מאה שניות לחצות: בין המלחמה באוקראינה ומשבר האקלים

מדוע המלחמה באוקראינה רק מחדדת את הצורך לפעול בדחיפות בכל מה שקשור למשבר האקלים? שעון יום הדין ממשיך לתקתק וסר דיוויד אטנבורו מזהיר בספרו החדש, כאן על פני האדמה: "זה יוביל לחורבננו"      

יונתן יעקבזון

ב-24 בפברואר, העולם כולו עצר את נשימתו כאשר כוחות רוסיים התקדמו לעבר פריפיאט שבאוקראינה, מקום מושבה של תחנת הכוח הגרעינית שהפכה לסמל ולשם נרדף לאסון מעשה ידי אדם – צ'רנוביל. רצה המקרה, וזה גם המקום שבו נפתח ספרו של דיוויד אטנבורו "על פני האדמה". בעומדו בין הריסותיה של העיר החרבה, כותב האיש שחקר כמעט כל חלקה על פני הגלובוס: 

"פריפיאט שבאוקראינה שונה מכל מקום אחר שבו הייתי. זהו מקום של ייאוש מוחלט [...] משום שכל מה שיש שם—מלוחות המודעות שאיש אינו מסתכל בהם עוד, דרך סרגלי החישוב המושלכים בכיתת המדעים ועד לפסנתר ההרוס בבית הקפה — הוא אנדרטה ליכולתו של המין האנושי לאבד את כל הנחוץ לו והיקר ללבו. על פני כדור הארץ יש רק לנו, בני האדם, די כוח לברוא עולמות ואז להשמידם" (תרגום: נעמי זוסמן | עריכה לשונית: תמר נויגרטן | עריכה מדעית: אבנר גרוס).

מודפס
דיגיטלי

על פני האדמה העדות שלי וחזון לעתיד

89 99
מודפס (₪89)
דיגיטלי (₪49)
נקה

הדברים של אטנבורו רלוונטיים יותר מתמיד, וארבעה ימים אחרי תחילת הפלישה, ב-28 בפברואר, הם אף קיבלו חותמת מהדהדת – ולא בגלל כיבוש תחנת הכוח הגרעינית בזפוריז'יה שהתרחש אז. היה זה גם מועד פרסום דוח ה-IPCC השישי, שחלקו השני כַּלל תחזיות קשות על הצפוי לתושבי כדור הארץ בשני העשורים הקרובים. בין השאר: היעלמותם של ערים ויישובים תחת פני המים, ופגיעה ביכולתנו לגדל מזון ולספק מי שתייה נקיים, אשר יובילו לגלי פליטים חסרי תקדים.

קשה להאשים את מדעני האקלים בעיתוי המחורבן. המשבר שאיתו הם מתמודדים לא מכפיף עצמו לשיקולי רייטינג. ועדיין, לא צריך להיות מדען כדי להבין אמת אחת פשוטה: כשהתותחים רועמים, לא רק המוזות שותקות – גם כל מחשבה על העתיד נדחקת הצידה לטובת התגייסות טוטאלית לצרות ההווה. ככלות הכל, למי יש זמן לחשוב על משבר האקלים בימי מלחמה שעלולה להסתיים בשואה גרעינית. אבל האם הנהייה אחר תרחישים פוליטיים ספקולטיביים, האובססיה לנבלים ולגיבורים, והכמיהה למבנה נרטיבי של בני אור נגד בני חושך – הן לא חלק מהסיבות שמלכתחילה מקשות על ההתמודדות עם משבר האקלים? 

כבר עתה צ'רנוביל איבד את הבכורה כאסון הגדול ביותר שהוא מעשה ידינו. כפי שאטנבורו כותב בספרו, "העולם הטבעי גווע. העדויות לכך סובבות אותנו מכל עבר. זה התרחש במהלך חיי. ראיתי זאת במו עיניי. זה יוביל לחורבננו". כעת הגיעה העדות המוחצת מכולן. 

סר דיוויד אטנבורו בצ'רנוביל, במהלך צילומיי "על פני האדמה". קרדיט: Joe Ferreday

הדו״ח הנוכחי, בעל הסמכות הגדול ביותר בעולם בתחומו, מתפרס על פני יותר מ–3,500 עמודים שנכתבו ע"י 270 מדענים מ–67 מדינות שונות. כולם תמימי-דעים: משבר האקלים חמור אף משחשבנו, הסכנה קרובה משחשבנו. אנחנו ניצבים במסלול ישיר לעבר קטסטרופה אקולוגית בלתי-הפיכה. "הדוח הזה הוא אטלס של סבל אנושי וכתב אישום כבד נגד מנהיגות אקלים כושלת", אמר מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש. 

בימי המלחמה הקרה, "שעון יום הדין" הציג את ההסתברות לפריצתה של מלחמה גרעינית בין בריה"מ לארה"ב ב"דקות לחצות" – ככל שהמחוגי השעון התקרבו לחצות פירושו שגבר הסיכון למלחמה גרעינית ובעקבותיה, קץ האנושות. החל מ-2007, שינויי האקלים נוספו למארג השקלולים המשפיעים על מיקום מחוגי השעון; אז, השעה היתה 5 דקות לחצות – עתה, ועוד לפני פרוץ המלחמה באוקראינה, המחוג הארוך ניצב רק 100 שניות בלבד מאסון. 

כפי שהמלחמה באוקראינה שוב מוכיחה, שינויי האקלים הם רק חלק אחד – וקשה במיוחד – ממשבר גדול יותר, משבר האדם. "עלינו לשנות את דרך החיים שלנו ביסודה", קובע בנחרצות דוח ה-IPCC החדש ומזהיר כי כדי להימנע מתוצאותיו החמורות ביותר של משבר האקלים, "נדרשות פעולות דחופות ומרחיקות לכת ושינויים מהותיים בכל ההיבטים של חיי האדם". השעה כבר מאוחרת, אבל השעון עוד לא מורה חצות. בספרו החדש, אטנבורו מספר לנו שכבר יש בידינו החלופה לדרך החיים הבלתי-מקיימת שהובילה אותנו לכאן, "טעותנו הגדולה ביותר" כלשונו, ומסביר כיצד, אם נפעל עכשיו ממש, נוכל עדיין לתקנה.

מודפס
דיגיטלי

על פני האדמה העדות שלי וחזון לעתיד

89 99
מודפס (₪89)
דיגיטלי (₪49)
נקה

עבור מהפך אנרגטי ותעשייה ירוקה דרוש קבינט אקלים

המשבר הסביבתי אינו רק משבר עולמי. השפעותיו המקומיות הן על קשת רחבה של נושאים: החל משוק המזון ועד ליכולת של שמורות הטבע לספוג פחמן דו-חמצני, אחד הגורמים המרכזיים להתחממות

איתמר ויצמן

פחות מחודש חלף מהשבעת הממשלה ה-36 ובכל זאת כבר עתה אפשר לומר בבירור: סוף-סוף יש בישראל שרות ושרים שבאו לשרת אותנו, האזרחים. נכון שהמחלוקות בין ימין לשמאל עדיין כאן, ושהפערים בין חברות הקואליציה גדולים ואינם מאפשרים הרבה מעבר לשימור הסטטוס קוו, אבל דווקא בתוך הסוגיות שאינן נפיצות פוליטית נמצא אתגר הגדול ביותר שניצב לפתחנו: משבר האקלים.

לפי סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 76% מהציבור סבור כי על הממשלה לעשות כל שביכולתה כדי להיערך לאתגר הגדול ביותר שעמו מתמודדות האנושות בימינו. מתוך חמשת התיקים הנוגעים במישרין לטיפול במשבר האקלים, ארבעה נמצאים בידי מפלגות שמאל – התחבורה, האנרגיה, הבריאות והגנת הסביבה.

חשוב להבין, משבר האקלים אינו רק משבר עולמי. הוא גם משבר מקומי. דוגמה אחת לכך היא הדו"ח שהציג לאחרונה המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) על פגיעוּת אספקת המזון בישראל כתוצאה מאירועי מזג אוויר קיצוני וממגמת ההתחממות. דוגמה אחרת ולא פחות חשובה היא הפגיעה הקשה בשמורות הטבע בשנים האחרונות וצמצום היכולת לספוג פחמן דו-חמצי, אחד הגורמים המרכזיים לאפקט החממה.

ים המלח, באפריל. ישראל מוגדרת כ"נקודה חמה במיוחד" מבחינת רגישות לשינויי אקלים בשל מיקומה הגיאוגרפי. צילום: אמיל סלמן

השרים והשרות החדשים כבר הקימו צוותים יעודיים במתוך משרדיהם למשבר האקלים, אך עליהם לעשות יותר מכך: עליהם לדחוף להקמת קבינט אקלים שיפעל להצבת יעדים לאומיים שאפתניים, להקצאת משאבים בסדרי גודל שטרם נראו ולהקמת מערך הסברה לאומי למשבר האקלים ולנושאים סביבתיים. בארה"ב ובאירופה כבר החלו לאגד את קווי המדיניות הסביבתית החדשה לתוכנית גדולה אחת – Green New Deal. ברמה המקומית, ארגוני הסביבה בישראל כבר גיבשו תוכניות מותאמות.

בקווי היסוד של הממשלה הוצב יעד שאפתני: להגדיל ב-50% את מספר עובדי ההיי-טק לכדי 15% מכלל העובדים במשק. את רבבות היזמים והיזמיות המוכשרים הללו ניתן יהיה לרתום לפיתוח טכנולוגיות חדשות שיבססו את ישראל כמרכז מחקר ופיתוח עולמי לא רק בתחומי הסייבר והתוכנה, אלא גם בטכנולוגיות ברות קיימא. הממשלה צריכה לדחוף ולעודד את הנושא עד כמה שניתן. קבינט אקלים מצדו צריך להציג תוכנית מקיפה לשינויים יסודיים בהיקפי פליטת, ובראש ובראשונה – עליו לאמץ את היעד שהציע מרכז השל לקיימות לניצול אנרגיות מתחדשות עבור 95% מצרכי המשק עד 2050. בנוסף, עליו לקדם את הפיכת התוצרת הטכנולוגית הישראלית בתחומים הסביבתיים למבוקשת בחו"ל.

