כלכלת הדונאט – פרק ראשון לקריאה - רדיקל

להתרחק מהכלכלה – ולשוב אליה.

בשנות השמונים של המאה העשרים הייתי נערה מתבגרת, וניסיתי להבין את העולם בעזרת הצפייה במהדורות החדשות. התמונות שהבזיקו מדי ערב על מרקע הטלוויזיה בסלון שלנו נשאו אותי הרחק אל מעבר לחיי כתיכוניסטית לונדונית, ולא הרפו ממני. המבט השקט, הבלתי-נשכח, של הילדים בעלי הבטן התפוחה ככדור שנולדו בשנות הרעב באתיופיה; השורות הסדורות של קורבנות אסון הגז בבופאל; החור בעל הגוון הסגול בשכבת האוזון; כתם הנפט העצום שזלג מהמיכלית "אקסון ולדז" אל המים הטהורים של אלסקה. עד סוף העשור כבר ידעתי בבירור שאני רוצה לעבוד בארגון כמו אוקספם או גרינפיס, ולקחת חלק במאבקים המבקשים לשים קץ לעוני ולהרס הסביבתי. חשבתי שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא ללמוד כלכלה ולהשתמש בכליה לקידומן של מטרות אלה.

לכן נרשמתי ללימודי כלכלה באוניברסיטת אוקספורד, בתקווה לרכוש את הכישורים שיוכלו להכשירני למשימה. אבל התיאוריה הכלכלית שנלמדה באוקספורד באותם ימים תסכלה אותי משום שהיא התבססה על הנחות משונות בנוגע לאופני התנהלותו של העולם, בעודה מרפרפת על פני הנושאים שנראו לי החשובים ביותר. התמזל מזלי לפגוש במנחים מעוררי השראה ורחבי אופקים, אבל גם כנפיהם קוצצו על ידי תכנית הלימודים שנדרשו ללמד. וכך, בתום ארבע שנות לימוד, מצאתי את עצמי מתרחקת מהכלכלה התיאורטית, נבוכה מכדי שאעז לכנות את עצמי "כלכלנית". במקום זאת, שקעתי כל כולי באתגרים הכלכליים של העולם הממשי.

ביליתי שלוש שנים בעבודה עם יזמיות יחפות בכפרים של זנזיבר, מלאת הערצה לנשים שהפעילו עסקים זעירים ובה בעת גידלו ילדים בלי מים זורמים, חשמל או בית ספר במרחק סביר. משם, דילגתי לאי אחר, שונה מאוד – מנהטן. שם עבדתי ארבע שנים באומות המאוחדות, בצוות הממונה על כתיבת דוח הדגל השנתי – "דוח הפיתוח האנושי" – והתוודעתי למשחקי הכוח חסרי-הבושה שמנעו התקדמות במגעים בינלאומיים שונים. עזבתי כדי להגשים שאיפה רבת-שנים ולעבוד באוקספם, שם נשארתי יותר מעשור. במסגרת זו התוודעתי לעבודות המסוכנות שעימן נאלצות להתמודד הנשים המועסקות בתחתית שרשראות האספקה העולמיות – מבנגלדש ועד ברמינגהם. נאבקנו כדי לשנות את הכללים המעוּותים ואת הסטנדרטים הכפולים ששולטים בכללי הסחר הבינלאומי, ובחנתי את ההשלכות של שינויי האקלים על זכויות האדם במפגשים עם איכרים ממקומות שונים, מהודו ועד זמביה, ששדותיהם היו לאדמה חרבה בגלל שנות בצורת ארוכות. ואז הייתי לאם – אימם של תאומים, לא סתם – והעברתי שנה בחופשת לידה, שקועה עד צוואר בכלכלת הישבנים החשופים של גידול עוללים. כששבתי לעבודה, התוודעתי מקרוב ללחצים שבהם נתונים הורים שמלהטטים בין עבודה ומשפחה.

