"אינטלקטואלים הם אינדיבידואלים עם שליחות באמנות הייצוג", כך טוען אדוארד סעיד בסדרת ההרצאות שנשא בשנת 1993. בהרצאותיו בוחן סעיד ייצוגים תיאורטיים וספרותיים של האינטלקטואל אצל טורגנייב, פלובר, בנדה, וולף, ג'ויס, גרמשי, אדורנו, סארטר ואחרים; הוא דן ביחסים שבין האינטלקטואל לבין השפה, הלאומיות, הדת, האקדמיה, השׂררה ועוד:
"כולנו חיים בחברה, כולנו שייכים ללאומיות עם שפה, מסורת ומצב היסטורי משלה. באיזו מידה אינטלקטואלים הם משרתיהן של נסיבות אלה, ובאיזו מידה הם אויביהן?".
"האם יש כזה דבר, או יכול להיות כזה דבר כמו אינטלקטואל או אינטלקטואלית עצמאיים המתפקדים באופן אוטונומי, מישהו או מישהי שאינם מחויבים, ולפיכך אינם כבולים להשתייכויותיהם לאוניברסיטאות המשלמות משכורות, למפלגות פוליטיות התובעות נאמנות לקו המפלגה או לקבוצות מחקר המציעות אמנם חופש לחקור, אך בה בעת, באופן אולי מרומז יותר, מעיבות על כושר השיפוט ומרסנות את הקול הביקורתי?".
"האם האינטלקטואל מומרץ לפעילות אינטלקטואלית בידי נאמנויותיו הפרימורדיאליות, המקומיות, היצריות – הגזע שלו, העם שלו, הדת שלו – או שמא ישנה מערכת עקרונות אוניברסלית ורציונלית יותר שאפשר שהיא תמשול, ואולי היא כבר מושלת באופן שבו אדם מדבר וכותב? למען האמת, אני שואל את השאלה הבסיסית של האינטלקטואל: כיצד אומרים את האמת? איזו אמת? למי ואיפה?".
אדוארד סעיד (1935, ירושלים – 2003, ניו-יורק) היה מבקר תרבות, תיאורטיקן וחוקר ספרות פלסטיני-אמריקאי. בסדרה ארוכה של פרסומים – ביניהם "אוריינטליזם" (1978) ו"תרבות ואימפריאליזם" (1993) – הניח סעיד את יסודותיו של חקר הפוסט-קולוניאליזם. סעיד לימד ספרות אנגלית והשוואתית באוניברסיטת קולומביה ובאוניברסיטאות נוספות בארצות הברית.