התועלת הכלכלית של כל אלה תהיה אדירה. כבר היום קיימות בישראל "חברות ירוקות" שמפתחות כלים לחקלאות מקיימת, תהליכי ייצור מעגליים, טכנולוגיות מימן, פתרונות מים, תחבורה ציבורית, שיתופית ואוטונומית ועוד. פיתוח "התעשייה הירוקה" והכשרת העובדים אליה צריך להיעשות במקביל לסגירת הברז התקציבי לכרייה והובלה של דלקים וכימיקלים מזהמים. אלפי ישראלים מתים מדי שנה מזיהום אוויר חמור. קבינט האקלים צריך להוביל את המהלכים לסגירת המפעלים המזהמים. עליו לפעול בשקיפות ותוך שיתוף הציבור.

כבר עשרות שנים התנועה הסביבתית בישראל מתדפקת על דלתות הממשלה ובעשור האחרון יותר ויותר ישראלים שותפים לדרישה מהקברניטים לפעול עכשיו, בטרם יהיה מאוחר. זהו צו השעה. והוא יוצר כר נרחב שטרם נראה כמוהו לשיתופי פעולה בין קצוות פוליטיים. כולנו נצא מכך נשכרים. גם כדור הארץ.

איתמר ויצמן הוא מייסד רדיקל – בית לרעיונות

״עיר 15 הדקות״ היא מודל סוחף, אך את מי היא תשרת?

התרוקנות מרכזי הערים והסגרים במהלך משבר הקורונה האיצו את המחשבות אם ניתן לשים קץ להתניידות היום-יומית ברכב או בתחבורה ציבורית למרחקים גדולים, משכונות המגורים לאזורי התעסוקה. לחוקר קרלוס מורנו יש הצעה שצוברת תאוצה, אך יש בה קשיים המחייבים התייחסות

עדו צפרוני

בשנה האחרונה השתנה בפתאומיות המרחב העירוני שלו היינו מורגלים, וערים ברחבי העולם נדרשו לענות על האתגרים החדשים של משבר הקורונה, לצד בעיותיהן הישנות. עם המעבר לעבודה מהבית התרוקנו מרכזי המטרופולינים מאדם – התפתחות שהובילה רבים להכריז על העיר כקורבן נוסף למגפה. לצד קריסתו של מרכז העיר הסואן, הסגרים המרובים הגבילו אותנו לסביבה הקרובה לבית וגרמו לנו לתהות אם שכונת המגורים יכולה לספק את כל צרכינו במרחק של פחות ממאה מטר. על רקע זה, לא מפתיע לגלות שהרעיון התכנוני המדובר ביותר בחודשים האחרונים מבקש להציע פתרון בדיוק לשאלות אלה.

המודל העירוני החדש שסוחף את העולם זכה לשם הקליט "עיר 15 הדקות". הוא נהגה לראשונה ב-2016 על-ידי קרלוס מורנו, מרצה וחוקר בביה״ס למינהל עסקים של אוניברסיטת סורבון, אך התפרסם רק כששולב במצע של ראשת העיר פריז, אן הידלגו, לקראת הבחירות המוניציפליות ב-2020. שבועות בודדים לאחר מכן פרץ משבר הקורונה, ומאז זוכה הרעיון לפרסום רב בתקשורת הבינלאומית, ואף אומץ על-ידי ארגונים בינלאומיים (כולל OECD) וכן על-ידי ערים אחרות ברחבי העולם, כאחת ההצעות לשיקום המרחב העירוני מפגעי המשבר.

במוקד "עיר 15 הדקות" ניצבת ההבטחה "לשים קץ לפרגמנטציה המרחבית של העיר", הדורשת התניידות יום-יומית ברכב או בתחבורה ציבורית למרחקים גדולים, משכונות מגורים לאזורי התעסוקה והמסחר. במקום זאת, מורנו קורא ליצירתה של עיר מבוזרת ב"קנה-מידה אנושי", שבה רוב הפעולות היום-יומיות יתרחשו במרחק של עד 15 דקות הליכה (או רכיבה באופניים) מביתו של כל תושב. שש הפונקציות החברתיות ההכרחיות בסביבה העירונית אותן מזהה המודל הן: מגורים, עבודה, מסחר, בריאות, חינוך ופנאי – כל אלה אמורות להתקיים בסמיכות כדי לספק איכות חיים ראויה, ולבטל את הצורך בתחבורה מזהמת וגוזלת זמן. מורנו מכנה את גישתו ״כרונו-אורבניזם״ ומדגיש כי המעבר למחשבה על העיר במונחי זמן במקום מרחק, יהפוך אותה למקום בריא, מקיים וחיוני יותר.

בעקבות לקח משבר הקורונה עודכן המודל בתחיל 2021 וכעת מציעים מורנו ושותפיו התמקדות בארבעה ממדים עיקריים: צפיפות, קרבה, גיוון ודיגיטציה. צפיפות מוגדרת כמספר האנשים בשטח נתון, ולא נמדדת לפי בניינים יחידים במטרה להימנע מבניית רבי-קומות. לפי המודל, מעבר ליתרונות כלכליים וסביבתיים, צפיפות יכולה לתרום גם לחלוקה יעילה ושוויונית יותר של שירותים. באופן דומה, קרבה נתפשת במונחי זמן או מרחק כשיפור הנגישות של תושבים לשירותים בסיסיים. גיוון מוגדר על-ידי מנסחי המודל כעירוב שימושי קרקע (מגורים, מסחר ותעסוקה) בשכונות העיר וכ״ממד רב-תרבותי״. בשני המקרים הוא מוצג כהזדמנות כלכלית שיכולה להביא לעליית שווי הנכסים, לעידוד תיירות ועסקים חדשים וליצירת מקומות עבודה. העיקרון הרביעי, דיגיטציה, נוגע לשימוש בפלטפורמות אינטרנטיות לקידום שלוש המטרות שנזכרו לעיל. למשל, הפחתת הצורך בנסיעה דרך קניות ברשת, משלוחים והפיכה של שירותים מסוימים לווירטואליים, או שימוש בכלים דיגיטליים עבור תחבורה שיתופית.

 פקקים בתל אביב. צילום: מגד גוזני

הלהט האוטופי של מורנו מושך רבים מאלה שמחפשים פתרונות רדיקליים לבעיות עירוניות בחסות ההתאוששות ממשבר הקורונה, אך יש להכיר גם במגבלות המודל. אחד מהמכשולים הגדולים ביותר ביצירת שכונות קומפקטיות, בהן מרבית פעולות החיים מתבצעות בסביבה הקרובה לבית, הוא אפשרויות התעסוקה. מורנו מנבא כי בעתיד הקרוב עבודה מרחוק ושימוש בחללי עבודה משותפים יהפכו לנפוצים יותר ויותר, ויאפשרו לעובדים להימנע מנסיעות ממושכות ומזהמות. בהחלט ייתכן כי תהליך המעבר לעבודה מהבית יימשך גם בשנים שלאחר המגפה. עם זאת, סקרים שנערכו לאחרונה ברחבי העולם מראים כי בעלי מקצועות המתאימים לעבודה מרחוק הם משכילים ובעלי הכנסה גבוהה. אם "עיר 15 הדקות" מתיימרת לשפר את איכות החיים של כל תושביה, ולא רק של פלח מסוים שיכול ליהנות מיתרונותיה, עליה לחפש פתרונות שיתייחסו לאי-השוויון בשוק העבודה בהווה ובעתיד, ויאפשרו נגישות מהירה גם לעובדים המחויבים בהגעה פיזית למקום העבודה.
 
 אבל מעבר לקשיים נקודתיים ביישום חזון "עיר 15 הדקות", האופן שבו הוא מנוסח מצביע על בעיות מהותיות יותר ביחסו לסוגיות חברתיות. בהצעותיו של מורנו קשה למצוא התייחסות למחקרים הרבים שעסקו בצפיפות עירונית ובחסרונותיה, למשל הקושי הניכר למצוא דיור בר-השגה בתנאי מחייה מספקים. מורנו מתמקד בנושאים כמו מוביליות, גישה לשירותים וצריכה, אך לא מתעכב על השאלה הבסיסית: מי יוכל להתגורר ב"עיר 15 הדקות" ומי יידחק או יודר ממנה?

 בניין מגורי הצוות באיכילוב. צילום: ליאור צור

מדיניות ציבורית ברוח "עיר 15 הדקות" יכולה להועיל לבריאותם הגופנית והנפשית של תושבי ערים, לרווחה הכלכלית ולאיכות הסביבה, אך בעידן המאופיין באי-שוויון מרקיע שחקים ובמשברי דיור חמורים, עליה לוודא שיתרונות אלה מוחלים באופן שווה על פני כל האוכלוסייה. דוגמה אחת לדרך פעולה אפשרית היא הוספת יחידות דיור ציבורי המיועדות לעובדים במקצועות חיוניים – מורים, שוטרים, צוותים רפואיים, עובדי תברואה ועוד – גם באזורים יקרים בעיר. זוהי מדיניות המיושמת בימים אלה במספר ערים. בפריז למשל נבנה בשנים האחרונות דיור ציבורי בשכונות יוקרתיות ברובעים השביעי והשישה-עשר. גם בתל-אביב הוקמו לאחרונה מתחמים דומים עבור בעלי מקצועות נדרשים כמו מורים ועובדי בית החולים איכילוב, אם כי בשני המקרים הביקוש עדיין גבוה בהרבה מההיצע.
 
בעת זו של משבר עמוק, ל״עיר 15 הדקות״ יש פוטנציאל כסלוגן ברור ונהיר, שיכול לזכות בהכרה ציבורית רחבה ולאגד תחתיו שורת דרישות שמשמיעים חוקרים, מתכננים עירוניים ותושבי ערים זה עשרות שנים. בדומה להצעות העכשוויות ל״ניו דיל ירוק״ (Green New Deal), המושג הזה יכול להפוך לסמל פרוגרסיבי רב-עוצמה שיבטא שאיפה לעיר מקיימת, צודקת והוגנת יותר. אף-על-פי-כן, מבלי להתייחס לפערים הכלכליים והחברתיים שמהם מתעלם חזון זה כיום, הוא יכול גם להישאר בגדר כותרת ריקה מתוכן שתסווה עוד מאותו הדבר.
 

