מבוא: ברוכים הבאים לאנתרופוקן
ליבי-ליבי על כל מה שאיני יכולה להציל. כל כך הרבה נהרס. אני עומדת לצידם של מי שעידן אחר עידן, ללא כל כוח יוצא-דופן, בוראים את העולם בעיקשות מחדש.
– אדריאן ריץ’
לפעמים ההבנות האלה מתגנבות במפתיע, כמו זיכרון חרישי – לא יותר מרמז קל לכך שמשהו אינו כשורה.
בילדותי באסוואטיני, המדינה הקטנה בדרומה של אפריקה שנקראה בעבר סווזילנד, היה למשפחה שלי טנדר טויוטה ישן ורעוע – מהסוג שהיה נפוץ באזור בשנות השמונים. אחרי נסיעות ארוכות, התפקיד שלי היה לעזור לנקות את הסבכה הקדמית מכל החרקים שהצטברו שם. לפעמים היו שם שכבות על שכבות: פרפרים, עשים, צרעות, חגבים, חיפושיות מכל סוג וצבע שאפשר להעלות על הדעת – עשרות אם לא מאות מינים.
אני זוכר שאבא שלי אמר לי שהחרקים בכדור הארץ שוקלים יותר מכל בעלי החיים האחרים ביחד, כולל בני האדם. זה הקסים אותי, וגם עודד את רוחי. כילד, דאגתי לגורלו של עולם החי, כמו שנדמה לי שילדים רבים דואגים – כך שהסיפור הזה על החרקים גרם לי להרגיש שהכול יהיה בסדר. הייתה נחמה במחשבה על השפע האינסופי לכאורה של החיים. העובדה הזו הייתה עולה במחשבתי בלילות חמים, שבהם נהגנו לשבת בחוץ על המרפסת בתקווה שתנשוב רוח קלילה, מתבוננים בעשים ובחיפושיות הרוחשים סביב המנורות, וחומקים מן העטלפים שלפעמים היו צוללים כדי לחטוף לעצמם ארוחה. חרקים הקסימו אותי. בשלב מסוים ניסיתי לזהות את כל המינים השונים שהיו בסביבת הבית שלנו, והתרוצצתי כשבידי עט ופנקס קטן. בסוף נאלצתי לוותר. היו יותר משיכולתי לספור.
אבא שלי עדיין חולק מדי פעם את הסיפור הישן הזה בנוגע לחרקים – תמיד בקול נרגש, כמו שאבות נוהגים לעשות, כאילו שזו עובדה חדשה שהוא זה עתה גילה. אבל כיום הסיפור כבר לא נשמע אמיתי. הדברים מרגישים אחרת, משום מה. בשנים האחרונות, כשחזרתי לדרומה של אפריקה לצורך מחקר, המכונית נותרה נקייה, פחות או יותר, גם אחרי מסעות ארוכים. אולי זבובים מעטים פה ושם, אבל לא שפע חרקים כמו קודם. יכול להיות שהחרקים פשוט נחקקו כמרשימים יותר בזיכרונות הילדות שלי. ואולי משהו אחר, מטריד יותר, מתרחש.
***
לקראת סוף 2017, קבוצה של מדענים דיווחה על ממצאים משונים ומדאיגים למדי. לאורך עשרות שנים, הם ספרו בקפדנות חרקים בשמורות טבע בגרמניה. מעט מאוד מדענים הקדישו זמן לבדיקות מסוג זה – העובדה שחרקים הם כל כך נפוצים הופכת את הספירה ללא נחוצה, לכאורה – לכן כולם היו סקרנים לראות מה יעלה המחקר. התוצאות היו מחרידות. הצוות מצא כי שלושה רבעים מהחרקים המעופפים בשמורות הטבע של גרמניה נעלמו במהלך 25 שנים – ומסקנתם הייתה כי זה קרה בגלל הפיכתם של שטחי יער לחוות חקלאיות, שבהן נעשה שימוש רב בכימיקלים.
המחקר הפך לוויראלי, וזכה לכותרות בכל רחבי העולם. “נראה שאנחנו הופכים שטחי אדמה עצומים לכאלה שמרבית צורות החיים לא מסוגלות להתקיים בהם. אנחנו בדרך לשואה אקולוגית”, אמר אחד המדענים. “אם נאבד את החרקים, הכול יתמוטט.” החרקים חיוניים להאבקה ולרביית צמחים, והם מקור מזון לאלפי מינים אחרים. החרקים אולי נראים חסרי-משמעות, אבל הם-הם הצמתים המרכזיים ברשת החיים. כאילו כדי לאשש את הפחדים הללו, חודשים ספורים לאחר מכן דיווחו שני מחקרים נוספים כי באזורים חקלאיים בצרפת, אוכלוסיות החרקים הקטנות והולכות גרמו לירידה דרמטית במספר הציפורים. מספרן הממוצע צנח בשליש בתוך 15 שנים בלבד, ובקרב מינים מסוימים – כמו פיפיון האחו וחוגלה – האוכלוסייה התכווצה ב-80 אחוזים. באותה שנה, דווח בסין כי צמצום אוכלוסיות החרקים גרם למשבר האבקה. הדיווח לווה בתצלומים אבסורדיים, של פועלים העוברים מצמח לצמח, מאביקים ידנית את היבולים.
הבעיה אינה ייחודית לאזורים אלה. הירידה במספר החרקים מתרחשת כנראה בכל מקום. מסקירה כלל-עולמית של העדויות לתופעה, שפורסמה בשנת 2019, מתברר כי לפחות 10 אחוזים מכלל מיני החרקים – ואולי אף יותר – נמצאים בסכנת הכחדה.
