספר הדיקטטורות גדל בין 1946 לשנות השבעים. עבור רבים, עצמאות הייתה החלפת הכוח הזר ברודן המקומי. ואותם כוחות זרים גם נהגו לתמוך ברודן נאמן כדי לשמור על השפעתם. רודן ידידותי, כך הניחו לעיתים קרובות, שימושי להם יותר מיריב נבחר.

אחרי תום המלחמה הקרה, הדמוקרטיה פרחה. בשנת ,2012 פחות מ־12 אחוזים מן המדינות נותרו אוטוקרטיות סגורות — מסוג המערכות שבהן לאזרחים אין כל זכות בחירה. במשך זמן־מה, נדמה היה אפילו כאילו מודל הדמוקרטיות הליברליות ניצח והפך לנורמליות החדשה. חברות מערביות חיכו למה שפרנסיס פוקויאמה כינה בשם “קץ ההיסטוריה,” הניצחון הסופי של הדמוקרטיה.

אבל, כמובן, הרודנות לא נעלמה מעולם — פשוט היה קל יותר להתעלם ממנה. במאה העשרים ואחת, הדבר הפך לבלתי אפשרי. העולם אינו יכול להתעלם מקים ג’ונג־און, שיש לו גישה לארסנל של נשק גרעיני המסוגל למחות ערים שלמות במתקפה בודדת, והוא יורה טילים מעל יפן. ולדימיר פוטין ערער את יציבותה של יבשת שלמה, וביצע אגב כך פשעי מלחמה. הרודנים הסעודים שלחו יחידה של מחסלים לבתר עיתונאי העובד עבור הוושינגטון פוסט. המשטר ברואנדה רדף שוב ושוב  את מתנגדיו ורצח אותם. אחרי שהבטיח את מקומו בצמרת המפלגה הקומוניסטית הסינית לכל חייו, ִשי ג’ינפינג אמר לגנרלים שלו שהם צריכים “להעז להילחם.”

אלה, כמובן, רק האוטוקרטיות שכבר קיימות. באירופה, למשל, דמוקרטיות רבות עומדות בסכנה מיידית. בשנת ,2014 ויקטור אורבן הכריז שהוא יהפוך את הונגריה ל”דמוקרטיה בלתי ליברלית” — בפועל מדובר בסוג של סמכותנות. בתורכיה, רג’פ טאיפ ארדואן ושותפיו הגבילו את המרחב הפוליטי במידה כזו שלאופוזיציה קשה יותר ויותר לנצח בבחירות.

ובעוד שמנהיגים טוטליטריים הפכו לנדירים יותר, הרודנים שנותרו בעולם ממשיכים לרדוף את אנשיהם ואת מתנגדיהם. בין אם באמצעות מלחמות כיבוש או בניסיונות הרס של תרבויות שלמות, האיום ברודנות נותר קיים וחמור. אם לא נבין כיצד רודנים פועלים, לא נוכל לרסן אותם בבית או להגביל את איומיהם מחוצה לו.

במהלך העשור האחרון, נכתבו אינספור מאמרים בעיתונות, ציוצים וספרים על ההגנה על דמוקרטיות ליברליות. דבר מכל זה לא יספיק. בין אם זה יקרה פתאום באמצעות הפיכה שלטונית או בהדרגה באמצעות פירוק של מוסדות מרכזיים, חלק מן הדמוקרטיות ימותו. כשזה יקרה, כולנו צריכים לדעת מה עתיד לבוא וכיצד ניתן להפוך את התהליך.

זוהי מטרתו העיקרית של הספר הזה: לספק מדריך למגבלות הרודנים, לחולשות של משטריהם ולדרכים שבהן הם קורסים. אבל אין די בהבנה. ספר זה גם בוחן כיצד להפיל אותם.

ייתכן שזה נשמע אידיאליסטי. הרי רודנות נראית לעיתים קרובות יציבה להפליא. חלק מהרודנים המפורסמים ביותר בעולם תומכים בתפיסה הזו: מועמר קדאפי, למשל, שלט בלוב במשך יותר מארבעה עשורים, יותר מכפול ממשך זמן כהונתה של אנגלה מרקל כקנצלרית גרמניה. ובנוסף, הנתונים מראים כי משטרים אוטוקרטיים יכולים אפילו להיות עמידים יותר ממנהיגים יחידים. לדוגמה, צפון קוריאה נשלטה על ידי שלושה גברים במשך חצי מאה: אב, בן ונכד.

אבל התבוננו ביתר תשומת לב, ועד מהרה תבינו שהיציבות של המשטר הרודני נוטה להיות מקסם שווא. רוב הלא־דמוקרטיות אינן דומות ללוב של קדאפי. לעיתים קרובות הן דומות יותר לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו בגרסת קבילה, ללא שליטה ממשלתית מרכזית ועם עימות בלתי פוסק ולעיתים מלחמת אזרחים. ואפילו סוג הרודנות של קדאפי רק נראה כאילו הוא יציב, אבל הוא אינו כזה. להבדיל מדמוקרטיות, אלה מערכות פוליטיות שנועדו להתמקד באדם יחיד או באליטה מצומצמת. זה עשוי להצליח להן, למשך זמן־מה, אבל מערכות כאלה אינן עמידות. כאשר הטלטלה מגיעה והמערכת מתערערת, ההשלכות יכולות להיות הרסניות, להוביל לעימות, רעב או מלחמה. במקרה של לוב, המלחמה נגד קדאפי הובילה למלחמה נגד המיליציות שרצו לתפוס את מקומו. למעלה מעשור לאחר שהאקדח המוזהב שלו לא הצליח להושיע אותו, הירי עדיין לא פסק.

ניסיון ההפיכה החובבני שהתרחש בזמן שהותי ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו לא היה בגדר אנומליה. רוב הניסיונות להפיל רודנים נכשלים בגלל שהם נערכים לכך מראש. אבל בסופו של דבר רודנים נופלים. השאלה היא כיצד.