עדו צפרוני הוא סטודנט לתואר שני בתוכנית הבינתחומית ע"ש עדי לאוטמן באוניברסיטת תל-אביב

גמילה מתחילה בדיור ובבחירה חופשית

מודל "דיור תחילה" רואה בדיור כשלב ראשון בשילובם מחדש של הומלסים בקהילה, ולא כשלב אחרון. הטיפול עצמו נעדר כפייה או שיפוטיות ומבוסס על אותנטיות ותוכנית עבודה שאינה נעה רק קדימה

עמית צור

במסגרת עבודתי אני מקדמת שני רעיונות הנחשבים רדיקליים בישראל, אך בעולם הם הולכים והופכים לנפוצים. האחד – מרכז להזרקה בטוחה שיהיה מרחב בטוח עבור מכורים פעילים ויסייע למאבק בנגע הסמים, והשני – מימוש מודל "דיור תחילה" לחסרי בית. שני הרעיונות שזורים זה בזה משום שגם שתי הבעיות – ההתמכרות וההומלסיות – שזורות זו בזו, ואף עתידות להחריף.

מהות מודל "דיור תחילה" הוא השימוש בדיור כשלב ראשון בשילובם מחדש של הומלסים בקהילה, ולא כשלב אחרון. יש הטוענים כי זהו פתרון יקר מדי, אך הוא מפחית דווקא הוצאות מגופים ציבוריים. מעבר לכך, זהו המודל היחיד שנמצא יעיל בהפחתת השימוש בסמים. הרעיון הוא לספק לאדם בתוך מספר ימים דירה משלו, ללא שותפים וללא התנייה בטיפול, ולצד זאת, שירותי תמיכה וטיפול ישירים ושילוב בקהילה בתחומים שונים.

המודל האירופי של "דיור תחילה" מבוסס בין היתר על העקרון לפיו דיור היא זכות אנושית בסיסית, וכן על ההפרדה בין דיור לטיפול והנגשת שירותים ללא כפייה. מערך התמיכה עוסק בעיקר בהפרעות בתחום בריאות הנפש, התמכרויות, תחלואה פיזית, בעיות קוגניטיביות, פוסט טראומה ופוסט טראומה מורכבת ובעיות משפטיות. המטרות נקבעות על-ידי הדיירים עצמם וכך גם מידת האינטנסיביות של התמיכה.

הצוותים המטפלים במכורים ובהומלסים הם צוותים ניידים, הנעים בין הדירות. הדיירים מצוידים בסמארטפון או מחשב ויכולים לדאוג לענייניהם או להזמין את הצוות במקרה חירום. הזמינות מתקיימת מסביב לשעון ומפגשים מתקיימים אחת לשבוע. מעבר לכך, לוחות הזמנים גמישים. הבסיס הטיפולי מבוסס על קשרי אמון ועל ההנחה שאין אדם שאינו בר-שיקום. הדגש המקצועי מטפח כנות, שותפות והקשבה על פני היררכיה מערכתית.

כפי שציינתי, הרצונות והצרכים במודל זה נקבעים על-ידי הדייר ולא על-ידי איש הטיפול, שמספק המלצות בלבד. התוכנית השיקומית נתפשת ב"תוכנית עבודה". לא מדובר בתהליך רציף והולך תמיד קדימה. מדובר במבנה תוכנית ספיראלי שבו חולקים חזון משותף והוא מתוחזק גם אם מתקיימת נסיגה או "הליכה לאחור" בהשגת המטרות. הדגש הוא על השותפות לדרך.

 אוהל שהקימה עיריית תל-אביב לטיפול בדרי רחוב ב-2019. קרדיט: מגד גוזני

מזעור נזקים – הפחתת הנזקים הראשונית נעשית באמצעות דיון אם הדייר מעוניין, הוא יכול לקבל ייעוץ כיצד להימנע מההשלכות הרפואיות, החברתיות וסביבתיות של ההתמכרות. אם הנזק הוא אלימות עקב שימוש בממריצים, נמליץ להשתמש בצורה פחותה או יחד עם אדם שיוכל להרגיע. אם הנזק הוא איידס אבל אין רצון להפסיק להשתמש בסמים או לעבוד בזנות, נספק אמצעי מניעה ומזרקים וגם כלים התנהגותיים שיאפשרו הפחתה בסיכון.

אוריינטציה שיקומית – הדגש פה הוא על הגברת המוטיבציה של האדם לשינוי. אי אפשר להתחיל שיקום בלי מוטיבציה, וזו יכולה להיווצר רק כשיש קשר אותנטי, אמון הדדי ובחינה נטולת שיפוטיות תוך תקווה לעתיד. ברבים מהמקרים עצם המחשבה על העתיד תעודד מוטיבציה לשינוי. המוטיבציה היא זו שמולידה את תוכנית העבודה ואת המטרות לטווח הקרוב והרחוק, אך הדבר נעשה מתוך הבנה שהתוכנית היא קו מנחה אך לא לינארי של התפתחות. לצד זאת, תיבנה תוכנית להתמודדות עם מצבי משבר. היערכות מראש למצבי קיצון או "מצבי חירום" כפי שהדייר מגדיר אותם.

אין הגבלת זמן – בגלל שהשיקום אינו לינארי, אין תחימה בזמן של הטיפול המוצע. כמו כן, אם אדם מעוניין להפסיק את התהליך – נקבל זאת. עם זאת נמשיך לשמור על קשר עם הדייר גם אחרי נשירתו בעזרת הודעות, מכתבים ואפילו חיפוש אחריו ברחוב.

עמית צור היא עובדת סוציאלית שעוסקת בתחומי בריאות הנפש, התמכרויות ודרי רחוב

שותפות יהודית-ערבית מתחילה במקום מפגש

את חוכמת החיים המשותפים, הנמצאת כעת אצל פעילים, אנשי ארגונים אזרחיי, ובאוניברסיטאות – יש לתעל אל מסד רעיוני ומדף ספרים משותף שממנו יוכלו כולם לצאת ואליו כולם גם יוכלו לחזור

אמיר פאחורי ושולי דיכטר

היהודים והערבים הפלסטינים, רוב ומיעוט, הם שני המרכיבים היסודיים באזרחות בישראל, והיחסים ביניהם הם אבן יסוד מרכזית בבניין החברה והמדינה. קיימים מרכיבים ושסעים נוספים במקומותינו, אך שני הלוחות הטקטוניים המונחים מתחת לקרקע המציאות החברתית והפוליטית במקומותינו הם אלה של היהודים והערבים והיחסים ביניהם הם שיקבעו את יציבות המבנה החברתי והמדיני מעל פני הקרקע.

יש שיאמרו "לאומיות זה כל-כך המאה ה-20", ש"צריך כבר להתקדם", ש"כולנו אזרחי העולם והדאגות שלנו משותפות". זה נכון מאוד, אבל במעבר מעידן לעידן צריך לשים את הדברים במקומם: התעלמות מהשיוך ומהרגש הלאומי, במיוחד בפינה שבה אנחנו ממוקמים על פני הגלובוס, לא תועיל לנו, להיפך. היא תחזיר אותנו תמיד אל אותו "עניין לא גמור". ישראל מתנהלת באופן מובהק על-פי קוד חד-לאומי. כמעט כל המאמצים כשרים לבסס את עליונות היהודים על הפלסטינים בין הירדן לים, וגם על הפלסטינים אזרחי ישראל, לרבות חקיקת חוק יסוד: הלאום במיוחד לצורך זה ב-2018.
 

עם כל הקושי המוסרי שבדבר, הצעתנו מתמקדת בבניית חברה משותפת על בסיס האזרחות בישראל בלבד. מדיניות של הפרדה בין שתי הקבוצות הלאומיות נהוגה בישראל כבר מאז הקמת המדינה, החל במערכת החינוך; עבור בהפליה סמויה וגלויה במקומות העבודה; וכלה בתכנון הסביבתי-דמוגרפי הכולל הפרדה במקומות המגורים. גם המדיניות הממשלתית בעשור האחרון לשלב את האזרחים הערבים בכלכלת המדינה איננה מקהה את עוקצו של הרעל הגזעני שמופץ, בין היתר, על ידה.

הפגנה נגד חוק הלאום סמוך לביתו של בנימין נתניהו בקיסריה, ב-2019. צילום: עבדאללה שמא

באיחור מה, בעקבות הפריחה של מוסדות חשיבה ימנית ולאומנית, קמו בעשור האחרון בישראל מכוני חשיבה ומרכזים לתסיסה מחשבתית על בסיס ערכי השמאל. החזון של כל אלה פלורליסטי ומכיל, דמוקרטי והומניסטי, אבל אף אחד מהם אינו מתבסס על התפישה כי היהודים והפלסטינים הם שני המרכיבים המרכזיים של ציבור האזרחים בארץ. לכן, הוא אינו כולל דרכי פעולה להתמודדות עם המציאות. חסרונה של גישה זו מאפשר לרבים להתעלם מן ההכרח לקיים כאן חברה משותפת.

אנו מציעים להקים את "המכון לחברה משותפת ושוויונית בין יהודים וערבים" –  מפעל שיהפוך את השאיפה לחברה משותפת ממעשים טובים, אך אקראיים, לתחום דעת. חוכמת המעשה של תחום זה נמצאת כעת בין הפעילים, אנשי הארגונים האזרחיים, ובאוניברסיטאות בתחומי דעת ומחקר שונים. לכולם חסר בסיס תיאורטי מאגד, מדף ספרים המיוחד לשותפות שוויונית בין יהודים לערבים, עוגן שניתן לחזור אליו ולעיין בו לעומק במהלך העשייה. זה יהיה מקום המפגש העיוני, המעמיק והמחייב לעוסקים במלאכה, במטרה למצות מהם את תובנות השטח, לעבד את הידע ולהנגיש אותו הלאה אל המעגלים המתרחבים של מבקשי הדעת בתחום זה.

אקדמאים החוקרים את התחום מהיבטים שונים יפרשו במכון זה את משנתם; נושאי תפקידים בארגוני החברה האזרחית המקדמים חברה-משותפת יקבלו שנת שבתון במכון, במהלכה יתבוננו לאחור בעבודתם וישתפו בתובנותיהם; ממלאי תפקידים, פעילים, חברי ועדים ומנהלים יהיו שותפים לסמינרים קבועים, בהם ילמדו יחד על ההיסטוריה של החברה המשותפת בארץ, על ההווה שלה ויציירו יחד את העתיד הרצוי; המשתתפים בלמידה במכון יפענחו דוגמאות ממקומות שונים בעולם לבינוי חברה משותפת לאחר קונפליקט אלים, ועוד. זה יהיה בית היוצר למחשבות חדשות ולמעשים חדשים בתחום זה, לחידוד הרעיונות, לשדרוג הפעולה בתחום ולפריצת דרכים שעדיין לא חשבנו עליהן. 