הדבר מתרחש אפילו באזורים הנידחים ביותר בעולם. בשנת 2018, קבוצה של מדענים פרסמה מחקר על חרקים ביער הגשם אל-יוּנקה (El Yunque) בפוארטו ריקו, אחד המרחבים הפראיים בעולם, אזור מוגן המרוחק מאוד מכבישים מהירים, חוות ומפעלים. ועם זאת, אפילו בלב הג’ונגל, הם גילו שהביומסה של החרקים הצטמצמה ב-98 אחוזים במהלך תקופה של 36 שנים – קריסה כמעט מוחלטת של אוכלוסיית החרקים המקומית. “בתחילה לא האמנו לתוצאות”, אמר אחד המדענים ל“אקונומיסט”. “אני זוכר שבשנות השבעים, אחרי הגשם היו פרפרים בכל מקום. כשחזרתי למקום בשנת 2012, כמעט ולא פגשתי בהם.” גרוע מזה, הצניחה במספר החרקים הביאה בתורה לירידה במגוון רחב של מינים שהחרקים משמשים עבורם מזון: מלטאות ועד ציפורים. נדמה שכל המערכת מתפרקת.
מה עשוי לגרום לאסון כזה בליבו של הג’ונגל? במקרה זה, מדענים קבעו שהמקור הוא שינויי האקלים. יערות הגשם בפוארטו ריקו התחממו בכ-2 מעלות צלזיוס לעומת התקופה הטרום-תעשייתית – כפול מן הממוצע העולמי. די ב-2 מעלות צלזיוס כדי לדחוף חרקים טרופיים רבים אל מעבר לגבול יכולת ההישרדות שלהם. האנטומולוג האמריקני דייוויד ואגנר אמר כי המחקר הזה הוא מן המטרידים ביותר שראה בחייו. מטריד, כי מה שקורה ביערות הגשם של פוארטו ריקו מספק לנו הצצה אל מה שעלול לקרות בשאר העולם, ככל שהשפעות ההתחממות הגלובלית מתגברות. הטמפרטורה העולמית הממוצעת עלתה עד כה במעלה אחת. ככל שנתקרב ל-2 מעלות צלזיוס, אוכלוסיות של חרקים יתחילו לקרוס בכל מקום. הפרפרים המתים הללו באל-יוּנקה הם הקנריות במכרה הפחם.
זה אינו ספר על אבדון. זהו ספר על תקווה. הוא עוסק באופן שבו אנחנו יכולים לעבור מכלכלה שמאורגנת סביב מיצוי ושליטה לכלכלה שבבסיסה יחסי גומלין עם העולם החי. אבל לפני שנצא למסע הזה, חשוב שנבין מה מוטל על הכף. המשבר האקולוגי המתרחש סביבנו הוא חמור פי כמה מכפי שרובנו מבינים. לא מדובר רק בסוגיה או שתיים, משהו שניתן לפתור בהתערבות מכוונת פה ושם, בזמן ששגרת חיינו ממשיכה כרגיל. מה שקורה הוא התמוטטות של מערכות רבות השלובות אלה באלה – מערכות שבהן בני האדם תלויים באופן מהותי. אם אתם כבר בקיאים במתרחש, אולי תרצו רק לרפרף על החלק הזה. אם לא, אזרו אומץ. לא מדובר רק בחרקים.
החיים בעידן של הכחדה המונית
בזמנו נדמה היה שזה רעיון טוב: להעביר שטחי אדמה לידי חברות-ענק, לעקור את השיחים והעצים ולשתול בכל מקום גידול מסוג אחד, לרסס אותו ממטוסים ולקצור אותו בעזרת קומביינים ענקיים. החל באמצע המאה העשרים, נופים שלמים עוצבו מחדש בהתאם להיגיון הרודני של רווח תעשייתי, רובם כוסו גידולים שנועדו לספק מזון לבעלי חיים, במטרה למקסם את התפוקה. קראו לזה “המהפכה הירוקה”, אבל מנקודת המבט האקולוגית לא היה בה שום דבר “ירוק”. השטחת המורכבות של מערכות אקולוגיות לממד בודד, הפכה את כל השאר לבלתי-נראה. איש לא שם לב מה קורה לחרקים ולציפורים. או אפילו לקרקע עצמה.
אם יצא לכם אי פעם להרים חופן של אדמה כהה, עשירה וריחנית, אתם יודעים שהיא שופעת חיים: תולעים, זחלים, חרקים, פטריות ומיליוני מיקרו-אורגניזמים. בעלי החיים הללו הם שהופכים את האדמה לחסונה ופורייה. אבל במהלך חמישים השנים האחרונות, חקלאות תעשייתית – הנשענת על חריש עמוק ועל תוספות של כימיקלים – הרגה את המערכות האקולוגיות שבאדמה בקצב מהיר. מדעני האו“ם גילו ש-40 אחוזים מקרקעות כדור הארץ הן כעת דלות באופן קיצוני. אדמה חקלאית אובדת במהירות גדולה פי מאה מכפי שהיא נוצרת. בשנת 2018, מדען מיפן טרח לבדוק ממצאים הנוגעים לאוכלוסיות תולעי האדמה (שלשולים) מכל העולם. הוא גילה שבחוות תעשייתיות הביומסה של תולעי האדמה צנחה דרמטית, בשיעור של 83 אחוזים. ועם מותן של תולעי האדמה, המרכיבים האורגניים בקרקע הצטמקו ביותר ממחצית. הקרקעות שלנו הופכות לאבק חסר-חיים.
ההשלכות מדאיגות, בלשון המעטה. בחמישית מן האדמות החקלאיות בעולם כמויות היבולים נמצאות כעת בירידה. מדענים מזהירים שאם הדבר יימשך, כדור הארץ יוכל לאפשר גידול יבולים רק למשך שישים שנים נוספות. אותן קרקעות עצמן, שהיו הבסיס להתפתחות התרבות האנושית במשך עשרות-אלפי שנים, נמצאות פתאום, תוך עשורים ספורים, על סף קריסה.
משהו דומה קורה באוקיינוסים שלנו. כשאנחנו הולכים לסופרמרקט, מובן לנו מאליו שנמצא את כל הדגים שאנחנו אוהבים: סלמון, בקלה, טונה – מינים שהם חלק חשוב בתזונה של בני אדם בכל רחבי העולם. אבל הביטחון הזה הולך ומתפוגג. נתונים עדכניים מראים שכ-85 אחוזים מכלל אוכלוסיות הדגים בעולם מדוללות או על סף קריסה. אוכלוסיית חמור הים הגיעה לגודל של אחוז אחד בלבד מנפחה הקודם. אוכלוסיית דגי ההליבוט, אותם ענקים נפלאים של המרחב הימי, הגיעה לחמישית האחוז. לראשונה בהיסטוריה המתועדת, בכל העולם הדיג מניב פחות ופחות דגים. במערב האוקיינוס השקט, תנובת הדיג עומדת להגיע לאפס בשנת 2048.
