לואי אלתוסר (1918-1990) הוא אחד התיאורטיקנים המרקסיסטים החשובים של המאה ה-20, ושותף למהפך הסטרוקטורליסטי שאירע בהגות הצרפתית בשנות ה-60. בשורה של כתבים, וביניהם "בשביל מרקס" (1965), "לקרוא את הקפיטל" (1965) והמסה על האידיאולוגיה, הוא קורא תיגר על האורתודוקסיה המרקסיסטית ומשנה לחלוטין את הנחות היסוד שלה בכל הנוגע לתפיסת החברה, ההיסטוריה, האידיאולוגיה, המדינה והסובייקט. הספר על האידיאולוגיה הנה גרסתו המאוחרת של אלתוסר למסה המפורסמת שלו "מנגנוני המדינה האידיאולוגיים", והיא חיונית לכל המבקש להבין את החשיבה הצרפתית בת-זמננו. כל חשיבתו המאוחרת של אלתוסר מקופלת למעשה במסה זו (שנכתבה כשנה לאחר מפח הנפש ממאורעות הסטודנטים במאי 68') ובשאלה שהוא מציב במרכזה: כיצד קורה שהסדר הקיים משתכפל ואף משגשג חרף המצוקה ההמונית שהוא מייצר. אלתוסר מציג את הביקורת שלו תחת המושגים החשובים שטבע: "הסבה" (אינטרפלציה) ו"מנגנוני מדינה אידיאולוגיים". ; התשובה שמספק אלתוסר נעוצה בהבנה חדשה ונועזת של האידיאולוגיה ושל מצב הנתינות, ומבוססת בין השאר על עקרונות שיובאו מהפסיכואנליזה הלאקאניאנית. מתוקף זה גורס אלתוסר שעל המרקסיזם מוטל לתת דין וחשבון על אודות הסובייקט, שפתו, הזדהויותיו והכלכלה הליבידינלית שהוא חולק עם המדינה. כך, מרגע פרסום המסה, מרקסיזם ופסיכואנליזה לא נתפסו עוד כשיטות עוינות, חסרות מכנה משותף, אלא להפך – כשותפות בזעזוע מחשבתי ובגל של הלם מפרק, שחצה שדות וזרמים שלמים ואף הוליד ברבות הימים זרם תיאורטי נפרד של פסיכו-מרקסיזם.