יריד תעסוקה יהודי-ערבי בכפר קאסם ב-2019. צילום: ללא קרדיט

בשנים 2020-2019 עלתה ביתר שאת סוגיית היחסים בין היהודים לערבים והפכה לַמרכזית בהרכבת הממשלה. הרשימה המשותפת הובילה קו נחוש שעיקרו מעבר תפישתי של הציבור הערבי-פלסטיני ממחאה ושוליות פוליטית, להשפעה ומעורבות. כתוצאה מכך, התחזק מעמדה הפוליטי ובולטותה גברה מאוד. הרשימה המשותפת פתחה אינספור מהדורות חדשות ונוכחותה בזירה הפוליטית הורגשה היטב. המחסום להרכבת ממשלת מרכז-שמאל הוא בהתנגדותן של מפלגות המרכז מלקיים שותפות פוליטית כלשהי עמה. לעת עתה ניצחה בפוליטיקה גישת העליונות של יהודים ושיטת המרכז-ימין לפיה לא יִכְשרו האחרונים להשתתפות בשלטון.
 
לעומת זאת, חיי היום-יום דווקא מאתגרים את ההפרדה המובנית ומשבשים אותה לעתים תכופות. בשני העשורים האחרונים חלה התקדמות בהשתלבות שני הלאומים זה בזה: עלתה הנוכחות של ערבים במרחב הציבורי, כבעלי מקצוע מובילים באוניברסיטאות, בבתי המשפט, בבתי החולים ואף בתקשורת. מנגד, גוברת הנוכחות היהודית ביישובי הערבים, אומנם לרוב כקוני סחורות ושירותים, אך בכך אין די. המציאות המתהווה חייבת לקבל המשגה ותשתית תיאורטית, על-מנת להפוך באמת לחלק מהחיים של כל יושבי הארץ.
 
אנו שוקדים כעת על תכנונו של המכון לחברה משותפת, כדי לתת בסיס עיוני למאמצי העושים במלאכת האריגה של אזרחות שוויונית בין יהודים לערבים. בעוד שנים מעטות יהפוך המכון לשער רחב, תפישתי ומעשי, אל עולם השותפות בין שני העמים, שער עבור הציבור כולו, יהודים וערבים גם יחד. הבאים בו יצאו ממנו בחזרה אל מלאכתם בבניית החברה, מצוידים בכלים ובידע רחב ומעמיק. אחר-כך, הם יבואו אל המכון שוב ושוב כדי לשתף אחרים בניסיון ובידע, וללמוד מחוכמתם. בעת הזו, לאור התמורות הדרמטיות של העשור האחרון ביחסי השותפות בין יהודים וערבים ולאור המגמות הסותרות של שילוביות גבוהה מחד, וגזענות ברוטלית מאידך, יש צורך במנוע רעיוני שיקדם את פיתוחה של שפה משותפת ושכלול האופן שבו מכוננים חברה משותפת ושוויונית בישראל.
 

עו"ד אמיר פאחורי הוא דוקטורנט לסוציולוגיה פוליטית; מנהל מחלקת המחקר בביה"ס לשלום נווה שלום/וואחת אל-סלאם; חוקר בפורום לחשיבה אזורית, פעיל פוליטי וחברתי ;עורך הספר "בריתות בהישג יד, המיעוט הפלסטיני בשדה הפוליטי הישראלי"

שולי דיכטר הוא מחבר הספר "מבעד לכוונות הטובות"; לשעבר מנכ"ל עמותת יד-ביד לחינוך דו-לשוני; מנכ"ל-שותף של עמותת סיכוי לקידום שוויון אזרחי; ומנהל-שותף של תוכנית "ילדים מלמדים ילדים" בגבעת חביבה

הסבת נדל"ן למגורים – לא רעיון חדש, אך התזמון נדיר

מיזמים להסבת שטחים משרדיים לדיור בר-השגה נוסו בעבר ונתקלו לא פעם בבעיית רווחיות. אבנר גרינברג סבור כי לנוכח האצת העבודה מהבית, הלמידה מרחוק והשירות המקוון – התמונה נראית אחרת

אבנר גרינברג

בהנחה שמגמת העבודה מהבית, הלמידה מרחוק והשירותים המקוונים תגבר, אם או בלי קשר ישיר למגפת הקורונה, אחת ההשלכות לכך תהיה התפנות שטחים נרחבים בבנייני משרדים (ציבוריים ופרטיים) ובמוסדות החינוך. לכן, כבר כעת צריך לחשוב על רעיונות להסבת שטחים אלה לדיור בר-השגה.

זהו כמובן איננו רעיון מקורי. מיזמים עסקיים הנוגעים בתובנה זו כבר בוצעו, גם אם לא בהיקף משמעותי. הקורונה, עם זאת, יוצרת תנאים נוחים ליישום מודל להסבה מאסיבית של נדל"ן כדי לטפל בבעיית יוקר הדיור במרכזי הערים ובמקומות נוספים. מודל שכזה יוכל לאפשר לצעירים ולזוגות צעירים להתגורר במרכזי הערים בדירות קומפקטיות ובעלות סבירה, יותר סטודנטים יוכלו לגור בקמפוסים של אוניברסיטאות ומכללות. הסבת נדל"ן משרדי לדיור בר השגה תפחית גם את היקף הנסיעות היומיות מהבית למקום העבודה או הלימודים, ותסייע בצמצום העומס בכבישים ובמערך ההסעה ההמונית. איכות האוויר בערים תשתפר, היכולת לשמור על שטחים ירוקים תשתפר והיצע הדירות כאמור יעלה משמעותית.

בניית מגדלי משרדים בתל אביב. ההסבה היא רעיון מורכב לביצוע. צילום: אייל טואג

פרויקטים כאלה נוסו בעולם, בעיקר בעת תקופות שפל, אך נתקלו לא פעם במהמורות הפוגעות בהיתכנותם וברווחיותם. מנגד, המחסור החריף ביחידות דיור מניע רשויות מוניציפאליות להגמיש את תקנות התכנון והבנייה ולהציע תמריצים להפיכת מבנים מסחריים למתחמי דיור. ניתוחים מקצועיים מפורטים מצביעים על פוטנציאל רב בהקשר זה. אפשר לשער שאחרי הקורונה תאפשר הירידה בפעילות העסקית לצד המעבר המואץ לשירותים מקוונים, לפתיחות גדולה בעניין. התזמון הוא נדיר.

מרבית מיזמי ההסבה הגדולים בוצעו בעולם על-ידי יזמים פרטיים למטרות רווח, ולכן הם מציעים דירות בסטנדרט גבוה ובמחיר יחסית גבוה. נדיר למצוא פרויקטים שמטרתם לספק דיור בר-השגה אמיתי. אני סבור שהנסיבות הנוכחיות יוצרות הזדמנות לאזן את מודל הרווחיות העסקית במודל הרווחה. הדבר יהיה כרוך כמובן בנכונות להפנות תקציבים להשגת יעד זה וביותר גמישות סביב חוקי התכנון והבנייה. לדעתי, מה שנחוץ קודם כל הוא לגייס לרעיון קואליציה רחבה המורכבת מגופים אזרחיים, אנשי האקדמיה, גופים עסקיים ורשויות עירוניות. הקואליציה הזו צריכה להכין יחד תוכנית פעולה ריאלית, המבוססת על מחקר שטח מקיף ומעמיק.

מגמה נוספת שמתחברת לרעיון ההסבה, היא זו שמבקשת להגמיש את ההפרדה הברורה והנוקשה בין מרחבי עבודה למרחבי מגורים. ניסיון ליצור מתחמים משולבים שכאלה נעשה באוקלנד, קליפורניה. דוגמה אחרת לכך היא מיזם המיועד ל"נוודים דיגיטליים" המבקשים לשכור דירה לתקופות קצרות או בינוניות במחיר סביר וליהנות ממפגש פורה עם הדיירים אחרים. ברמה הפרוזאית יותר, ניתן לחשוב על הסדרים שבהם אנשים יעבדו כמה ימים בשבוע בבית וכמה ימים במשרד שבו ניתן גם ללון. דוגמאות למיזמי הסבה ניתן למצוא גם במקומות אחרים בארה"ב, בריטניה, שוודיה, גרמניה והולנד. רובם כאמור הונעו משיקולים עסקיים, אם כי פה ושם ננקטות יוזמות על-ידי רשויות מקומיות. סקירה מעמיקה שחוברה על-ידי "ראבובנק" מצביעה על פוטנציאל רב לתוכניות כאלה באזורים שונים בהולנד.

בישראל, קבינט הדיור אישר ב-2016 את תוכניתו של שר האוצר דאז, משה כחלון, לאפשר לוועדות התכנון להסב ייעוד של בנייני משרדים שאינם בשימוש למגורים. בפועל, ההקלות בהליכי התכנון לא הניבו עד כה את התוצאה המקווה, בין השאר מכיוון שהרשויות המקומיות חוששות להפסיד הכנסות מהארנונה הגבוהה על שטחים עסקיים ומסחריים.

הפתרון שמוצע מתאים במיוחד למרכז הארץ ובמיוחד לתל-אביב, שבה היצע המשרדים גבוה מאוד אך הציע הדיור נמוך מהביקוש. נכון ל-2019 נבנו בעיר יותר מחצי מיליון מ"ר משרדים, כשהצורך המוערך על-ידי מומחי נדל"ן שונים הוא כ-200 אלף מ"ר לכל היותר בחמש השנים הקרובות. וזה כמובן לפני הקורונה. בפרויקט שכן בוצע בהצלחה בלב תל-אביב הוסבו חמש קומות בבניין המשרדים של "מקורות" ל- 40 דירות קטנות להשכרה. פרויקט בהיקף יותר מצומצם בוצע בראשון לציון. פרויקט באזור בורסת היהלומים ברמת גן לא יצא לפועל.