הרוב נובע מדיג-יתר אגרסיבי: ממש כמו בחקלאות, התאגידים הפכו את הדיג למלחמה, והם משתמשים בספינות-ענק הפורשות רשתות כדי לגרד את קרקעית האוקיינוס בחיפוש אחר דגים, ההופכים לנדירים יותר ויותר. הם מעלים משם מאות מינים כדי לדוג את המעטים שיש להם ערך בשוק, ותוך כדי כך הם הופכים שוניות אלמוגים ומערכות אקולוגיות צבעוניות למישורים חסרי-חיים. נופי אוקיינוסים שלמים נהרסו עד היסוד בניסיון לגרד רווחים. אבל פועלים כאן גם כוחות נוספים. כימיקלים חקלאיים כמו חנקן וזרחן זורמים אל תוך הנהרות ומגיעים בסופו של דבר אל הים, שם הם יוצרים פריחות אדירות של אצות שמונעות אספקת חמצן למערכות האקולוגיות שנמצאות תחתן. “אזורים מתים” רחבי-ידיים מתפרשים לאורך קו החוף של אזורים מתועשים באירופה ובארצות הברית. ימים רבים שהיו פעם מלאי-חיים הופכים לריקים באורח מצמרר, מלאים ביותר פלסטיק מדגה.
אוקיינוסים מושפעים גם משינויי האקלים. יותר מ-90 אחוזים מהחום שמקורו בהתחממות האטמוספירה נספג בים. כשהאוקיינוסים מתחממים, מחזורים של חומרי הזנה נקטעים, שרשראות מזון נשברות וחלקים ניכרים של בתי גידול ימיים מתים. בה בעת, פליטות פחמן תעשייתיות גורמות לאוקיינוסים להיות חומציים יותר. זו בעיה, משום שהחמצת האוקיינוסים כבר גרמה בעבר לכמה אירועים של הכחדה המונית. היא מילאה תפקיד מרכזי באירוע ההכחדה האחרון, לפני 66 מיליון שנה, כאשר האוקיינוס נעשה חומצי יותר ב-0.25 יחידות. השינוי הזה הספיק כדי למחות 75 אחוזים מן המינים הימיים. בקצב הפליטות הנוכחי שלנו, האוקיינוס ייעשה חומצי יותר ב-0.4 יחידות עד סוף המאה. אנחנו יודעים מה עומד לקרות. אנחנו רואים את זה קרב ובא. למעשה, זה כבר התחיל לקרות: בעלי חיים ימיים נעלמים בקצב מהיר כפליים מאלו היבשתיים. מערכות אקולוגיות נרחבות שבמרכזן אלמוגים מתחילות להלבין ונותרים מהם שלדים מתים וחסרי-צבע. צוללנים דיווחו שאפילו משוניות מרוחקות, שהיו פעם שוקקות חיים, עולה כעת צחנה של בשר מעופש.
***
מה שמתחיל כחשד מרומז בנוגע לעשים וחיפושיות, הבהובים של זיכרון ילדות, הופך להכרה משתקת, כמו אגרוף בבטן. אנחנו צועדים כמו מתוך שינה לעבר אירוע הכחדה המוני – השישי בתולדות כדור הארץ, והראשון שייגרם על ידי הפעילות הכלכלית האנושית. קצב ההכחדה גבוה כיום פי אלף משהיה לפני המהפכה התעשייתית.
לפני שנים ספורות, כמעט אף אחד לא דיבר על זה. כמו אבא שלי וסיפורי החרקים שלו, כולם פשוט הניחו שמארג החיים יישאר שלם תמיד. כעת המצב כה חמור, שהאו“ם הקים כוח משימה מיוחד שתפקידו לפקח על כך: “הפלטפורמה הבין-ממשלתית למדע ומדיניות לעניין שירותי מגוון ביולוגי ומערכות אקולוגיות” (IPBES). בשנת 2019 היא פרסמה את הדו“ח המקיף הראשון שלה – הערכת מצב פורצת דרך של המינים החיים על פני כדור הארץ, שהסתמכה על 15 אלף מחקרים מכל העולם, וייצגה קונצנזוס בין מאות מדענים. מאז 1970, כך התברר, מספר הציפורים, היונקים, הזוחלים והדו-חיים צנח ביותר ממחצית. רבע מכלל המינים נמצאים בסכנת הכחדה.
אני לא מפסיק להביט במספרים הללו, אבל אני לא מסוגל לעכל אותם. הכול נראה הזוי כל כך, כמו חלום בלהות שבו כל העולם נראה זר ומוזר. רוברט ווטסון, העומד בראש ה-IPBES, קרא לדו“ח האו“ם “מפחיד”. “בריאותן של המערכות האקולוגיות שבהן אנחנו וכל המינים האחרים תלויים הולכת ומתדרדרת בקצב מהיר יותר מאי פעם”, הוא אמר. “אנחנו שוחקים את היסודות שעליהם עומדים הכלכלה, הפרנסה, הביטחון התזונתי, הבריאות ואיכות החיים שלנו בכל רחבי העולם.” מדענים ידועים כמי שמודדים את מילותיהם בקפידה. הם מעדיפים לכתוב בנימה ניטרלית ואובייקטיבית. אבל כשקוראים את הדו“חות הללו, אי אפשר שלא לשים לב לכך שרבים מהם חשו שהם חייבים להרים את קולם. מחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת היוקרתי של האקדמיה הלאומית למדעים בארצות הברית (NAS) – כתב עת רציני ונכבד – מתאר את משבר ההכחדה כ“חיסול ביולוגי”, ומסיק כי הוא מייצג “מתקפה מבעיתה על יסודות התרבות האנושית”. “האנושות בסופו של דבר תשלם מחיר גבוה מאוד”, כתבו המחברים, “על השמדת מקבץ החיים היחיד המוכר לנו ביקום”.
