אריאלה אזולאי מציגה נקודת מבט חדשה על ארבע שנים מכריעות בהיסטוריה של ארץ-ישראל/פלסטין. באמצעות קריאה בלמעלה מ-200 תצלומים נדירים מהתקופה המוצגים בספר, אשר רובם טרם הוצגו לציבור הישראלי, היא משחזרת את התהליכים שבסופם הפך הרוב הפלסטיני שישב בפלסטין-א"י למיעוט ואילו המיעוט היהודי כונן גוף פוליטי חדש ומשטר שבו רוב יהודי שולט במיעוט פלסטיני. רוב התצלומים המוצגים בספר נמצאו בארכיונים שונים של מוסדות היישוב והמדינה. באמצעות תצלומים אלה מדובבת אזולאי מראות וסיפורים שבמשך שנים נכחו בזיכרון הציבורי בישראל באופן חלקי – שתוקים, מוכחשים או מעוותים, דחוקים לשולי הסיפור ההגמוני על "בניין הארץ".
אזולאי עוקפת בדרכה שני נרטיבים גדולים: הנרטיב הציוני, הנפרש מחלום שיבת ציון ועד התממשותו בהקמת המדינה, והנרטיב הפלסטיני (שאותו אימצו גם פוסט-ציונים רבים), המציב את הנַכְּבָּה כאירוע מכונן של הקיום והזהות הפלסטיניים אך מתעלם מתרומתו של האסון הפלסטיני לכינון המשטר הישראלי ולעיצוב דפוסי האלימות שלו. שני הנרטיבים הסותרים האלה מקבלים כמובן מאליו את קיומו של קו חלוקה נוקשה המפריד בין יהודים לערבים; מכיוון ששניהם מקבלים את החלוקה הזאת כעובדה מוגמרת הם אינם מסוגלים לשחזר את היווצרותה. זה הסיפור שאזולאי מבקשת לספר כאן מתוך התצלומים ובאמצעותם. הנכבה – האסון שהומט על הפלסטינים – מוצגת כאן כאירוע שאִפשר את ההפרדה, ואילו ההפרדה שהתקבעה מוצגת כאחראית לעובדה שהאסון הזה נתפס בעיני היהודים כמחירה הבלתי נמנע של המלחמה להשגת הריבונות היהודית, כאסון רק מנקודת מבטם של הפלסטינים. במקום "אסון מנקודת מבטם" מציעה אזולאי לראות אסון ממש ומפרשת את הפיכתו ל"אסון מנקודת מבטם" כמרכיב חיוני בכינון המשטר הישראלי.