בן 74, יליד דרום אפריקה, מתגורר בכפר ורדים, עובד בתרגום ועריכה

חמישה זוכים אלטרנטיביים בפרס נובל לכלכלה

עם כל הכבוד לפול מילגרום ורוברט וילסון, הזוכים בפרס לשנת 2020, המודל שפיתחו הוא בגדר ניסיון לתקן חישורי גלגל כרכרה בעת שכלי רכב אוטונומיים כבר כמעט כאן. הנה כמה בחירות רלוונטיות יותר

איתמר ויצמן

פרס נובל לכלכלה לשנת 2020 הוענק בחודש שעבר השבוע לצמד החוקרים ד"ר סטיוארט בל ופרופסור פטר פיליפס. השניים פיתחו מודל לתנועת כרכרות בדרכים החדשות שנסללות באירופה, ואם ייושם – הוא יוכל למקסם את כמות האנשים והסחורות המשונעות בכל רגע נתון. ההשלכות הכלכליות של המודל עשויות לשנות את תחזית הצמיחה של היבשת כולה ולהביא לחיסכון בזמן ובמשאבים רבים.

זו כמובן בדיה. המודל לתנועת כרכרות כמובן לא זכה בפרס נובל, אך במידה רבה הוא היה יכול. צמד החוקרים שכן זכו השנה בפרס, פול מילגרום ורוברט וילסון, קיבלו אותו בגין מחקר שתרם "לשיפורים בתיאוריית מכרזים ומכירות פומביות ולהמצאת פורמטים חדשים". מבלי לזלזל יתר על המידה במודל שפיתחו השניים, הרי שהוא במידה רבה ארכאי – ניסיון לתקן את חישורי גלגל הכרכרה בעת שכלי רכב אוטונומיים כבר כמעט ברי השגה.
 
 בשנים האחרונות החלו חומות המערכת הכלכלית להיסדק. אם עד 2008 הייתה שמורה ביקורת הקפיטליזם לשוליים, הרי שמאז, ההבנה שכלכלת השוק החופשי מיצתה את יתרונה היחסי מחלחלת לשכבות הבכירות ביותר שמנהלות אותה. כשליה של המערכת נחשפים ביתר עוז על רקע מגפת הקורונה (שאת השפעותיה עוד מוקדם לאמוד) ומשבר האקלים שצפוי להכות בעוצמה בעשורים הקרובים.

 רבים מדי עדיין חיים בהכחשה, ממתינים לפתרון דאוס אקס מכינה, או למודל חדש ומתוחכם שיבהיר כיצד ניתן לשמר צמיחה אינסופית בעולם מוגבל. כיצד ניתן להמשיך ולצרוך את העולם ועדיין להשאיר מספיק אוויר, אדמה ומים לכולם. כיצד ניתן לגשר על פערים גדלים והולכים באי-השוויון, בין פרטים ובין מדינות. אפשר להמשיך לחכות, או לחילופין, אפשר לכוון את השעון המעורר לעוד כמה דקות. ועדת פרס נובל הייתה יכולה לנצל את מעמדה כדי להעניק ביטוי למודלים ולרעיונות כלכליים חדשים, פוסט-קפיטליסטים, שאינם מנסים לפתור בעיות שבעוד שנים אחדות ככל הנראה יהיו לא רלוונטיות. מכיוון שלא עשתה זאת, לא נותר אלא להציע חמישה מועמדים אלטרנטיביים:

1. מריאנה מצוקאטו – כלכלנית ממוצא איטלקי שזכתה בשנה שעברה בפרס ה״לא-נובל״ לכלכלה, שמטרתו לקדם מחשבה כלכלית חדשה ורעננה. במחקריה, מבקשת מצוקאטו להמציא מחדש את האופן שבו אנו מבנים ערך פיננסי ומציבה שאלות מסקרנות כמו ״מהיכן צומחת חדשנות״ או ״כיצד יכולים המגזר הציבורי והמגזר הפרטי לשתף פעולה כדי ליצור את הכלכלה הדינמית והגמישה לה אנו זקוקים?״. בספריה The Entrepreneurial State ו–The Value of Everything, מותחת מצוקאטו ביקורת על התפיסה הניאו-ליברלית הרואה במגזר הפרטי כמנוע היחיד של צמיחה וחדשנות, בעוד המדינה תמיד מפגרת מאחור לכאורה.
 
מצוקאטו מזכירה לנו בין היתר כיצד טכנולוגיות כמו מיחשוב, אינטרנט ואנרגיות מתחדשות ממומנות בכספי הציבור – ואינה מפחדת להתעמת עם הטענה הניאו-ליברלית המניחה כי כוחות של היצע וביקוש מובילים לאיזון וכי תפקיד המדינה הוא לתקן כשלי שוק בלבד, במקרי קיצון. מנגד, מצוקאטו טוענת כי המדינה דווקא צריכה להיות המשקיעה הראשונה באספקת טכנולוגיות בנות-קיימא לעולם, כאלה שכוחות השוק הקפיטליסטי מתרחקים מהן לעתים קרובות. מבחינתה, המדינה היא כוח יוזם, יוצר ומפתח, ולא רק כוח בזבזני ולא אפקטיבי. "אם נמשיך לתאר את המדינה רק כמממשת ומנהלת, ונאמר לה להפסיק לחלום, בסוף, זה מה שנקבל", היא מזהירה.
 
הסנאטורית אליזבת וורן, שהתמודדה בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית, אימצה לאחרונה את התיאוריות של מצוקאטו בנוגע ליצירת משרות מקומיות והשקעות בנות-קיימא וכן את ההצעה להעניק לממשל אישור לקבל תשואה על השקעותיו בתעשיית התרופות. חשוב לומר כי לצד התמיכה בכלכלה פרוגרסיבית, מצוקאטו אינה חוסכת ביקורת מהשמאל, שלדבריה ״מפסיד מסביב לעולם משום שהוא מתמקד יותר מדי בחלוקת ההון מחדש ולא מספיק ביצירה של ההון".

2. גרייס בלייקלי – כלכלנית בריטית שפרסמה ב-2019 את רב-המכר Stolen: How to Save the World from Financialisation. בספר היא מתארת כיצד המשבר של 2008 הוביל להתעשרות מבהילה שהיטיבה עם ה-1% העליון. הספר הוא למעשה מדריך נגיש ואינפורמטיבי לחשיבה מתקדמת על המשבר הפיננסי, המציע לא רק ניתוח נוקב וביקורתי של שגיאות הממסד הפיננסי אלא גם נימוקים משכנעים למדיניות חברתית ודמוקרטית אלטרנטיבית שיכולה להוביל לשגשוג. 

בשנה האחרונה מקדמת בלייקלי בבריטניה את הגרסה המקומית למדיניות ה"גרין ניו דיל" האמריקאית, המציעה להשקיע מיליארדי ליש"ט בתחבורה ירוקה, מעבר לאנרגיה מתחדשת, הגדלת ההשקעה הלאומית במחקר ופיתוח ופתרונות חדשניים ומעודכנים לדיור בר השגה. באחרונה הוציאה ספר נוסף, How the Pandemic Will Change Capitalism, ובו היא חושפת את היקף המשבר הכלכלי של מגפת הקורונה, הנראה כעת כגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. היא מביעה בספר את חששה כי משבר הקורונה יוביל להתחזקות תאגידים ומונופולים גלובליים שזוכים למענקים מופקרים מכספי ציבור, ומציגה את עקרונות הגרין ניו דיל וכיצד הוא יכול להתמודד עם האתגרים הרבים שמציב משבר האקלים.

3. דיוויד גרייבר – פרופסור אמריקאי לאנתרופולוגיה שמת לפני כחודשיים. מעטים יגדירו אותו ככלכלן, אך הוא השיא תרומה אדירה למאבק הדמוקרטי בקפיטליזם, למחאת Occupy Wall Street שהביאה לעולם את מושג 99% ולהכרת המושג ״עבודות בולשיט״ ולמחקר סביבו.

גרייבר הציג כיצד ההגיון הקפיטליסטי, שלכאורה אמור למנוע יצירה ומימון של משרות מיותרות, הוביל לעלייה חסרת תקדים במשרות שאין בהן כל צורך. הוא קידם את הרעיון של הכנסה בסיסית לכל, המחלחל כעת יותר יותר לשיח הכלכלי המרכזי, והראה כיצד חקיקה כזאת תיצור זמן פנוי למחשבה עבור אנשים רבים ולמה הדבר מאיים על הסטטוס-קוו ממנו נהנים בעלי הכוח. בספרו המפורסם "חוב: 5,000 השנים הראשונות״, מאתגר גרייבר את התפיסה המערבית המודרנית של החזר חובות וקורא למחיקת חובות בלתי שוויוניים, כמו הלוואות למדינות העולם השלישי או לאוכלוסיות מוחלשות.
 
4. יאניס וארופאקיס – פרופסור לכלכלה מיוון שכיהן כשר האוצר בממשלת השמאל של אלכסיס ציפראס בתקופה קריטית שבה עמדה יוון בפני חדלות פרעון. בספרו הפופולארי ״שיחות עם בתי על כלכלה" (תורגם לעברית), מצא וארופאקיס דרך לספר את סיפורה של הכלכלה ודן בדרך מקורית ורעננה בסוגיות גדולות ומורכבות. כחלק מחזונו לשקיפות ונגישות, הוא מאפשר לקורא להביט בעיניים אחרות בסיבות שבעטיין מסרבים האוחזים בהגה השלטון לקבל החלטות שיש בכוחן לחלץ את החברה האנושית ממצוקותיה.
 
וארופאקיס הפך את דמות הכלכלן האפור ומשעמם לכוכב רוק כריזמטי ומסקרן. בניגוד לכלכלנים רבים, שפועלים אך ורק בין כותלי האקדמיה, הוא פונה לקהל הרחב והוביל את ההתנגדות לצעדי הצנע חסרי התקדים שכפה האיחוד האירופי על יוון. בשנים האחרונות השיק תנועה פוליטית חדשה בשם "דמוקרטיה באירופה 2025" (DiEM25), שמטרתה לחזק את האיחוד האירופי אל מול היורו-סקפטיות, ולהפוך אותו לשקוף, שוויוני ודמוקרטי. מאז הקמתה של התנועה, גייס אליה וארופאקיס אקטיביסטים ואנשי רוח רבים מרחבי 
אירופה.
 
5. קייט רייוורת' – כלכלנית אקולוגית בריטית שהתפרסמה בזכות עבודתה פורצת הדרך על "כלכלת הדונאט", מודל המציג את האיזון הראוי בין צרכי האדם לבין היקף המשאבים שיש לכדור הארץ להציע לאנושות. רייוורת' מראה כיצד צריכת המשאבים מוכרחה להיות מאוזנת, כך שמצד אחד לא תגרום למחסור, כמו רעב, ומצד שני לא תגרום לצריכה עודפת הגורמת לשינויי אקלים והידלדלות משאבים הפוגעת באקולוגיה וביכולת של הדורות הבאים לקיים את עצמם.
 