***
זה העניין עם אקולוגיה: הכול קשור לכול. קשה לנו לתפוש איך זה עובד, כי אנחנו רגילים לחשוב על העולם במונחים של חלקים נבדלים ולא של שלמים מורכבים. למעשה, כך לימדו אותנו לחשוב גם על עצמנו – כיחידים. שכחנו איך לשים לב ליחסים בין דברים. החרקים חיוניים להאבקה; הציפורים חיוניות לפוריות האדמה, משום שהן מסדירות את כמויות הזחלים, התולעים ומזיקי הגידולים; המנגרובים מטהרים מים; האלמוגים מקיימים את אוכלוסיות הדגים; המערכות החיות הללו אינן “שם”, במרחק, מנותקות מן האנושות. להפך: הגורלות שלנו שלובים. במובן מהותי הן אנחנו.
מאחורי העובדות האקולוגיות המבעיתות
זו אינה הפעם הראשונה שבה אתם שומעים את כל זה, כמובן. אם אתם קוראים את הספר הזה, זה כנראה משום שהנושא כבר מטריד אתכם. כבר קראתם עשרות עובדות הופכות-קרביים בנוגע למשבר האקלים שאנחנו חווים. אתם יודעים שמשהו אינו כשורה. אני לא צריך לשכנע אתכם בכך. לא לשם כך נועד הספר הזה.
הפילוסוף טימותי מורטון השווה את האובססיה שלנו לעובדות אקולוגיות מבעיתות לסיוטים שמהם סובלים בני אדם הסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית, או פוסט-טראומה. בחלומות פוסט-טראומטיים אתם חווים שוב את הטראומה ומתעוררים מבועתים, מזיעים ורועדים. משום מה, הסיוטים הללו חוזרים שוב ושוב. זיגמונד פרויד טען כי זהו ניסיון של התודעה לשכך את הפחדים, באמצעות ניסיון להחזיר אתכם אל הרגעים שממש לפני התרחשות הטראומה. הרעיון הוא שאם תוכלו לצפות את האירוע הטראומטי, ייתכן שתוכלו להימנע ממנו – או לפחות להתכונן אליו מבחינה פסיכולוגית. מורטון סבור כי העובדות האקולוגיות המבעיתות ממלאות תפקיד דומה. על ידי חזרה אינסופית עליהן, אנחנו מנסים – ברמה בלתי-מודעת כלשהי – להגיע אל רגע בדיוני, ממש לפי הקריסה, כדי שנוכל להתכונן לקראתה ולעשות משהו. כך, כאשר הקריסה תתרחש, נרגיש מוכנים לקראתה.
מבחינה זו, עובדות אקולוגיות מבעיתות נושאות מסר כפול. מצד אחד הן דוחקות בנו להתעורר ולפעול מייד. אבל בה בעת, הן מרמזות לכך שהטראומה האמיתית עדיין לא כאן – שיש לנו עוד זמן למנוע את האסון. לכן העובדות הללו כל כך מפתות, כל כך מרגיעות, ובגלל זה אנחנו כנראה משתוקקים לעוד ועוד עובדות כאלה. הסכנה בכך היא שכולנו עלולים להמתין באפס מעשה עד שהעובדות יהפכו לקיצוניות יותר. ברגע שנגיע לשלב הזה, כך אנחנו אומרים לעצמנו, אז סוף-סוף נעשה משהו בנושא. אבל העובדה האקולוגית האולטימטיבית לא תגיע לעולם. היא לעולם לא תהיה טובה מספיק. ממש כמו בחלום פוסט- טראומטי, עובדות אקולוגיות לעולם אינן פועלות כפי שמצופה מהן. הן תמיד מאכזבות, ובסוף אנחנו נתעורר בבכי באמצע הלילה, רועדים ואילמים מפחד, כי ברמה עמוקה כלשהי אנחנו יודעים שהטראומה כבר כאן. אנחנו כבר בתוכה. אנחנו חיים בעולם גוסס.
די להזכיר את המילה קפיטליזם כדי לגרום לאנשים להתעצבן. לכולם יש רגשות עזים כאלה או אחרים בנושא, ולרוב מסיבות טובות. אבל בלי קשר למה שאנחנו חושבים על אודות הקפיטליזם, חשוב להבין בבהירות את האופן שבו הוא פועל.
יש לנו נטייה לתאר את הקפיטליזם במילים מוכרות ושחוקות כמו “שווקים” או “מסחר”. אבל זה לא לגמרי מדויק. שווקים וענפי מסחר התקיימו אלפי שנים לפניו, והם לכשעצמם תמימים למדי. מה שמבדיל את הקפיטליזם מרוב המערכות הכלכליות האחרות בהיסטוריה הוא שהוא מאורגן סביב הצורך בהתרחבות או “גידול” בלתי-פוסק: רמות הולכות וגדלות של מיצוי תעשייתי, ייצור וצריכה, שאנו מודדים באמצעות התוצר המקומי הגולמי (תמ“ג). גידול כלכלי, למעשה, הוא הציווי העיקרי של ההון. שימו לב, אין מדובר בגידול למטרה מסוימת, אלא בגידול למען גידול. ויש בזה איזה היגיון טוטליטרי: כל תעשייה, כל ענף וכל כלכלה לאומית חייבים לגדול, כל הזמן, ללא כל יעד סופי מוגדר.
לא קל להבין את ההיגיון הזה. אנחנו נוטים להתייחס לרעיון הגידול הכלכלי כאל מובן מאליו, משום שהוא נשמע כל כך טבעי. והוא אכן טבעי – כל האורגניזמים החיים גדלים. אבל בטבע הגידול מתרחש על פי היגיון של הגבלה עצמית: אורגניזמים גדלים עד לשלב הבגרות, ואז שומרים על מצב של שיווי משקל בריא. כשגידול אינו פוסק – כאשר תאים ממשיכים להשתכפל ללא כל צורך – סימן שיש טעות בקידוד הגנטי, כמו שקורה כשחולים בסרטן. גידול כזה הופך עד מהרה לקטלני.
