ההשתלבות ההולכת וגדלה בין האוכלוסייה הישראלית והאוכלוסייה הפלסטינית נראית היום כבלתי ניתנת להתרה. יותר ויותר אנשי רוח, עיתונאים וסופרים שואלים את עצמם האם הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" עדיין ברת-תוקף ומהי מידת הכנות והיושרה הפוליטית להמשיך ולשאת אותה. מעטים, לעומת זאת, יודעים שרעיונות ביחס לפתרונות דו-לאומיים נולדו כבר עם ראשית הופעתו של החזון הציוני. מאחד-העם עד גרשום שולם, ממרטין בובר עד חנה ארנדט, ולאחרונה ממירון בנבנישתי עד א"ב יהושע, בכל שלב של התפתחותה ונפתוליה של ההגות הפוליטית קמו אנשים שהטילו ספק האם מדינה יהודית קטנה ובלעדית, מנוכרת לסביבתה ומסוגרת מול המזרח הערבי הגדול, מהווה מענה נכון למצוקותיהם של יהודים נרדפים בעידן המודרני. האם מלכתחילה אי-הכללתה של האוכלוסייה הילידית בתמונת העולם העתידית הייתה נבונה דיה? האם ניתן היה אי-פעם להפריד באמת בין שני העמים שהלכו והתהוו תוך קונפליקט אלים וכואב בין הים לירדן? בתקופה הנוכחית הקיום הלא-שוויוני של שני העמים החיים תחת שלטון אחד הוא מציאות המתדרדרת למצב של אפרטהייד. 875.000 הישראלים החיים מעבר ל"קו הירוק" (500.00 בהתנחלויות ו-375.000 במזרח ירושלים) הם בעלי זכויות אזרח מלאות. שכניהם, לעומת זאת, חסרי ריבונות עצמית ונטולי כל הגנה אזרחית ומשפטית. אי-שוויון בסיסי זה המתקיים כבר למעלה מיובל שנים מייצר שוב ושוב אלימות מדממת ועלול להסתיים בקטסטרופה. האם נותר עדיין זמן לשנות את המגמה? האם ישראלים ופלסטינים עשויים יום אחד לחיות בשלום אזרחי ובשוויון פוליטי תחת מסגרת משותפת? בספר מרתק ורב-ערך זה להבנת אפשרות התנהלותנו במרחב מעלה שלמה זנד את הסוגייה שרובנו מעדיפים להתעלם ממנה: היות ולא ניתן לחלק ארץ, האם אין להתחיל צעד אחר צעד, למרות הקשיים והמהמורות, ללמוד להתחלק בריבונות עליה?