ספרה של רייוורת' הוא כלי עבודה לאקטיביסטים אקולוגיים ולפוליטיקאים ברחבי העולם, לא רק בכדי לבחון מחדש את היסודות הקיימים ואת המטרות הכלכליות והחברתיות שלנו, אלא גם כדי לבנות מודל ראוי למאה ה-21. רייוורת' טוענת כי במקום להתמקד בצמיחה כלכלית, כלכלנים צריכים להתמקד בשאלות כיצד ניתן להבטיח כי לכל תושבי כדור הארץ תהיה גישה לצרכים הבסיסיים הנחוצים לקיום (מזון, חינוך, מחסה, השכלה, טיפול רפואי בסיסי וחופש פוליטי) מבלי להגביל את האפשרויות של דורות העתיד ותוך שמירה על המגוון הביולוגי של הפלנטה וצמצום היקף פליטות גזי החממה.

זמן הוא הנכס היקר ביותר שלנו. הגיע הזמן לארגן אותו מחדש

קודם למגפה היתה ישראל אחת המדינות שבהן עובדים הכי הרבה שעות בממוצע בשבוע. התוצאה היא הזנחה של כמה דברים חשובים אחרים בחיינו. שרון זקס מציע דרך לשינוי שטובה גם למעסיקים

שרון זקס

בישראל עובדים בממוצע 40.6 שעות בשבוע או 1,910 שעות בשנה. לפי נתוני OECD מ-2018, הנתונים הללו ממקמים את ישראל במקום השביעי בעולם מיד אחרי קולומביה, טורקיה, מקסיקו, קוסטה ריקה ודרום אפריקה. מהסוף או מההתחלה – זה יותר עניין של השקפה. לשם השוואה, בקצה השני של הרשימה ניצבת הולנד עם 29.3 שעות בממוצע בחודש. בארה"ב עובדים ב-38.6 שעות ובגרמניה 34.3 שעות.

תרבות העבודה הישראלית דומה במהותה למקבילתה האמריקאית. הוא זהה למודל ה-09:00-17:00 חמישה ימים בשבוע שנוצר בעקבות חוק תקני העבודה ההוגנים בארה"ב ב-1938 והפך לסטנדרט במערב. התגמול נעשה לפי מודל השעות ולא לפי פרודוקטיביות, פריון עבודה ותוצר. זו אחת הסיבות שפריון העבודה הישראלי הוא מהנמוכים בעולם המערבי זה שנים רבות. עובדה זו ידועה גם לציבור הישראלי וגם למקבלי ההחלטות בה.

אלא שמאז התקבעה תרבות העבודה הזו עברו מים רבים בנהר. עברנו את המהפכה התעשייתית השלישית – מהפכת המידע, האינטרנט והדיגיטל – את מהפכת הרשתות החברתיות, וכיום נדמה כי אנחנו ניצבים ערב מהפכה תעשייתית נוספת שתשנה את חיינו ללא הכר. מודל העבודה, עם זאת, נותר כמעט ללא שינוי.

 "רוב הישראלים מעבירים את יומם במשרד, בנסיעה אליו או בחזרה ממנו. אלה הרגלים שמתבטאים בתשישות פיזית ומנטלית", אילוסטרציה. קרדיט: דניאל צ'צ'יק

כשלוקחים את הנתונים הסטטיסטיים הקשיחים ואת התמונה ההיסטורית של עולם העבודה, ומוסיפים את העובדה שישראלים מבלים זמן רב מדי בפקקים מדי יום, המסקנה כמעט ברורה מאליה: הישראלים עובדים הרבה שעות ונהנים ממעט מאוד זמן פנוי. רובם מעבירים את יומם במשרד, בנסיעה אליו או בחזרה ממנו. הרגלים אלה גורמים לשחיקה מתמשכת בכוח העבודה וזו מתבטאת בין היתר בתשישות פיזית ומנטלית – עייפות כרונית, קושי לקום בבוקר, עייפות קוגניטיבית, פגיעה בחשיבה ובזיכרון, הפרעות קרב וריכוז ותשישות בינאישית (הרצון להסתגר ולהתרחק ממשפחה וחברים). לפי סקר שביצע ב-2019 מכון גיאוקרטוגרפיה עבור קרן "מעגלים", 41% מהישראלים מרגישים שחוקים מאוד בעבודה.

בעוד מנהיגנו ואנשי כלכלה משוויצים בכך שישראל עקפה חלק ממדינות אירופה המפותחות בתוצר מקומי גולמי, הם אינם מתייחסים בכלל לסוגיית איזון חיי עבודה. המציאות המרה היא שרוב הישראלים עובדים הרבה מאוד, הרבה מדי, ועומדים בפקקים שעות רבות, רבות מדי, עד הפנסיה. חיים כדי לעבוד במקום לעבוד כדי לחיות. אנחנו וורקוהוליקים והתחרותיות ושורת הרווח עומדות בראש מעייננו – לא שווי המשקל בין פנאי לעבודה.

 עבודה מהבית בהולנד, החודש. 11 שעות פחות בממוצע בשבוע מישראל. צילום: EVA PLEVIER / REUTERS

יום העבודה הישראלי הוא "בעיית אם" להרבה בעיות אחרות בחברה שלנו: שחיקה מתמשכת, עייפות, עצבנות, לחץ, ותסכול מובילים לכך שרמת האלימות עולה בהתמדה; הקושי למצוא פנאי לתחביבים, בילויים עם המשפחה וחברים וכן להעצמה אישית פוגע בכל הרבדים; הזוגיות נפגעת כתוצאה מלחץ ושחיקה; החינוך סובל משום שהורים רבים מתקשים לפנות לו תשומת לב ועוד ועוד.

תרבות העבודה הישראלית חייבת לעבור שינוי מהותי, והקורונה מביאה עמה הזדמנות בהקשר זה. העבודה מרחוק נכנסה למיינסטרים והעניקה לעובדים ולמעסיקים טעימה מסדר יום שמנוטרל, לכל הפחות, מעמידה בפקקים. המשמעות היא שיום העבודה מתקצר בברוטו שלו שעה-שעתיים ולעתים אף יותר. עבור שכירים ומעסיקים מדובר בהקלה משמעותית על חיי היום-יום. כעת, יש לקחת את מה שיצרה הקורונה צעד קדימה ולקצר גם את יום העבודה הישראלי.

הרעיון שלי הוא לעבור ממודל של שמונה-תשע שעות עבודה ביום למודל של שש שעות עבודה ביום. מחקרים וניסויים שערכו ממשלות וחברות ברחבי בעולם מצאו כי מדובר במודל מאוזן יותר, נכון יותר, פחות שוחק, יותר פרודוקטיבי ואף אופטימלי עבור רוב האנשים. קיצור יום העבודה יאפשר לכולנו ליהנות מאיזון בחיי העבודה ומאורח חיים מגוון יותר.

החשש הגדול ביותר, אותו מעלים כמובן מעסיקים רבים, הוא שקיצור יום העבודה יוביל לצניחה בפרודוקטיביות. אלא שחשש זה אינו עומד במבחן המציאות. לפי מחקר של משרד העבודה האמריקאי, מתוך שמונה שעות עבודה ביום, העובד פרודוקטיבי במשך שלוש שעות בלבד. גם מחקרים אחרים הראו שיום עבודה מקוצר אינו פוגע ברמת הפרודוקטיביות או בפריון העבודה, להיפך. העובדים פחות מורחים את הזמן על מטלות לא יעילות, כמו שיטוט ברשתות החברתיות, קריאת חדשות, שיחות חולין וכדומה. הם פחות נשחקים, מגיעים רעננים יותר ונוטים לקחת פחות ימי חופש.

 "הקורונה נתנה לעובדים טעימה מסדר יום שמנוטרל, לכל הפחות, מעמידה בפקקים". צילום: אוהד צויגנברג

לא סביר שמציאות כזו תיווצר על-ידי הממשלה ובאמצעות הרגולטור (Top-Bottom). ישראל מפגרת בחשיבתה על נושא זה אחר מדינות אחרות במערב. בכל פעם שהוא הועלה בכנסת הסתיים העניין ללא תוצאות. לכן, שינוי בהרגלי העבודה יכול להגיע רק מלמטה, מהשטח, כלומר מעובדים וממעסיקים (Bottom-Up) בשתי דרכים עיקריות:

הראשונה – להקים תנועה חברתית של שכירים (ומעסיקים) הדורשת את קיצור יום העבודה לשש שעות. התנועה תפעל להעלות את המודעות בנושא, לגיוס כספים ותומכים, קיום הרצאות וסדנאות, ביצוע מחקרים ועוד. במקביל, היא תפעל לשכנע עוד ועוד מעסיקים לעבור ליום עבודה מקוצר לתקופה קצובה שבה ייבחן השינוי במונחים של פריון ורווחיות. 

השנייה – עידוד המעבר לתרבות ארגונית המבוססת על פרודוקטיביות, תוצר ופריון ולא על "לדפוק כמה שיותר שעות". זוהי תרבות שעוסקת ביעדים ובתוצאות בלבד, ולא בכמות השעות שהסתכמו בשעון העבודה. לדוגמה, במקום שמעסיק ישלם לכותב תוכן 40 שקל לשעה, הוא ישלם לו 300 שקל לכל העבודה. מודל זה כופה עם המעסיק לבחון את עובדיו בצורה ריאלית ויחייב את העובדים לאפקטיביות ויעילות. להערכתי, עם הזמן ישתכנעו יותר ויותר מעסיקים שהעובדים שלהם הכי פרודוקטיביים כשהם עובדים פחות משמונה שעות ביום. הם יבינו את נזקי מריחת הזמן ואת העובדה שלא משתלם להם להשאיר עובדים גם בשעות אחר הצהריים וערב, בין היתר משום שהעבודה הופכת איטית יותר והסיכון לטעויות גדול יותר.
 
חשוב להדגיש כי אחד האתגרים המשמעותיים בשינוי שעות העבודה הוא בכלל פסיכולוגי: בורות, פחד, חוסר ידע, הנחות בלתי מבוססות והרגלי עבודה מיושנים הם אלו שמונעים ממעסיקים ליישם יום עבודה קצר (ובמובן מסוים גם זלזול בזמנם של העובדים). לכן, השינוי לא יכול להגיע רק מהמעסיקים – השכירים חייבים לדרוש אותו. עליהם להעז לבקש זאת ולהתגבר על הפחד והסטיגמה. כמו בכל שינוי חברתי, כל מה שנדרש כאן הוא אמונה ודחיפה קלה. התארגנות מוצלחת אחת של שכירים יכולה לעורר דור שלם של עובדים לפעולה חברתית.