תחת הקפיטליזם התמ“ג העולמי חייב להמשיך לגדול לפחות ב-2 או 3 אחוזים בשנה – שהם המינימום ההכרחי כדי שחברות גדולות יוכלו להפיק רווחים מצרפיים (צירוף של כל סוגי הרווח לנתון אחד). נדמה שזהו גידול קטן, אבל זכרו, מדובר בעקומה מעריכית (אקספוננציאלית), ואלה נוהגות להפתיע אותנו במהירות מדהימה. גידול של 3 אחוזים פירושו הכפלת גודל הכלכלה העולמית בכל 23 שנים, ואז הכפלה נוספת, וחוזר חלילה. זה היה בסדר אילו התמ“ג היה מדד שהומצא כך סתם. אבל הוא לא. הוא נמדד בצמוד לשימוש באנרגיה ובמשאבים, וכך היה לאורך כל תולדות הקפיטליזם. יש מרווח מסוים בין השניים, אבל הוא לא גדול. ככל שהתמ“ג גדל, כך הכלכלה העולמית צורכת מדי שנה יותר אנרגיה ומשאבים ומייצרת יותר פסולת, עד כדי כך שכיום היא כבר חורגת בצורה דרמטית מן הגבולות שמדענים הגדירו כבטוחים לכדור הארץ, עם תוצאות הרסניות לעולם החי.
אבל המשבר האקולוגי הזה אינו נגרם במידה שווה על ידי כולם. חשוב מאוד להבין זאת. כפי שנראה בפרק 2, מדינות בעלות הכנסה נמוכה, קטגוריה שעליה נמנות מרבית המדינות בדרום הגלובלי, אינן חורגות מהגבולות הפלנטריים. למעשה, במקרים רבים, הן צריכות להגדיל את השימוש באנרגיה ובמשאבים כדי לספק את צורכי תושביהן. המדינות בעלות ההכנסה הגבוהה הן הבעייתיות, כי אצלן הצמיחה הכלכלית התנתקה לגמרי מכל מושג של צורך, וכבר מזמן חרגה מכל מה שנדרש לשגשוגם של בני אדם. הקריסה האקולוגית הגלובלית מונעת כמעט כולה על ידי גידול כלכלי מוגזם במדינות בעלות הכנסה גבוהה, ובעיקר על ידי צבירה מוגזמת בקרב העשירים מאוד, בעוד שהתוצאות של כל זה פוגעות בדרום הגלובלי ובעניים באורח חסר-פרופורציות. בסופו של דבר המשבר הזה נגרם מאי-שוויון לא פחות מאשר מגורמים אחרים.
אל תבינו אותי לא נכון. טכנולוגיה היא חיונית לגמרי למלחמה בקריסה האקולוגית. אנחנו צריכים להתייעל בכל תחום אפשרי. אבל מדענים אומרים בבירור שזה לא יספיק, שלא די בהתייעלות לבדה כדי לפתור את הבעיה. למה? כי בכלכלה מכוונת-גידול, התייעלות שעשויה הייתה לעזור לנו לצמצם את ההשפעות, נרתמת, במקום זאת, לקידום מטרות הגידול – כדי לשעבד חלקים גדולים עוד יותר מהטבע לטובת מעגל המיצוי והייצור. הטכנולוגיה שלנו אינה הבעיה. הגידול הוא הבעיה.
התעוררות לפעולה
אחת האמירות המפורסמות של מבקר הספרות פרדריק ג’יימסון, היא כי קל יותר לדמיין את סוף העולם מלדמיין את סוף הקפיטליזם. זה לא כל כך מפתיע. אחרי הכול, קפיטליזם זה כל מה שאנחנו מכירים. אפילו אם נצליח איכשהו להביא לסופו, מה יקרה לאחר מכן? במה נחליף אותו? מה נעשה ביום שאחרי המהפכה? איך נקרא לזה? המחשבה שלנו – ואפילו השפה שלנו – נעצרת בגבול הקפיטליזם, ומאחוריו משתרעת תהום מבעיתה.
כמה משונה. אנחנו חיים בתרבות שמאוהבת בחידושים, אובססיבית לגבי המצאות וחדשנות. אנחנו טוענים שאנחנו מעריכים חשיבה יצירתית, מחוץ לקופסה. אין ספק שלעולם לא נגיד על טלפון חכם או על יצירת אמנות “זהו הגאדג’ט – או הציור – הטוב ביותר שנוצר אי פעם ולעולם לא יהיה טוב ממנו, ואין טעם אפילו לנסות!” יהיה זה תמים להמעיט בערכה של היצירתיות האנושית. אז למה בכל הקשור למערכת הכלכלית שלנו, בלענו בקלות כזו את האמירה שהקפיטליזם הוא האפשרות היחידה ושאין טעם אפילו לחשוב על יצירה של משהו טוב יותר? למה אנחנו כל כך קשורים לדֹוגמֹות המאובקות של המודל הזה, שמלווה אותנו מאז המאה השש-עשרה, עד כדי כך שאנחנו גוררים אותו איתנו בעקשנות קדימה, לעתיד שברור לחלוטין שהוא אינו מתאים לו?
אבל ייתכן שמשהו משתנה. בשנת 2017, סטודנט בשם טרבור היל, שהיה אז בשנה השנייה ללימודיו, נעמד במהלך שידור טלוויזיוני של ישיבת מועצת העיר בניו יורק והציג בפני ננסי פלוסי, אז דוברת בית הנבחרים של ארצות הברית ואחת הנשים החזקות ביותר בעולם, שאלה פשוטה. הוא ציטט מחקר שנערך באוניברסיטת הרווארד וממנו עלה כי 51 אחוזים מהאמריקנים בגילים 18 עד 29 כבר לא תומכים בקפיטליזם, ושאל האם הדמוקרטים, מפלגתה של פלוסי, מסוגלים לקבל את המציאות המשתנה במהירות ולהציע חזון כלכלי חלופי.
ניכר על פלוסי שהיא הופתעה. “אני מודה לך על השאלה”, היא אמרה, “אבל אני מצטערת לומר שאנחנו קפיטליסטים. ככה זה”.