מסלול חיי סייע לי להבין בהדרגה את המובן מאליו: לא אוכל לזנוח את הכלכלה. לא רק משום שהיא מעצבת את העולם שבו אנחנו חיים, אלא גם משום שדפוס החשיבה שלה עיצב ללא ספק גם אותי. אז החלטתי לשוב אל הכלכלה, אבל הפעם – כדי להפוך אותה על ראשה. המחשבה שהניעה אותי הייתה זאת: מה אם נפסיק להתבונן בכלכלה דרך חור המנעול שמגדירות לנו התיאוריות הוותיקות שלה, ונתחיל לחשוב עליה מהכיוון השני דווקא: נגדיר את המטרות ארוכות הטווח של האנושות, ורק אז נפנה לחפש חשיבה כלכלית שתסייע לנו בהגשמתן? ניסיתי לצייר תמונה של מטרות אלה, ומגוחך ככל שזה נשמע, מה שיצא נראה כמו דונאט – כן, הסופגניה האמריקאית עם החור באמצעה. התרשים המלא מתואר בפרק הבא, אבל במהותו מדובר בזוג טבעות בעלות מרכז משותף. מתחת לטבעת הפנימית – הבסיס החברתי – נמצאים חסכים אנושיים מכריעים כמו רעב ואנאלפביתיות; מעבר לטבעת החיצונית – התקרה האקולוגית – מצויה התדרדרות פלנטרית הרת אסון, כמו שינויי האקלים ואובדן המגוון הביולוגי. התווך שבין שתי הטבעות הוא הדונאט עצמו: מרחב שבו נוכל להיענות לצורכי הכול במסגרת היכולות הקיימות של כוכב הלכת שלנו.

דונאט מסוכר, בטיגון עמוק, ודאי לא נשמע כמטאפורה הטבעית ביותר לשאיפותיה של האנושות. אבל משהו בדימוי תפס, גם אותי וגם אחרים, ובסופו של דבר – הוא נשאר. והוא הצית שאלה מסעירה באמת:

אם יעדה של האנושות במאה העשרים ואחת הוא להתכנס אל תוך הדונאט, איזה דפוס חשיבה כלכלי יעניק לנו את הסיכוי הטוב ביותר להגיע לשם?

וכך, בעודי אוחזת בדונאט בידי האחת, דחקתי הצידה בידי השנייה את ספרי הלימוד הישנים בכלכלה ופניתי לתור אחר רעיונות חדשים, הטובים יותר שבנמצא. עשיתי זאת בחברתם של סטודנטים סקרניים, של מנהיגים עסקיים פרוגרסיביים, של אנשי אקדמיה חדשנים ושל אנשי שטח פורצי דרך. ספר זה מבקש לחבר בין התובנות העיקריות שגיבשתי לאורך הדרך – תובנות שמובילות לדרכי חשיבה, שהלוואי שהיו נקרות בדרכי בצעדיי הראשונים כסטודנטית לכלכלה, ושאני מאמינה שצריכות להיות חלק מארגז הכלים של כל כלכלן וכלכלנית כיום. הספר שואב מאסכולות חשיבה שונות, כמו כלכלת המורכבות, כלכלה אקולוגית, כלכלה פמיניסטית, כלכלה מוסדית וכלכלה התנהגותית. כולן אמנם עשירות בתובנות, אך כל עוד כל אחת מהן נותרת ספונה בכתבי העת, בכנסים, בבלוגים, בספרי הלימוד ובתקני ההוראה משלה, ממוקדת בפיתוח הביקורת הנישתית שלה על החשיבה של המאה שעברה, קיים חשש שיישארו מנותקות זו מזו. פריצת הדרך האמיתית נמצאת, אפוא, בשילוב בין מה שיש לכל אחת מאסכולות חשיבה אלה להציע, ובין מה שקורה כשאנחנו מציבים אותן זו לצד זו וגורמים להן לתקשר ולשתף פעולה, אגב תיאום והיזון הדדי. וזו בדיוק תכליתו של ספר זה.

מצבנו העגמומי והאתגרים העצומים שניצבים עוד בפנינו נובעים במידה רבה מהחשיבה הכלכלית המיושנת, על נקודות העיוורון והמטאפורות המוטעות שלה. אבל למי שמוכנים למרוד, להתבונן לצדדים, להעמיד בספק ולחשוב אחרת, אלה הם זמנים מסעירים. "אם יעלה בידינו להורות לתלמידים כיצד ללמוד, כיצד לשכוח את תלמודם וכיצד ללמדו מחדש, יהיה בכך משום תוספת ממד חינוכי רב-עוצמה", כתב העתידן אלווין טופלר. הדברים הללו נכונים שבעתיים למבקשים לרכוש אוריינות כלכלית: יש לנו הזדמנות אדירה לשכוח את יסודות הכלכלה ואז לשוב ולבנות אותם מחדש.