אתגר נוסף הוא החשש הגדול של השכירים מקיצוץ בשכרם. ישראל היא מדינה יקרה מאוד במונחים מערביים, ולכן המעבר ליום עבודה מקוצר חייב להתבצע ללא קיצוץ במשכורת או תוך קיצוץ מינימלי. הנה כמה דוגמאות לחברות שעשו זאת בהצלחה: Tower Paddle Boards, חברת גלשנים מקליפורניה שלא רק שפריון העבודה שלה עלה משמעותית, היא גם קיבלה מבול של קורות חיים; Rheingans Digital Enabler, חברת תוכנה מגרמניה; Brath חברת שיווק דיגיטלי משוודיה; ואחיות בבתי החולים בשוודיה במסגרת ניסוי ממשלתי שנערך במדינה בשנים 2017-2014.

הנהגת יום עבודה מקוצר בישראל יעזור לנו להתמודד עם בעיות חברתיות קשות, ויתרום משמעותית לאיזון החיים. פעם היה נהוג לומר שזמן שווה כסף. באופן אישי, אני מאמין שזמן שווה יותר מכסף – זמן הנכס היקר ביותר שלנו, אחרי הבריאות. כסף בא והולך, אבל הזמן הוא משאב מוגבל ומתכלה. תוספת של זמן תשפר את איכות החיים של רובנו וניצולה יופנה על-פי רוב למטרות חיוביות כמו פיתוח אישי, השקעה במערכות יחסים ותרומה לקהילה. מיצוי הפוטנציאל האמיתי שגלום בנו יזכה להזדמנות אמיתית.

שרון זקס הוא חוקר רב-תחומי של יעילות ופרודוקטיביות, Lifestyle Design, נוודות דיגיטלית, Travel Hacks, ניהול זמן, היסטוריה ויחסים בינלאומיי

צר לי, הרשת הפכה מהבטחה למוח גלובלי לגידול מוח גלובלי

הטירוף שאליו אנו מכוונים את מיטב משאבי החברה מוליד מערכות עקומות שמסלפות וחותרות תחת יסודות החברה. איך להציל את עצמנו מטכנופוקליפסה? אינני יודע, אבל צריך להתחיל לדבר על זה

ד"ר עידו הרטוגזון

דיברתי לאחרונה עם חבר בודהיסט מעולם המחשבים והאינטרנט על כמה קשה להקפיד כיום על "פרנסה נכונה" (Right Livelihood) בתחום. כלומר, פרנסה שאינה מבוססת על הרס וניצול. חלק גדול מהתעשייה הדיגיטילית מוקדש למעקב אחר משתמשים, מניפולציות, אופטימיזציה של טירגוט פרסומות שמטרתן לשכנע אותנו לקנות מוצרים מזהמים שאיננו צריכים, יצירת רשתות של מידע צללים שיווקי שמתחזה למהימן (Affiliate Marketing), וכמובן שכלול עוד ועוד אלגוריתמים שכל יעודם לדחוף אותנו לבועות מידע, לפמפם לנו פייק ניוז ולהקיף אותנו בבוטים שמבלבלים את הדיון הפוליטי, מגבירים את הקיטוב ומחסלים כל אפשרות לקיום דמוקרטיה מתפקדת.

מצער לומר אבל האינטרנט הפך מהבטחה למוח גלובלי לגידול מוח גלובלי. זהו טירוף שאליו אנחנו מכוונים את מיטב המשאבים הפיננסיים, האנושיים והטכנולוגיים של החברה שלנו. אנו מפתחים מערכות עקומות שמסלפות וחותרות תחת יסודות החברה שלנו, וזו הולכת ומתפרקת מנכסיה בעוד אנחנו מקליקים עצמנו לאבדון פוליטי, חברתי וכלכלי. הסרט "מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית" (The Social Dilemma) משקף רק פיפס בתוך תהליך רחב יותר שהחל עוד הרבה קודם, ואי אפשר להתבונן על הכאוס שהשתלט על העולם בתקופה הזו בלי לחשוב על התפקיד המרכזי שמשחקת בו הטכנולוגיה.

טריילר הסרט "מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית" (The Social Dilemma)

 בספרו "חוקי המדיה" טען חוקר התקשורת המהולל מרשל מקלוהן, שניתן להבין את האפקטים של כל מדיה באמצעות שימוש בארבעה עקרונות פשוטים. לדבריו, כל טכנולוגיה חדשה מעצימה משהו, מיישנת משהו, מחזירה משהו שאבד, והחוק הרביעי הוא שכשלוקחים טכנולוגיה עד הקצה היא משנה כיוון והאפקט שלה מתהפך לשלילי.
 

ביחס לטכנולוגיות המידע אפשר להבחין בקלות איך האינטרנט העצים את הגישה למידע ואז הפך את העולם לכזה הסובל מעודף מידע או ממידע כוזב עד שלא ניתן להבחין בו בין אמת לשקר. באותו אופן, הרשת העצימה את היכולת לחבר בין אנשים ואז הובילה לעולם שבו אנשים לכודים בתוך תאי תהודה (Echo Chambers) או בועות פידבק. ביקורות גולשים העצימו בתחילה את המידע האמין ונטול הפניות ואז התהפכו לביקורות קנויות ואינטרסנטיות. אם נשית את החוק הרביעי של מקלוהן על ההיסטוריה של הטכנולוגיה בכללותה, ניתן לומר שהיא העצימה את יכולתו של האדם לשרוד, אך שהגיעה לקיצוניות היא התהפכה והפכה לכלי אנטי הישרדותי שאיים על כולנו בהכחדה.

מתוך כך, גם הקושי למצוא כיום עבודה דיגיטלית ששומרת על עקרון הפרנסה הנכונה, הוא חלק מתהליך רחב יותר. זה זמן רב שהעובדים שתורמים בפועל הכי הרבה לחברה שלנו – האחיות, העובדות הסוציאליות, המורים – זוכים לתגמול הזעום ביותר, בעוד שאלה שאינם תורמים ואפילו מזיקים למבנה החברתי (פיננסיירים, עורכי דין תאגידיים וכדומה) הם אלה שמתוגמלים בצורה הנדיבה ביותר. בקבוצה זו נכללים גם אנשי הטכנולוגיה הדיגיטלית. מדובר על פי רוב בחבורה מוכשרת של אנשים נחמדים וטובים, אך הם מועסקים על-ידי כוחות שמרסקים בשיטתיות את יסודות החברה.

מרשל מקלוהן. צילום: ויקיפדיה

וזה מה שבאמת מדאיג ברגע הנוכחי שבו אנחנו נמצאים. המיליונים שימותו במגפת הקורונה מתגמדים ביחס לקריסת מערכות החיים והקיום של חברות שלמות, קריסת דמוקרטיות, האיום במלחמת עולם או קטסטרופה סביבתית. מגפות היו ויהיו. מה שמדאיג במיוחד ברגע הזה הוא שאנחנו נוהגים בבולדוזר שסיים לרמוס את הטבע ועובר כעת לרמוס חברות אנושיות תוך שהוא משליט אווירת פרנויה, קונספירציה וחוסר אמון. מה שמטריד הוא שבבסיס מערכות הציוויליזציה הצבנו מערכות שבנויות לרסק אותה עד היסוד.

הייתי רוצה לראות את ג'ו בייידן ודונלד טראמפ נאבקים על הנושאים האלה בעימותים הטלוויזיוניים ביניהם. זה לא יקרה כמובן, בין היתר משום שהטכנולוגיה כבר רסקה את היכולת שלנו לנהל דיון אינטילגנטי. ב"בידור עד מוות", ספרו הנהדר והכמעט נאיבי (בפרספקטיבת הזמן) של ניל פוסטמן, על השפעתה המשחיתה של הטלוויזיה, הוא מתאר כיצד נראו הדיונים הפוליטיים במהלך המאה ה-19 ומתייחס בין היתר לעימותים שקיימו אברהם לינקולן וסטיבן דגלאס ב-1858 בבחירות לרשות המחוקקת של מדינת אילינוי. דאגלס דיבר אל הקהל במשך שלוש שעות ושטח את טיעוניו העמוקים. כשהגיע תורו של לינקולן לענות השעה כבר היתה 17:00 ולכן הוסכם שכולם שיחזרו לבתיהם, יאכלו ויחזרו לארבע שעות נוספות של שיח. כעת השוו זאת לדיונים של ימינו בהם המועמדים נדרשים לדבר בסאונדביייטס וגם אותם הוא אינו יכול לומר כי היריב קוטע אותו. 

בול להוקרת סדרת העימותים בין לינקולן לדגלאס. צילום: U.S. Government, Post Office Department / ויקיפדיה

בהגות על טכנולוגיה ישנו זרם שמדבר על הצורך בהשגת "מישור טכנולוגי" (Technological Plateau). לשיטתו, ישנו רגע שבו הטכנולוגיה מגיעה למצב אופטימלי, או לכל הפחות טוב מספיק, שמעבר אליו כל המוסיף גורע. אנשים שונים מציבים את המישור הזה במקומות שונים בזמן. יש שטוענים שהטכנולוגיה הגיעה רחוק מספיק ב-1950, יש כאלה שסבורים שזה קרה כבר בבל אפוק (Belle Époque) בסוף המאה התשע עשרה, ויש כאלה שאומרים שהוא עדיין לא הגיע. אני לא בטוח מה היה הרגע הנכון לעצור את חדירת הפיתוח הטכנולוגי לנפש ולחברה שלנו, אבל אני בטוח שעברו מאז כבר כמה וכמה רגעים מיותרים. אני גם משוכנע שלא משנה מה נביאי הטכנולוגיה מסוגלים להבטיח לנו, שום דבר לא שווה את רמות המתח, החרדה, הייאוש, האטימות, השנאה והתסכול שהעידן הזה מביא איתו.