הסרטון הפך לוויראלי. הוא רב-עוצמה כי הוא מדגיש באופן דרמטי ולגמרי בגלוי את הטאבו האוסר לפקפק בקפיטליזם. טרבור היל אינו שמאלן קיצוני. הוא פשוט מילניאל ממוצע – חכם, מעודכן, סקרן בנוגע לעולם ולהוט לדמיין עולם טוב יותר. הוא שאל שאלה כנה, ולמרות זאת פלוסי, שגמגמה בהתגוננות, לא יכלה אפילו לשקול אותה, ולא יכלה לנסח הצדקה משמעותית לעמדה שלה. קפיטליזם נתפש כמובן מאליו כל כך, שתומכיו אפילו לא יודעים איך להצדיק אותו. התגובה של פלוסי – “ככה זה” – נועדה לסלק את השאלה. אבל היא עשתה את ההפך. היא חשפה את חולשתה של אידיאולוגיה עייפה. ממש כמו הווילון שהוסט וחשף את דמותו האמיתית של הקוסם מארץ עוץ.
הסרטון הצית את דמיונם של רבים כי הוא חשף את העובדה שצעירים מוכנים לחשוב בצורה שונה. הם מוכנים להטיל ספק באמיתות נושנות. והם לא לבדם. מרבית האנשים אמנם לא יתארו את עצמם כאנטי- קפיטליסטים, אבל תוצאות סקר מגלות כי רוב גדול מפקפק בהנחות היסוד של הכלכלה הקפיטליסטית. כפי שהתגלה בסקר של YouGov משנת 2015, 64 אחוזים מהאנשים בבריטניה סבורים שהקפיטליזם אינו הוגן. אפילו בארצות הברית חושבים כך 55 אחוזים מהאזרחים. בגרמניה מדובר ב-77 אחוזים. בשנת 2020, סקר שנערך על ידי חברת Edelman Trust Barometer הראה כי רוב האנשים בעולם (56 אחוזים) מסכימים עם ההצהרה “הקפיטליזם מזיק יותר משהוא מועיל”. בצרפת המספר עמד על 69 אחוזים. בהודו, שיעור מדהים של 74 אחוזים. בנוסף, שלושה רבעים מכלל תושביהן של כל הכלכלות הקפיטליסטיות הגדולות אומרים שהם חושבים שהתאגידים מושחתים.
התחושות הללו מתעצמות עוד יותר כשהשאלות ממוסגרות במונחים של גידול כלכלי. סקר שנערך על ידי אוניברסיטת ייל בשנת 2018, גילה כי לא פחות מ-70 אחוזים מהאמריקאים מסכימים עם המשפט “הגנה על איכות הסביבה חשובה יותר מגידול כלכלי”. והתוצאות הללו נכונות אפילו במדינות הרפובליקניות, ואפילו בדרום העמוק. התוצאות הנמוכות ביותר נרשמו באוקלהומה, בארקנסו ובמערב וירג’יניה, אבל אפילו שם ישנו רוב מוחלט של מצביעים (64 אחוזים) שמסכים עם הטענה. הדבר עומד בהיפוך מושלם להנחות שהתקבעו כבר מזמן בנוגע לגישתם הכלכלית של אמריקנים.
בשנת 2019, המועצה האירופית ליחסי חוץ שאלה אנשים ב-14 מדינות באיחוד האירופי את אותה השאלה, בגרסה חזקה אפילו יותר. הניסוח היה: “האם אתם סבורים שיש לתת קדימות לנושאים סביבתיים אפילו אם הדבר יפגום בגידול הכלכלי?” סביר להניח שאנשים יהססו להסכים למין עסקת חליפין כזו, נכון? אבל כמעט בכל המקרים, רוב גדול (בין 55 ל-70 אחוזים) השיב בחיוב. היו רק שני מקרים יוצאי- דופן, שבהם התמיכה הייתה נמוכה במעט מ-50 אחוזים. אנחנו מוצאים תוצאות דומות מחוץ למערב אירופה ולצפון אמריקה. סקירה מדעית בנושא גילתה שכאשר בני אדם צריכים לבחור בין הגנה על הסביבה לגידול כלכלי, “הגנה על הסביבה מקבלת עדיפות גבוהה יותר במרבית הסקרים ובמרבית המדינות”.
בחלק מהסקרים, ברור שבני אדם מוכנים ללכת רחוק אף יותר. מחקר צרכנים גדול גילה שבממוצע כ-70 אחוזים מהאנשים במדינות בעלות הכנסה בינונית וגבוהה בכל העולם בטוחים שצריכת-יתר מסכנת את כוכב הלכת שלנו ואת החברה האנושית, שאנחנו צריכים לקנות פחות ולהחזיק פחות רכוש, ושזה לא יפגע באושר או ברווחה שלנו. אלה תוצאות מדהימות. יהיו אשר יהיו התפישות הפוליטיות של המשיבים, ברור שהם מביעים עקרונות שמנוגדים לגמרי להיגיון הבסיסי של הקפיטליזם. זהו סיפור יוצא-דופן שכמעט ולא מקבל ביטוי בציבור. אנשים בכל העולם משתוקקים, בשקט, למשהו טוב יותר.
עצירת הגידול ויציבות כלכלית
לפעמים ראיות מדעיות סותרות את תפישת העולם השלטת. כשזה קורה, אנחנו חייבים לבחור: או שנתעלם מהמדע, או שנשנה את תפישת העולם שלנו. כשצ’רלס דרווין הוכיח לראשונה כי כל המינים, כולל בני האדם, מוצאם מאבות קדמונים משותפים, השתיקו אותו בצחוק ובלעג. שני הרעיונות – שבני אדם לא נוצרו בצלמו ובדמותו של האל אלא התפתחו מיצורים שאינם אנושיים, ושהחיים על פני כדור הארץ החלו לפני מאות מיליוני שנים, ולא לפני אלפי שנים, כפי שנרמז לכאורה בתנ“ך – נראו אז בלתי-נתפשים. היו מי שניסו לבטל את הראיות שדרווין מצא על ידי ניסוח תיאוריות חלופיות מפותלות, בניסיונות נואשים לשמר את הסטטוס-קוו. אבל אי אפשר היה לחזור לאחור. עד מהרה, התיאוריה של דרווין הפכה לקונצנזוס מדעי, והיא שינתה לנצח את האופן שבו אנחנו רואים את העולם.
משהו דומה קורה ממש עכשיו. בזמן שהראיות בנוגע לזיקה בין גידול התמ“ג וקריסה אקולוגית ממשיכות להצטבר, מדענים בכל העולם משנים את גישתם. בשנת 2018, 238 מדענים קראו למועצה האירופית לנטוש את הגידול בתמ“ג ולהתמקד במקום זאת ברווחת בני האדם וביציבות אקולוגית. בשנה שלאחר מכן, יותר מ-11 אלף מדענים מיותר מ-150 מדינות פרסמו מאמר שקרא לממשלות העולם “לעבור מרדיפה אחר גידול בתמ“ג ושפע, לתחזוקה של מערכות אקולוגיות ושיפור הרווחה”. לפני שנים ספורות בלבד, צעד כזה לא היה עולה על הדעת בחוגים המרכזיים, אבל כעת הולכת ונוצרת הסכמה גורפת מדהימה.
הוויתור על גידול כלכלי אינו צעד פרוע כפי שנדמה. במשך עשרות שנים נאמר לנו שאנחנו זקוקים לגידול כדי לשפר את חייהם של בני האדם. אבל מתברר שזה לא נכון. מעבר לשלב מסוים, אשר מדינות בעלות הכנסה גבוהה כבר עברו מזמן, הקשר בין התמ“ג לרווחת בני האדם נשבר לגמרי. כפי שנראה בפרק 4, לא הגידול הוא שמשנה, אלא האופן שבו הכלכלה והמשאבים מחולקים, וכעת הם מחולקים באורח מאוד-מאוד לא-שוויוני. חשבו על כך: במהלך 40 השנים האחרונות, 28 אחוזים מכלל ההכנסות החדשות שנבעו מהגידול בתמ“ג העולמי הגיעו אל האחוז הבודד של העשירים ביותר (שכולם מיליונרים). זה מדהים. פירוש הדבר הוא שכמעט שליש מכל העבודה שהשקענו, כל המשאבים שהפקנו וכל הפחמן הדו-חמצני שפלטנו בחצי המאה האחרונה – שימשו כולם כדי להפוך את העשירים לעשירים עוד יותר.
ברגע שנבין שאנחנו לא צריכים את הגידול, נהיה חופשיים לחשוב באורח רציונלי יותר כיצד להגיב למשבר שמולנו. מדענים הבהירו כי הדרך האפשרית היחידה להפוך את כיוון הקריסה האקלימית ולשמור שההתחממות הגלובלית לא תעלה על 1.5, או אפילו 2 מעלות צלזיוס, היא שהמדינות בעלות ההכנסה הגבוהה יאטו את קצב הפקת המשאבים, הייצור והבזבוז שלהן. צמצום השימוש במשאבים מקל את הלחץ על מערכות אקולוגיות ומעניק למארג החיים סיכוי לאחות את עצמו מחדש – ואילו צמצום השימוש באנרגיה מקל מאוד על המעבר המהיר לאנרגיה מתחדשת, לפני שנגיע אל מפולת של נקודות אל-חזור.
קוראים לזה יציבות – צמצום מתוכנן של צריכת אנרגיה ומשאבים, שנועד להחזיר את הכלכלה לאיזון עם העולם החי, באורח בטוח, צודק ושוויוני. איך זה נראה בפועל? הצעד הראשון הוא להתגבר על האמונה הלא-רציונלית שכל ענפי התעשייה חייבים לצמוח, כל הזמן. במקום לנסות להגדיל את כל הענפים ללא מחשבה, בין אם אנחנו זקוקים לכך או לא, אנחנו יכולים להחליט אילו דברים אנחנו רוצים שיגדלו (מגזרים כמו אנרגיה נקייה, שירותי בריאות ציבוריים, שירותים חיוניים, חקלאות מתחדשת – מה שתרצו) ואילו ענפים צריכים לקטון באופן רדיקלי (למשל דלקי מאובנים, מטוסי סילון פרטיים, נשק ורכבי שטח). אנחנו יכולים גם לצמצם את אותם חלקים בכלכלה שנועדו רק למקסום רווחים במקום למילוי צורכיהם של בני אדם, כמו “התיישנות מתוכננת”, שגורמת לכך שמוצרים מתפרקים אחרי זמן קצר, או אסטרטגיות פרסום שנועדו לתמרן את רגשותינו ולגרום לנו להרגיש שמה שיש לנו אינו מספיק.
בעת שנשחרר אנשים מעול העבודה הלא נחוצה, נוכל לקצר את שבוע העבודה כדי לשמור על תעסוקה מלאה, לחלק את ההכנסה והעושר בצורה הוגנת יותר ולהשקיע בנכסים ציבוריים כמו שירותי בריאות, חינוך ודיור בר-השגה. כפי שנראה בפרק 5, כבר הוכח לא אחת שלצעדים כאלה יש השפעה חיובית על בריאותם ורווחתם של אנשים. אלה המפתחות לקיומה של חברה משגשגת. הראיות לכך באמת ובתמים מעוררות השראה.
תרשו לי להדגיש כי יציבות לא נועדה להקטין את התמ“ג. ברור שהאטת הפקת המשאבים והייצור הלא-נדרשים עשויה לגרום לתמ“ג לגדול באיטיות רבה יותר, להפסיק לגדול, או אפילו לקטון. ואם כך, זה בסדר. בנסיבות רגילות, הדבר עלול להביא למיתון. אבל מיתון הוא מה שקורה כאשר כלכלה התלויה בגידול מפסיקה לגדול. הוא כאוטי והרסני. אני קורא כאן למשהו אחר לגמרי. הוא קשור למעבר לסוג אחר לגמרי של כלכלה – כלכלה שאינה זקוקה בכלל לגידול. כדי להגיע לשם, אנחנו צריכים לחשוב מחדש על הכול, ממערכת החובות ועד למערכת הבנקאות, לשחרר בני אדם, עסקים ומדינות ואפילו את החדשנות עצמה מהמגבלות המיושנות של הציווי לגדול, לשחרר אותם כך שיוכלו להתמקד במטרות נעלות יותר.