אז מה ניתן לעשות? אינני יודע. הטקסט הזה נכתב לאו דווקא מתוך רעיון אופרטיבי. צד מסוים בתוכי כנראה ממתין עדיין למרד לודיטי של ריסוק מכונות וחזרה חיים טבעיים ושלווים יותר. מצד שני, אני יודע שזה לא יקרה ושהמכונה כבר מוטמעת בתוכנו. אולי חלק אחר בי ממתין להיפוך גדול שישנה את כיוון תנועת ההמונים. אולי מהפכה כוללת ביחס של האנושות עם הטכנולוגיה. מה שבטוח הוא שכל עוד השיח הפוליטי שלנו אינו עוסק בפתרונות רדיקליים לבעיה זו, הכאוס שבו שרויה הציוויליזציה שלנו רק יעמיק.
 

ד"ר עידו הרטוגזון הוא מרצה וחוקר בתוכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר-אילן

לא מערכת חינוך, בית ספר שמכיר לתלמיד את יכולותיו

על בית הספר להכיר בכך שיצר האדם סקרן, יצירתי, מרדן וביקורתי מנעוריו. עירן בהט-פטל מציע מבנה ותוכנית לימודים משלו שבה הדגש הוא על בחירה ואין "חומר שצריך להספיק"

עירן בהט-פטל

"אז איך זה להיות מורה?" אני נשאל לא אחת. אם הטון של השאלה אינו מבזה/מלגלג/מתנשא, אלא מתעניין באמת, אני עונה בערך כך: "עבורי להיות מורה משמעו להיות נתון כל הזמן במתח עצום. מצד אחד הקלישאה 'עבודת קודש' דווקא מדייקת כאן להפליא. לעבוד עם הדור הצעיר, להיות נוכח כשהוא מתפתח ומגלה את עצמו, לתרום לעתידו של כל תלמיד, לסייע לו לגלות ולממש את יכולותיו – אין חשוב ומעניין מזה.

 מצד שני, להיות מורה זה להיות חלק ממערכת דכאנית שעושה עוול שיטתי לתלמידיה, משחיתה את נפשותיהם של אלה שעוברים בה, מגיבה בתוקפנות ובאטימות לכל ניסיון לעשות בה שינוי לטובה, מחריבה ביסודיות כל פוטנציאל לתיקון פני החברה, ומרחיבה פערים במקום לצמצם אותם. חיי כמורה הם התמודדות בלתי פוסקת עם המתח הזה – מאמץ לעשות טוב בתוך מערכת שמחייבת אותי כמעט להיות שותף לפשע נגד האנושות".

בית ספר בתל אביב (למצולמות אין קשר לכתבה). צילום: עופר וקנין

 
הניסוח הוא שלי, אבל אותות הסכמה אני רואה על פניו של כל תלמיד ומורה בעל מודעות מזערית למתרחש סביבו. הרעיון הרדיקלי שלי מבקש לפרוק את המתח הזה ולשנות מהקצה לקצה את המערכת שקובעת, יותר מכל גורם אחר, את פניו של העתיד. אנסה לתאר כיצד נראה בית ספר שעבר את השינוי המבוקש.

תחילה העיקרון: מעתה תפקידו של בית הספר אינו לחנך, ללמד, לפתח, להנחיל, לבסס או לחזק (כלשון חוק חינוך ממלכתי), אלא להציע, לחשוף, לאפשר, לעודד, לתמוך. מטרתו העיקרית היא להכיר לחניכיו את יכולותיהם, למען יוכלו לבנות לעצמם, לפי נטיותיהם האישיות, תפיסת עולם עקבית ומקיפה, כמו גם אוסף ראוי של תוכניות וחלומות לחיים, ובבוא היום – לצאת להגשימם. בתי הספר שלי מנסים להפגיש את תלמידיהם עם האפשרויות הכמעט אינסופיות שעומדות בפניהם בהמשך החיים, ולהציע להם את הרעיון שבמאמץ מסוים ומציאותי הם יכולים להגיע רחוק בכל כיוון שיעלו על דעתם. עליהם רק לבחור.

כדי שהתלמידים יגלו כמה עצום הוא המרחב בתוכו הם יכולים לשוטט כאוות נפשם, יש להציג בפניהם את עושרו של העולם, את אוצרות הידע שצברה האנושות, את אינספור גווניה של התרבות האנושית, את הדעות והעמדות השונות והמחלוקות בכל שאלה אפשרית. עליהם לבטוח ביכולתם להכיר את המציאות לעומקה, לחקור אותה, לבקר את ליקוייה וכישלונותיה, ולהציע כיצד לתקנה בכל היקף שיעלה על דעתם, החל בזה שבסביבתם הקרובה וכלה בחברה האנושית כולה.

בית ספר בחולון, החודש (למצולמים אין קשר לכתבה). צילום: תומר אפלבאום

 כדי שכל זה לא יישאר בגדר דברים בעלמא, על בית הספר לא רק להכיר בכך שיצר האדם סקרן ויצירתי, מרדן וביקורתי מנעוריו, אלא לחגוג זאת.
 

כיצד יבואו לידי ביטוי העקרונות הללו? אין יותר מערכת חינוך, אלא רק בתי ספר. כל אחד מהם הינו ליבו של מרכז תרבות המספק את כל צרכיה הרוחניים של הקהילה בתוכה הוא יושב. בית הספר שוקק פעילות המותאמת לכל הגילאים לאורך כמעט כל שעות היממה, שבעה ימים בשבוע. אין מערכת שעות קבועה – ההחלטה מה יעשה בכל שעה נתונה להחלטת התלמיד מתוך שלל האפשרויות שמציע לו בית הספר. אין חובת נוכחות בשיעורים, אך מי שנוכח בשיעור חייב להיות פעיל בו. כיוון שבית הספר הזה לא ייתפס כאויב בעיני תלמידיו, אלא כגוף התומך בסקרנות/ביקורתיות/יצירתיות/מרדנות הטבועים בהם, החרות הזאת לא תנוצל לרעה. עם זאת, כל תלמיד יחויב לדווח בדייקנות להוריו כיצד חילק את זמנו בתקופה האחרונה.

 

הלימודים בבית הספר יתחלקו בין שלושה תחומים: מיומנויות, תרבות ומדע. תחום המיומנויות הינו המרכז בגילאים הצעירים ובהמשך הוא זז קצת הצדה. במסגרת זאת נלמדים קריאה וכתיבה, חשבון ברמה שאדם בוגר נדרש לה בחייו, אוריינות מחשב, הסתברות ולוגיקה בסיסית, שפות, ספורט ואומנות. תחום התרבות כולל את כל הלימודים ההומניים שנלמדו בבית הספר המסורתי ואת סביבתם העיונית. מפגשי הלימוד מתנהלים בצמוד לטקסט נבחר, אשר סביבו מקיימת הכיתה פעילות בהנחייתו של המורה. כוונתי לטקסט במובן הרחב ביותר של המלה – מסכת "אבות", “החטא ועונשו", "מטריקס", פרק של “משפחת סימפסון”, מאמר פובליציסטי שפורסם בעיתון, אמרת שפר, מושג רב-משמעות (למשל: אלוהים, כסף, גזענות, מדינה), סיפור מהחיים שמציג אחד התלמידים, משפט שנאמר בכיתה בדיון קודם וכך הלאה. הבחירה בנושאים ובאופן העיסוק בהם אינה שיטתית, אלא אסוציאטיבית. אין חומר שצריך להספיק.

מיד לאחר שנבחר (בהסכמת המורה והתלמידים) טקסט להתייחסות, מחולקות משימות לכמה מהתלמידים הנבחרים בסבב. כל אחד מהם מתבקש לבצע עבודת חקר ובעקבותיה להביא לדיון פן מסויים של הטקסט: היסטורי, מדעי, פוליטי, חברתי, גיאוגרפי, לשוני, כלכלי, ביקורתי, קונספירטיבי, חתרני, דתי, אומנותי ועוד. בתחום זה אין בחינות, אלא רק תיק עבודות שהתלמיד צובר במהלך לימודיו. העיסוק בטקסט ייעשה בכל דרך שעולה על דעתם של התלמידים והמורה: דיון אינטלקטואלי מעמיק, תחרות נאומים, משחק סימולציה, המחזה וכו'. התלמידים נדרשים להשתתף באופן פעיל בכל מה שקורה בקבוצה, לתרום באופן ייחודי למתרחש בכיתה, לעבוד לעתים בצוותים ולעתים לבדם, להוביל שיעורים של תלמידים צעירים מהם, ולהעמיק בטקסט הרלוונטי מעבר למה שנעשה בקבוצה.

תפקידו של המורה הינו להנחות את השיטוט במשעולי התרבות האנושית, אך גם להשגיח שהתלמידים יאמצו בהתמדה את כוחותיהם האינטלקטואליים, הרגשיים והחברתיים. למעשה, זאת הדרישה המרכזית מן התלמידים: מאמץ תכליתי, מחקר, הכנת חומרים והשתתפות פעילה.

בית ספר בגבעתיים (למצולמים אין קשר לכתבה). צילום: תומר אפלבאום

תחום המדע, להבדיל מתרבות, נלמד בשיטתיות ובאופן לינארי ואנליטי, נדבך על גבי נדבך. המדעים המדויקים כולם נלמדים במשולב מול מחשב בעזרת תוכנות ייעודיות, בקבוצות קטנות, והמורה עובר ביניהם ומסייע במידת הצורך. התוכנה מולה התלמידים עובדים עוקבת אחר התקדמותם, בוחנת אותם, משדכת בין תלמידים שיכולים לסייע זה לזה, יודעת לסייע להם כשהם מתקשים או לחשוף אותם לנושאים מתקדמים יותר כשהם מסוגלים לכך.

במהלך הלימודים אין חופשות מאורגנות. בית הספר פעיל 365 ימים בשנה ולכל תלמיד ניתנת מכסה של ימי חופש אותם הוא יכול לנצל לפי שיקול דעתו. אין בחינות בגרות או בחינה פסיכומטרית. במקום זאת, כשהתלמידים מרגישים מוכנים לכך, הם מתחילים לקחת קורסי מבוא באוניברסיטאות הניתנים ללא שום דרישת קדם. הישגיהם בקורסים הם הקריטריון היחיד של האוניברסיטאות והמכללות לקבלתם ללימודים האקדמיים.
 
זהו כמובן מבט מרפרף ושטחי על בית הספר העתידי, הראוי והאפשרי. חשוב להדגיש: אין מדובר כאן על בית ספר אחד, אליטיסטי, המיועד לאוכלוסייה פריביליגית, אלא על פניה של מערכת החינוך הממלכתית כולה. שינוי כזה יוביל תוך שנות דור לשינוי פניה של החברה האנושית כולה.