ככל שננקוט בצעדים מעשיים בכיוון הזה, אפשרויות חדשות ומרגשות יתגלו לעינינו. אנחנו יכולים ליצור כלכלה שמאורגנת סביב שגשוג אנושי במקום סביב צבירת הון אינסופית. במילים אחרות, כלכלה פוסט-קפיטליסטית. כלכלה הוגנת יותר, צודקת יותר ואכפתית יותר.
הרעיונות הללו כבר הולכים ומתבשלים ביבשות שונות במשך העשורים האחרונים, כמו לחישות של תקווה. ירשנו אותם מאנשים כמו הרמן דיילי ודונלה מדוז, המייסדים החלוצים של הכלכלה האקולוגית, מפילוסופים כמו ואנדנה שיווה ואנדרה גורץ, מחוקרים במדעי החברה כמו ארתורו אסקובר ומריה מיס, מכלכלנים כמו סרז’ לאטוש ומפעילים ילידיים כמו ברטה קאסרס. פתאום הרעיונות הללו חודרים אל תוך המיינסטרים ומעוררים השראה לשינוי יוצא-דופן ומהיר בשיח המדעי. כעת אנחנו חייבים להחליט: האם נתעלם מן המדע כדי להמשיך להיאחז בתפישת העולם שלנו, או שנשנה את תפישת עולמנו? הפעם הסכנה גדולה פי כמה מכפי שהיה בתקופתו של דרווין. הפעם אין לנו את המותרות להעמיד פנים שהמדע אינו קיים. הפעם זהו עניין של חיים ומוות.
הצצה אל העתיד
לעיתים רעיונות חדשים יכולים לגרום לנו לראות את הכול באופן שונה. מיתוסים נושנים מתפוגגים, ואפשרויות חדשות מתגלות. בעיות קשות נעלמות, או הופכות לקלות הרבה יותר לפתרון. דברים שנראו פעם בלתי-נתפשים הופכים פתאום למובנים מאליהם. עולמות שלמים יכולים להשתנות.
אני אוהב לדמיין תקופה בעתיד שבה שוב אהיה מהופנט ממספר החרקים באסוואטיני, שם גדלתי. אני אדם קשיש, יושב על המרפסת הקדמית של ביתי בערב, מתבונן בהם בהתפעמות, מאזין לצרצורים שלהם, ממש כפי שעשיתי בילדותי. בחזון הזה, דברים רבים בעולם השתנו. מדינות עשירות צמצמו את צריכת המשאבים והאנרגיה שלהם לרמה מקיימת. התחלנו להתייחס לדמוקרטיה ברצינות, ואף לחלוק הכנסה ועושר בצורה הוגנת יותר. הפער בין מדינות עשירות ועניות הצטמצם. המילה “מיליארדר” נעלמה מהשיח. שעות העבודה צנחו מ-40 או 50 שעות בשבוע ל-20 או 30. שירותי בריאות ושירותי חינוך ציבוריים ברמה גבוהה זמינים עתה לכולם. אנשים חיים חיים ארוכים ומאושרים יותר ובעלי יותר משמעות. ואנחנו התחלנו לחשוב על עצמנו בצורה שונה: לא כנפרדים משאר עולם החי, אלא כיצורים השלובים בו באופן בלתי-נפרד.
ובנוגע לכוכב הלכת שלנו, משהו מופלא קרה. יערות הגשם חזרו לצמוח, לאורך נהרות האמזונס והקונגו ובאינדונזיה, והם צפופים וירוקים ורוחשים חיים. יערות ממוזגים פזורים ברחבי אירופה ובקנדה. הנהרות צלולים ומלאים בדגים. מערכות אקולוגיות שלמות השתקמו. הצלחנו לחולל מעבר מהיר לאנרגיה מתחדשת, הטמפרטורות בכדור הארץ התייצבו ומערכות מזג האוויר חזרו לדפוסים הנושנים שלהן. בקיצור, החל תהליך של החלמה… אנחנו התחלנו להחלים… ומהר יותר מכפי שמישהו תיאר לעצמו שאפשר. לקחנו פחות, אבל הרווחנו הרבה-הרבה יותר.
הספר הזה עוסק בחלום. יש לפנינו מסע, שייקח אותנו לאורך יותר מ-500 שנות היסטוריה. נחקור את שורשי המערכת הכלכלית הנוכחית, את האופן שבו היא השתלטה על העולם ואת מה שמפעיל אותה. נבחן את הצעדים המעשיים והקונקרטיים שאנחנו יכולים לבצע כדי להפוך את כיוון הקריסה האקולוגית וכדי לבנות כלכלה אחרת ופוסט-קפיטליסטית. וננדוד ברחבי יבשות, אל תרבויות וקהילות שמנהלות עם העולם החי קשרים בדרכים שמעשירות את דמיוננו ופותחות לנו אפיקים חדשים לפעולה.
הספר הזה עוסק בחלום. יש לפנינו מסע, שייקח אותנו לאורך יותר מ-500 שנות היסטוריה. נחקור את שורשי המערכת הכלכלית הנוכחית, את האופן שבו היא השתלטה על העולם ואת מה שמפעיל אותה. נבחן את הצעדים המעשיים והקונקרטיים שאנחנו יכולים לבצע כדי להפוך את כיוון הקריסה האקולוגית וכדי לבנות כלכלה אחרת ופוסט-קפיטליסטית. וננדוד ברחבי יבשות, אל תרבויות וקהילות שמנהלות עם העולם החי קשרים בדרכים שמעשירות את דמיוננו ופותחות לנו אפיקים חדשים לפעולה.
ברגע זה, ייתכן שמדובר בלא יותר מלחישה רפה של אפשרות. אבל לחישות יכולות להפוך לרוחות, ולכבוש את העולם בסערה.
